00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

היהודי הנודד נודד

מתוך סרט דוקומנטרי של ה BBC:

"שליחים הינם תת-זן של המין האנושי. דפוס המחיה המאפיין את תת-הזן, והמבדיל אותם משאר בני מינם, הינו נטייה לנדידה והשתקעות בארץ זרה למשך תקופה בת מספר שנים. התופעה נפוצה במיוחד בחודשים יולי אוגוסט, להלן עונת הנדידה. בגמר הנדידה מצטרפים השליחים לבני מינם החיים באזור אליו נדדו וכעת הנם חלק מלהקה. הלהקה החדשה מחליפה עבור השליחים למשך השליחות את המסגרת הקודמת בה חיו, של חברים ובני משפחה. בכל עונת נדידה, נאלצת הלהקה להיפרד מכשליש מחבריה, המסיימים את תקופת הנדידה או ממשיכים אל היעד הבא, ולהחליפם בחברי להקה חדשים. השליחים נוטים להתגבר על הקושי הברור הקיים בתקופה זו על ידי טקסים שונים כגון קיום מסיבות פרידה, בהן העוזבים מספרים אלה לאלה על חבלי העזיבה ואילו הנשארים  מקיימים דיונים מעמיקים בחברים החדשים, שיחליפו את העוזבים."

 

והנה הגיעה שוב עונת הנדידה. בשנה שעברה היתה זו התקופה הקשה ביותר עבורי בכל מהלך השליחות עד אז, יותר מימי הקליטה הראשונים. הפרידה מזוג חברינו הקרובים ביותר (והכמעט יחידים אז) ומחברתו הטובה (וכמעט היחידה) של הזאטוט, השיחות האינסופיות בין העוזבים לעוזבים וגם לנשארים על הקשיים הטכניים והבירוקרטים בעזיבה כאן ובחזרה לארץ, תחושת הארעיות המודגשת לפתע של חיינו, וכמובן הידיעה שבשנה הבאה נעבור את זה שוב, עם אנשים אחרים.
יש משהו עצוב בללוות חברים ב"פעם האחרונה" בכל דבר. לשמחתנו אף אחד לא הולך למות אבל יש קצת תחושה כזאת, של סוף. הפעם האחרונה ביורודיסני עם החברים, ארוחת חג אחרונה ביחד בפריז, ערב הבנות האחרון בהרכב ההוא. אנשים שעוזבים, מתחילים לעזוב חודשים ארוכים לפני שהאבק מתרומם מאחורי גלגלי הקונטיינר שלהם. לכאורה הם אתכם ביחד, ביורודיסני או בפיקניק, אבל רוחו של הלונה-פארק מרחפת מעל הספייס-מאונטיין וריח השאוורמה חונק את ניחוח הגבינות. "היום אנחנו נשארים עד שתתחננו ללכת הביתה" הם אומרים לילדים שלהם, כי בארץ אין כזה, אז עדיף המיאוס על הביאוס. הם כבר עסוקים באיפה יגורו בארץ, בבירורי ענייני מיסים וזכאויות, ברכישת חפצים נדרשים וגם כאלה שהם מיותרים לחלוטין אבל איפה ימצאו כאלה בארץ. למשל דברים מאיקאה שעולים 10% פחות מבארץ. למשל מנורת שולחן מיושנת, לא כל כך יפה, אבל ש"יש לה קטע". את מבינה שאת מבזבזת פה את סופי השבוע האחרונים שלך כדי לקנות משהו שבארץ יעלה מקסימום 50 יורו יותר? אני מעמתת חברה עם האמת העצובה. כן, היא עונה, אבל זה 300 שקל פה ועוד 300 שקל שם, ובארץ למי יהיה זמן להתעסק עם זה, היא מחזירה לי באמת עצובה עוד יותר.  וגם, אני קולטת לפתע, היא חזרה לחשוב בשקלים במקום ביורו. זה לא מדליק? שואלת אותי חברה אחרת, כשהיא מנופפת מולי במנורה כהה וכבדה למראה. יותר מכל המנורה מזכירה דווקא סרטים בריטיים תקופתיים וקודרים, לא את פריז החיננית והשיקית וגם לא את ביתה שלה, המרוהט בסגנון ביתילי. דעתי ניכרת על פני, ולכן למרות שאני מציינת שהמנורה "מיוחדת" חברתי מנמקת שזה עלה רק 4 יורו, והיא גם יודעת בדיוק איפה היא הולכת לשים את זה. פיזית היא אולי עדיין בפריז, אבל בראש ובנפש היא כבר מזמן לא איתנו, אלא בביתה החדש במכורה, שלכבודו היא מכלה סופי שבוע בשיטוט בברוקאנטים, שמכל אחד היא חוזרת עם שקית מלאה בניצולת הבוידעם של איזה צרפתון.  מי צריך? לא צריך, אבל עלה גרושים. שוב ושוב יש לי דה ז`ה וו מעציב לשנה שעברה, בו איבדנו חברים שבועות רבים לפני שעזבו, לטובת איכלוס המכולה בריהוט גן ומכונת קפה. הטרגדיה של הנשארים היא שבשבועות הכי עצובים שלהם הם נשארים זרוקים לבדם, בלי פרטנרים לפיקניק. אם אנחנו רוצים לאכול צהריים עם החברים שלנו בשבת אפשר לנסות לפגוש אותם במקדונלד באיזה פאוור סנטר. לעוזבים עצמם אין זמן להתעצב, יש להם אופק להביט אליו. כשיגיעו ארצה הם תמיד יוכלו להביט לאחור בנוסטלגיה.

במוצ"ש חתמנו עוד פרק אחרון בספר שכולו סופים. שם הפרק: "המסיבה האחרונה". פרק זה הגיע אחרי "ארוחת החג האחרונה", ולפני הפרק הבא, שטרם נכתב אך סופו ידוע מראש והוא: "ערב הבנות האחרון". המסיבה האחרונה נערכה כרגיל, בבית הנספח. הנספח ורעייתו, שני אנשים יוצאי דופן בקסמם האישי, בורכו בדירת ייצוג מרווחת שהם שמחים לחלוק עם חוג מכריהם המכובד בגודלו. אשת הנספח ואני חולקות כמה חברות, שעוזבות, ובימים אלה אנחנו נוטות להיפגש בכל מיני אירועים אחרונים, להישען זו על זו ולהיאנח בעצב. מאחר ועוד יש לנו זמן, בערך חודש עד שמוציאים את הפקק והביצה שלנו מתחילה להתרוקן, אז גם ערב הבנות האחרון שנקבע לימים הקרובים עשוי בסופו של דבר לא להיות האחרון. לא נורא. עוד הזדמנות לנאומים מרגשים, ברכות כתובות בדם הלב ומתנות סמליות. זה אולי מתיש רגשית להיפרד כל כך הרבה פעמים מאותם אנשים, אבל האירועים עצמם מאוד כייפיים ויעשו חייל בתור זיכרונות מהתקופה. אני מביטה בחבורת הליבה, 7 בנות שחולקות 2 כורסאות וכסא, וחולקות גם מידע אינטימי של חברות בת שני עשורים לפחות, על אף היכרות בת שנתיים בקושי במקרה הטוב. אני אאוטסיידרית בחבורה הזו. לווינית. שתיים מהן חברותי הקרובות אמנם, אבל כשהן התגבשו עם השאר אני לא הייתי במצב מתאים למסיבות פיז`מה ואלכוהול, ובאיזשהו מקום חוויתי את משבר הפרידה הזאת כבר לפני מספר חודשים. כשהן התגבשו אני הקמתי מחנה מקביל, שתנאי הכניסה שלו היו הגבלה על שתיית אלכוהול, עייפות תמידית ושאף אחת לא תעזוב פה לפני. ומה אתם יודעים, גם למועדון שלי היה ביקוש מטורף. כשחזרתי לחיים, מבחינתם, כבר היו לי חיים מקבילים. ואז מצאתי את עצמי עם חבורה שקונה זו לזו אביזרים לימי הולדת וחולקת כמה זיכרונות מפתח, שאני לא מופיעה בתמונות מהם. אז זה לא שלא כואב לי להיפרד. כואב, אבל פחות.

ובכל זאת. שכנתי היקרה, מפקירה אותי בלי הגיבוי הבסיסי ביותר, שקיבלתי עד כה בטבעיות, כאילו מובן מאליו שבעיר הזאת יהיו לי שכנים ישראלים בקומה. ובכל זאת, גברת א` ומשפחתה מילאו היטב את החלל שגברת י` ומשפחתה פינו ביולי שעבר, של הפרטנרים לבילויים משפחתיים שגרתיים ומהנים. זה לא פשוט למצוא חברה שיש לה משפחה שבדיוק בא להם לעשות את הדברים שבא לנו, וגם כיף איתם. פעמיים מצאנו ופעמיים אנחנו נפרדים. ואם, או כאשר, נמצא בפעם השלישית תהיה גם פרידה שלישית.

הפרידות הללו משאירות לא רק מכתבי פרידה ותמונות. הפרידות המשמעותיות משאירות גם הבטחות לעתיד. בטוח, אנחנו אומרות זו לזו, שזה לא הסוף. מערכת היחסים הזאת תיכנס להקפאה מסוימת עד שכל חברותיה יחלקו שוב קרקע משותפת, ואז תפרוץ שוב, בשינוים קלים. אנחנו מבטיחות זו לזו, אבל הפרידות הקודמות שלנו כבר לימדו אותנו אחרת. שרוב מערכות היחסים בתקופת השליחות לא שורדות את החזרה לארץ. שגם הספורות שכן מתמצות בעיקר בשיחות טלפון בתדירות הולכת ויורדת, בהחלפת מיילים עם תמונות של הילדים, ובפגישות מחזור. פגישות כאלה, מעצם קיומן, הן לא חברות אלא כינוס לטובת זיכרונות של חברות. החברות האמיתית, היומיומית, הפשוטה והקלה להשגה שהיתה פעם איננה עוד. רגליה נדחקו לטובת חברויות שהיו עוד קודם והמציאות שהגיעה אחר כך. אז לא משנה מה אנחנו אומרות לעצמנו, פרידה היא פרידה היא פרידה. בין אם מתעלמים ממנה, חוגגים אותה או מבטיחים להתגבר עליה.

כמו בכל דבר, מסתבר שגם לפרידות יש עקומת למידה, ואין דין שנה שניה בשליחות ראשונה כדין שנה שלישית בשליחות רביעית. שועלי שליחות ותיקים יותר צולחים את עונת הנדידה אם לא בשוויון נפש אז בקבלה מוחלטת. אלה הולכים? יבואו חדשים. יהיו אחרים שאפשר ללכת איתם ליורודיסני, לחגוג איתם חגים ולערוך פיקניקים משותפים. היהודי הנודד נודד אבל הלהקה לעולם נשארת.

 

דרך אגב

כמקורבים לצלחת וללה-בורז`ה נסענו לסלון האווירי, להראות לילד קצת מטוסים. טעות. לא, לא שהלכנו אלא שלקחנו את הילדים. המפגן האווירי בין השעתיים, שהתאמצנו להגיע בדיוק אליו, הוא אכן מרשים ביותר, אבל רעש של מטוסי קרב משבש את יכולת שיתוף הפעולה של הקטנים. וככה לא ראינו כמעט כלום, כולל כל הדברים שממש רצינו לראות. עם זאת, ולמרות העובדה שלקח לנו 3 שעות לחזור משם הביתה, הביקור לא היה בזבוז מוחלט. בלוטת הגאווה הלאומית שלי, שנמצאת מזה זמן רב בתת תפקוד, הראתה סימן שלא הכל אבוד. הביתן הישראלי, ממוקם בדיוק במרכז, ליד התצוגה המרכזית של כלי הטיס ובדיוק מול הביתן של משרד ההגנה הצרפתי, עשה את הבלתי יאומן. מפגן מכובד בהחלט של יכולות ועוצמה, מוגשים באופן המרשים ביותר. תשכחו ממה שאתם יודעים על תערוכות, ואפילו תערוכות בינלאומיות ומקצועיות (כבר יצא לי להיות באי אילו). תדמיינו סרטי תלת מימד על מסך ענק ואולם הקרנה בעל מסך 180 מעלות, עם הפקות באיכות קולנועית, מציגים מערכות בעלות יכולות שנראות כאילו נלקחו מסרטי מדע בדיוני. אנשים שהעבירו שם את השבוע האחרון מטעם עבודתם הסבירו לי שבעניין הזה אנחנו לא רק נראים מעצמה, אנחנו באמת מעצמה. אז התרגשתי. כן, זה קורה גם לפאקצות כמוני.

רגע שיא נוסף נרשם בתצוגת התכלית של האיירבוס A380, מטוס הנוסעים הגדול ביותר בעולם. הוא כל כך גדול, שגם כשהוא מאיץ להמראה על המסלול נראה כאילו ניתן להשיג אותו בהליכה מהירה. לצפות בו משייט בשמיים בגובה נמוך זה כמו לצפות בליוויתן ענק מעופף. פשוט לא יאומן.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת