00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

רכבת אל הבוקר

אני יוצאת מהבית באיחור של 20 דקות. לחיצה בהולה על כפתור המעלית, אפילו לפני האור בחדר מדרגות. הסתערות החוצה אל הרחוב והליכה מהירה, ממוקדת. העיניים מכוונות למקום בו הנעליים עומדות לדרוך. מתישהו מגיעות המדרגות שלוקחות לתוך האדמה. לא ממש ברור מתי נעלמו השמיים והשתנתה התאורה ובכל זאת העיניים רואות, הרגליים יורדות, המוח נותן פקודה לשלוף כרטיס. יורדת ויורדת ויורדת עד שנגמרות המדרגות. העיניים עולות מהרצפה, מחפשות את השלט המתחלף, לאן עכשיו – הרציף הימני או השמאלי? פותחת דלת לקרון ריק, או כמעט ריק, ומתיישבת על ספסל. התיק על הברכיים למרות שהמושבים משני צדדי פנויים. עכשיו אני נושמת בפעם הראשונה הבוקר. נושמת במובן של להכניס יותר אויר ממה שאני צריכה, עד שהשאיפה והנשיפה מתאחדות באורכן, עד שהכתפיים שלי מתיישרות, עד שאני מפסיקה להרגיש שהצל שלי מושך אותי אליו.
מוציאה מהתיק כדור חוטים סבוך ופורמת אותו בעדינות לאוזניות, מחברת כל קצה לאן שצריך ולוחצת על הכפתור. המוזיקה מתחילה מהמקום בו עצרתי אותה אתמול (
Take me to the other side של דיויד גריי, כמה סמלי). לפתע שמה לב שהמושבים לצידי כבר התאכלסו. הבחורה מימיני קוראת "20 דקות", עיתון לאנשים שיש להם 20 דקות לקרוא עיתון. הבחור משמאלי מחבר לנגן קטן לבן. לא רואה פנים, רק מותניים ומטה – מכנסיים, תיק, כפות ידיים ומה שיש בהן. אני מסתכלת קדימה. הפנים ממולי הן שלי, משתקפות בחלון. מאחוריהן נע הקיר. מסתבר שאנחנו כבר בתנועה.

ליד האוזן השקופה שלי יושבת מישהי, שאני מזהה מאתמול. כנראה לשתינו יש חיבה לאותה דלת. היא עסוקה, כמו אתמול, בטיפוח קדחתני. מנצלת את הדרך להפוך מברווזון מעוך לברבור אלגנטי. מברשות, ספוגיות ואצבעות טובלות באיפור חלפו על פניה. לאחר מכן הברישה את שערה באצבעותיה, לחרדתו של שכנה לספסל. אני מגלה שמדובר בריטואל יומי. הפעם אני מסתכלת על אותה סיטואציה, כפי שהיא מתרחשת באזור התיק. תחילה יוצאת מראה קטנה, אחר כך מברשת רחבה, ומברשת קטנה יותר, עפרון בגוון כהה, שפתון ורוד בוהק. נרתיק קטן בצבע סגול, לוגו "דיור" צועק, יוצא לאסוף את כלי העבודה וחוזר לתיק. עכשיו תור חברו "גוצ`י", חום-קרם, להישלף ולהיפרד ממשקפי השמש שבתוכו. היא נעמדת ואני יודעת שגם אני צריכה לרדת כאן. יומיים קודם לכן אפילו לא זכרתי באיזו תחנה אני יורדת ולאיזו רכבת אני מחליפה, אבל הזרם כיוון אותי.
נחילי אדם עוברים במנהרות התחנה, עיר תת קרקעית, בזרמים מתוכנתים להפתיע, כולם באותו הכיוון, באותו הקצב. איש לא חותך הצידה, כדי לא להיסחף בזרם הנגדי. נעצרת וממתינה עם קבוצת אנשים מאחורי קווים מסומנים על הרצפה, משפך המסמן לממתינים להיכנס להשאיר מקום ליוצאים. אין לי מושג מה ומי עומד לידי, מאסה של אנשים שמתמזגים זה בזה. חם, אבל לא בא בחשבון להוריד את הז`קט. בדקות הקרובות אצטופף בקופסת שימורים עם עוד כמה סרדינים, ועדיף שישאירו חותמם על משהו שניתן להסרה וכביסה. הקופסא מגיעה. מי שמאחורי עוזר לי לדחוף פנימה את מי שלפני. אנחנו נדחפים ונדחסים עד שאי אפשר עוד והדלתות נסגרות, מחלקות את גוש האנושי ללפני ואחרי. אני מגבירה את הווליום למקסימום, ועדיין שומעת את צרחות הרכבת על פני כל דבר אחר. הדלתות שוב נפתחות. אני נהדפת החוצה כאילו נוריתי מלוע של תותח. נעמדת לשנייה, לבדוק שכל חלקי גופי וחפצי עדיין מחוברים אלי. תחושת שקט יחסי, פתאומי ומהנה, אופפת אותי.  שוב הנחילים לוקחים אותי איתם, מחזירה את הווליום לרמה סבירה ומתחילה להרגיש שהווליום של הבוקר כולו יורד בהדרגה.
ריח של קרואסון שוקולד חם מקבל את פני בקצה גרם מדרגות אבל אני חולפת על פני המאפיה אל המדרגות האחרונות, עדיין בתוך הזרם האנושי, שהולך ומתדלדל. מתישהו הסתיימה התקרה, ואיתה גם אור הניאון. השמיים אפורים ומאי שם נשלף זיכרון לא כל כך רחוק, של שמש שלא הבחנתי בה, כשיצאתי מהבית. אני מתחילה ללכת בעצמי. יש לי כיוון מוגדר אבל אין שום זרם שמכוון אותי ומכתיב לי את הקצב. ההליכה משתנה. קצת יותר מהר, קצת יותר לאט, תלוי מה אני שומעת עכשיו. מקסימום חמש, ארבע שלוש דקות הליכה רגועה ובסיומה סוף תחילת הבוקר שלי.

העולם שלי התהפך, אבל בעצם כלום לא השתנה. הזיכרון שלי, שבכל רגע נתון מתקשה לשלוף את היום הנכון בשבוע, מוביל אותי כל הדרך באופן אוטומטי. אני נכנסת למשרד, אחרי ארבעה וחצי חודשים, בדיוק לאותה שיחה ממנה יצאתי. לא שציפיתי שהעולם יעמוד מלכת כשאני יצאתי מהמסלול, בעצם אפילו לא ממש חשבתי על זה. פשוט הפתיע אותי לגלות שגם כשחשבתי שאני מנותקת, נשארתי מסונכרנת.

 

 גאון הדור

 1. "אני רוצה להתמודד את המשקפיים שלך" מבקש הזאטוט. שאלה יהיו ההתמודדויות הכי קשות שלך, ילד.

2. "בוף" עונה החדש לשאלה מי התינוק הכי מתוק בעולם, ומלווה את דבריו בהנפת ידיים. כמו צרפתי אמיתי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת