22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

המורה לטבע

באמצע הלילה אני מתעורר. האור הקלוש שמגיע מחלון שבדלת חדר האמבטיה מאיר את שידת העץ הגדולה, את הוילון המצוייר, את הכיסא הירוק המחופה פלסטיק. כנראה אמרתי משהו, אולי אפילו בכיתי, כי זמן קצר אחר כך, אני רואה בפרוזדור את חלוק המגבת, המפוספס ירוק-בורדו-לבן, מופיע מתוך האור הקלוש ונכנס לחדר. אבא שלי. זה הזיכרון הראשון והמוקדם ביותר שלי ממנו, מופיע בחלוק ההוא וניגש אלי למיטת התינוקות, עם סורגי העץ, בחדר הילדים המסויד תכלת שהיה לי עד גיל חמש בכיכר צפניה. אפרידר. אשקלון.

אני זוכר גם את יום הולדתי הרביעי, בגן כרמלה. הגן היה ביתן עשוי בלוקים חשופים, שעמד בחצר מאחורי הבית של כרמלה. ישבנו שם במעגל ואבא שלי גם היה שם. רציתי לשבת בחיקו, כנראה. אני זוכר את כרמלה אומרת משהו על זה שחתן השמחה לא יושב על הכסא המקושט שהוכן לו, הוא הלך לשבת אצל אבא שלו.

פניו של אבא היו חידה. עור פניו היה צרוב שמש, מצחו כבר נחרש קמטים, שפתיו היו דקות ובקושי נראו על רקע עורו הסמוק. כשהיה מתוח או מעוצבן, היה מהדק את שפתיו כלפי פנים והן היו מלבינות כמעט. אבל עיניו היו כחולות ורכות, מחייכות, משועשעות. עינים של ילד רוחש טוב, עליז, סקרן, נוח להתרועע. אפילו המשקפיים העבים שהרכיב לא הצליחו להסתיר את הניצוץ הילדי שבעיניו. קולו היה רך וגבוה, קול של ילד בגוף של גבר. לא גבר גדול במיוחד. והנה החידה: מה הוא יותר, ילד או גבר? מתי הוא ילד ומתי הוא גבר? מתי הוא עובר דרך העיניים ומתי דרך השפתיים?

החברים בקיבוץ חשבו שפתרו את החידה: הם החליטו לשלוח את אבא ללמוד בסמינר, שיהיה המורה של הקיבוץ. אחרי הכל, מי יכול להבין לליבם של הילדים טוב יותר מאשר יוסלה, שהוא בעצמו קצת ילד. לא פעם ולא פעמיים סיפר לנו אבא, איך נסע לסמינר ושם אמרו לו שילך כלעומת שבא, כי חסרה לו השכלה יסודית ולא הייתה לו תעודת בגרות. הייתה שם אשה עם קשרים במוסדות התנועה, שפעלה בשבילו והשיגה את הסכמת הסמינר לקבלו ללימודים במכינה. אבא היה אסיר תודה וחשב שהם עשו לו טובה גדולה. אני, במבט לאחור, לא כל כך בטוח בקשר לזה.

זה עבד טוב בעשר השנים הראשונות, שבהן היה אבא מורה בקיבוץ. כל עוד היה חלק מקהילה מגוננת ומעריכה, נתון לחסות התנועה והאידיאולוגיה, יכלו הילד והגבר שבו לחיות בשיתוף פעולה פורה. יש לנו אלבומי תמונות בשחור לבן, ובתמונות הוא מצולם עומד בין ילדים חמודים וחייכניים. יש לנו מכתבים וספרי זכרונות שהם כתבו לו, והם מלאי אהבה והוקרה. הם מספרים על טיולים בשבילי הקיבוץ ובחולות שמסביב, על המורה שיודע לספר על צמחיית החולות ועל עקבות בעלי החיים הקטנים, המורה ששם דגש על הצד החברתי לא פחות מאשר על הצד הלימודי, המורה שמכבד את תלמידיו וקשוב אליהם. בן דמותו של המורה פינס ב"רומן רוסי" של מאיר שלו.

כשעברנו לאשקלון, אבא נהיה מנהל בית ספר יסודי חדש באפרידר, השכונה האשכנזית של אשקלון שבה גם גרנו. שם זה היה שונה לגמרי. עמיתים וכפיפים חתרו תחתיו, הורים בחשו והתערבו, וגם התלמידים, כבר כשהיו מגיעים לכיתה ג` או ד`, תפסו עם מי יש להם עסק. אלה מהם שהתקשו בלימודים וכבר התייאשו ממערכת החינוך היו מעזים פנים כלפיו בגלוי. התלמידים המצטיינים, אלה שידעו את תפקיד בית הספר בבניית עתידם וחששו מהעונשים שהיה בסמכותו של אבא להטיל עליהם, אלה מצאו בי כתובת ראויה לרגשי הבוז והלגלוג שחשו כלפי אבא. לא למדתי בבית הספר שאבא ניהל, אבל אפרידר הייתה קטנה, והייתי פוגש את התלמידים של אבא בחוגים אחר הצהריים וסתם ברחוב. אחר כך גם למדתי איתם בתיכון.

ככל שגדלתי, יותר ויותר שמעתי סיפורים על תעלולים שעוללו תלמידים לאבא שלי וכינויים מעליבים שהמציאו בשבילו, כינויים ששמחו להדביק גם לי כשפגשו בי. כשהעזתי לחלוק את זה עם האחיות שלי, הן לא הבינו על מה אני מדבר. פעם אחת הזכרתי באזני אבא את אחד השמות שיוחסו לו, והוא אמר בקול קטן שזה לא חשוב לו איך קוראים לו. אבא נראה בעיניי אבוד, אבוד כמו המורה ספקטור מ"התגנבות יחידים" של יהושע קנז, רק לא משכיל כמוהו. ואני לא הייתי ילד קשוח כמו מיקי ספקטור.

על יד על יד למד אבא לשחות בפוליטיקה של מערכת החינוך המקומית. הוא למד להסתייע בקשרים של אמא. הוא מצא תמיכה אצל שני חברים שלו מהקיבוץ, שנהיו גם הם מנהלי בתי ספר יסודיים בעיר. הוא למד להפעיל את ועד ההורים של בית הספר במאבקים שניהל עם מחלקת החינוך של העיריה, ולמד להפעיל את פקידי הרשויות כשהיו עליו התקפות מצד הורים ממורמרים. עשרים ומשהו שנים הוא ניהל את בית הספר. מאות, אם לא אלפי תלמידים נכנסו לחייו כילדים מתרגשים ויצאו מהם כמתבגרים חצופים. מעטים מהם נשארו לגור באשקלון. בעיקר התלמידים החלשים, אלה שהיום קוראים להם לקויי למידה.

כשפרש לגימלאות, אהוב ורצוי על רוב מכריו, ערכו לו המורות מסיבת פרידה. בקלטת שנשארה, אפשר לשמוע אותו מספר על הפוטש שערכו לו המורות הוותיקות כשרק נכנס לתפקיד, ואיך יצא ממנו כשידו על העליונה. זה מביך אותי שהוא מזכיר את זה שם. אני מתבונן באבא שלי מרצד על מסך הטלביזיה, ורואה אותו מוקף באותן מורות וותיקות, שכבר פרשו מזמן, ובמורות החדשות, אלו שהוא קיבל לעבודה ואימן. כבר כילד שמתי לב, שרוב חיי העבודה שלו עברו עליו בסביבה נשית לגמרי. היום אני מבין, שזו סביבה שמקשה על גבר להיות הוא עצמו, בכל מלאותו. כדי להשתלב שם, הוא צריך להצניע את הזהות המגדרית שלו. הוא צריך להיות לפעמים ילד שמבקש תמיכה, לפעמים אב מטפל ודואג. אף פעם לא פשוט גבר. אחד מהחבורה.

כשנפטר, ספד לו מנהל מחלקת החינוך ואמר שרבים הכירו את יוסף כאיש רך ופייסן, איש של פשרות ושל דרכי שלום, אבל מי שהכיר את הדברים מקרוב יודע שיוסף, בדרכו השקטה, ידע להיאבק על דברים שהאמין בהם והשיג את רוב מטרותיו בדרך זו או אחרת, במוקדם או במאוחר. הלוואי והייתי שומע את הדברים האלה כשהייתי ילד, והשתוקקתי כל כך לראות את אבא שלי כגבר, אחד שזוכה להערכתם של גברים אחרים.

על המצבה כתבנו: "מחנך הדור. איש משפחה מסור".

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת