00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רגיעתה של סופת ההוריקן

יומולדת הנה בא

לא שלי חו"ח, של הזאטוט הגדול שלי.
כבר 9 שנים שיומולדת ילדים הפך להיות אצלי שם נרדף להיסטריה/ לחץ/ קשיי נשימה ועיכול.
משום מה הרגשתי צורך תמיד לעשות הפקה סטייל רני רהב ושות.
הייתי שוחקת את עצמי עד תום, תוך כדי ניהול רשימות מפורטות של משימות יומיות, (שביום ההפקה זה הפך להיות משימות לפי שעות), הפעלתי מעט מאוד אנשים כי רציתי שהכל ישא את נחת ידי הענוגה והמוכשרת, רבתי עם א`1 המון על מי יטפל בשני הילדים שבינתיים נולדו לנו ("כל השואו הזה הוא בשבילך, את עושה את זה רק כדי לפאר אותך!!!" הוטח בפניי) כמובן שבדר"כ זה הוטל עלי כי ככה זה כשהוא יוצא לסדר את החצר, אבל אח"כ למדתי לערב את הוריי ולעשות אותם אחראים על הילדים ביום הלחוץ הזה.
 
בשנים הראשונות עוד עשינו הפעלות בעצמינו, פיתות בטאבון, קישוט עוגיות, משחקי חברה, היו מגיעים הילדים עם ההורים וההורים היו מסרבים ללכת.
היו כאלה שסיפרו ששנה שלמה חיכו שיוזמנו שוב ליומולדת אצלינו...
היו לי הרבה מעריצים.
כך התחלתי להאמין שמה שא`1 חושב ומטיח אינו דוקא נכון או נורמלי.
אכן המחמאות היו משכרות ובונות.
אבל היה לי כייף גם שהילדים היו גאים. בעוגה שהכנתי במשך לילה שלם. בכיבוד המיוחד קצת יותר מתקיעת לחמניה עם נקניקיה או ריפוד הקיבה בסוכריות דביקות.
 
המעבר לעיר קצת מיתן אותי.
אבל באמת בקטנה.
זה שהוצאתי את ההפקה למפעילי חוץ לא בהכרח הקטין את הצורך שלי בלהשקיע. ושיהיה מורגש. כך שנה שעברה שבאמת לא היה לי לעשות כלום למעט עוגה (עשינו בבאולינג)  השקעתי בעוגה כ"כ הרבה זמן וממתקים שהעובדים בבאולינג הודו שמעולם לא ראו כזאת עוגה (ואני כמובן התנצלתי שעל הקישוט של זו עבדתי רק שעה ואילו בעבר זה היה 4 שעות עם פרצופים וזילופים).
 
בקיצור אני השלמתי עם זה. עם הצורך הזה, הקצת אובססיבי. עם הימים שלפני שיותר גרועים מימים שלפני מחזור של הקשה בנשים. יש לי מין לחץ בלב. אני דוחה הכל לאחרי המבול ועושה את הכל כדי למזער את הלחצים המוטלים עלי באותה תקופה. הכל למעט אותה יומולדת.
 
אז הפעם שיחקתי אותה בגדול!!!
הבאתי הפעלה מדהימה (ותודה לדורי מאירגון הפריזבי הישראלי או חברת diskcoveris) הילדים למדו פריזבי, אכלו המון, נהנו מכל דקה, לא רצו ללכת (ההורים נתקעו ביציאה) והחמיאו בלי סוף.
גם ההורים הנוספים שעשו עימנו את היומולדת (שהייתי בטוחה שקיללו אותי לאורך כל הדרך אבל הם לא) נהנו מאוד מאוד ונתנו קומפילמנטים בלי סוף (להפעלה ולי)
וכל השבוע, שהלחץ גדל וכשחרב החמסין הנוראי רבצה על גרוני, לא נתתי להם להשתלט עלי. התנקתי מכל מה שהיה עלול לגזול את זמני (וכך הוזנחת קשות בלוג יקר), סירבתי לקחת משימות נוספות (אמרתי לא לחברתי לועד הכיתה לגבי נטילת משימה, ולאימי לגבי הכנת עוגה) ודחיתי כל תקשורת בינאנושית בינאישית אחרת לאחורי המבול.
והייתי שלמה עם זה.
והיה לי טוב.
וכך הגעתי אל היום אחה"צ במצב שהגדרתי אותו כלא אחר מאשר - שאנטי.
והכל תיקתק.
והכל היה קטן עלי.
והחום לא היה נורא מדי.
וחוץ מזה שאני לא מרגישה את הרגליים הכל היה פשוט נפלא.
 
אז עכשיו יש לי 9 חודשים של שקט עד היומולדת הבא.
ואולי יש מצב שאני כבר לא אחשוש כ"כ. לא אלחץ,
ואולי לא.
מה שכן העיקר שבסוף אני יוצאת בהיי ונזכרת למה הייתי צריכה את זה מלכתחילה....
הצורך הזה הבלתי נלאה להיות קצת אחרת. אולי קצת יותר. במיוחד בכל מה שקשור בילדים. ואם זה קשור בילדים ובי אז א-ד-ר-ב-א-!-!-!
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שיר של עצמי אלא אם צויין אחרת