00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

סאגת המטפלת

הפעם היתה דילמה. על כפות המאזניים שני נושאים: האחד – חופשתנו המשפחתית בזקינטוס אשר ביוון, השני – מטפלת לחדש. המועצה העליונה של הבלוג התכנסה לדון בעניין, והעלתה טיעונים כבדי משקל: א. עניין המטפלת הוא אישיו רציני, בכל פרמטר אפשרי, אי אפשר להתעלם ממנו, וגם לא לדחות, כי הניסיון מראה שמה שעבר לא יעשה קמבק בבלוג. ב. חופשה משפחתית עם ילדים היא משהו שהבלוג הזה כבר עסק בו מספר פעמים. ג. הטיעון המכריע: הבלוג אינו קרוי "קלולס בזקינטוס".
לכל המאוכזבים – צר לי, פה זה לא דמוקרטיה.

 

לפני 3 שנים בדיוק הסתיימה חופשת הלידה הקודמת שלי. את 4 החודשים שהייתי בבית ניצלתי היטב לקריאת העיתונים שנחתו ליד דלתי מידי בוקר, ודיווחו על מגיפה של מטפלות מרביצות. עד היום אני מסוגלת לשלוף מהזיכרון פרטים מזעזעים על אותן חיות אדם שהתעללו בתינוקות הקטנים שהושארו (והופקרו) לטיפולן. למזלי, ולמזלו של מקום העבודה שלי, נמסר הזאטוט לטיפולה האוהב של סבתא פאני. אין לי ספק שאם לא היתה לי הפריבילגיה ההיא לא הייתי מסוגלת לחזור לעבודה. גם ככה אמא שלי נאלצה לדחוף אותי מידי בוקר אל מחוץ לדלת ביתה על מנת שלא אבהיל את הזאטוט במראה פני המכורכמות ושטופות הדמע.
והנה חלפו להן 3 שנים ואני עומדת שוב מול הסיטואציה המבאסת, כשהפעם לא עומדת לחדש הזכות לבלות כל בוקר עם סופר סבתא, כי סבתא במולדת והוא בגולה.
אז מה הן בכל זאת האופציות הפתוחות בפני? מה אתם יודעים, 3 אופציות שלמות: להישאר בבית עם הילד (ולהתחרפן לאיטי), להכניס אותו למשפחתון מספטמבר (ולהתחרפן עד אז) או לקחת מטפלת מעכשיו (ולהתחרפן מיידית, להירגע לאט). כלומר בכל מקרה נגזר עלי להתחרפן. אם כך, אני מעדיפה להתחרפן מייד, כי הידיעה שאני עומדת להתחרפן תחרפן אותי. מטפלת איט איז. גם פה יש מגוון אופציות. מה זה מגוון? כמו לבחור אם לשתות את המים המעופשים שלי בכוס, בספל או בכלל עם קש.

מאחורי וילון מספר 1: מטפלת שחורה. מכירים את המחזה הנפוץ בגינות ציבוריות בשעות הבוקר המאוחרות, של להקות יעכנ`ס שעסוקות זו בזו בעוד הילדים המותשים צורחים באומללות בעגלה בצד? זה הסוג.

מאחורי וילון מספר 2: מטפלת פיליפינית. החדרנית המושלמת. הבית יהיה מתוקתק ושהילד ישתדל לא להפריע כשהיא עובדת.

מאחורי וילון מספר 3: מטפלת צרפתיה. יודעת הכי טוב איך לחנך את הילד שלכם, ולא תבחל באמצעים להוכיח לו את זה. מתאימה למעוניינים בילד מאולף.

מאחורי וילון מספר 4: מטפלת ישראלית. עושה כלום חוץ מלשמור על הילד, וגם את זה מזווית העין. עוד מביאה עימה לתפקיד חיבה לחופשות פתאומיות, עזיבה באפס התראה, העלות הגבוהה ביותר לשעה ונטיה להשאיר לכם את הכלים בהם אכלה ושתתה, שתרחצו.

מאחורי וילון מספר 5: מטפלות מכל התפוצות האחרות. גרוזיניות, רוסיות, רומניות וכו`. על כל סוג כבר שמעתי חוות דעת קוטלת. אלה לא יודעות להציב גבולות, אלה כל היום מאכילות, אלה מאחרות ואלה משקרות. רק תנקבו בלאום וכבר תימצא הדוגמא השלילית.

שורה ארוכה של מטפלות חלפה בביתנו. כמובן שהיחידה שמצאה חן בעיני דרשה סכום גבוה יותר ממה שאני מרוויחה. המטפלות של כל מכרינו הותקפו בדרישה חד משמעית לערוך בירור מקיף בקרב מכריהן ולהעמיד שורת מועמדות לתפקיד הרם של מטפלת, והאחת לא נמצאה. ואז באה אנקה.
כמשתמע משמה, אנקה היא רומניה, שהרי ידוע שלכל הרומניות קוראים אנקה, וגם אם במקרה יש להן שם נוסף נפוץ פחות, הן ישתמשו דווקא באנקה. למעשה, כיום מוכר לנו רק מקרה אחד של רומניה הנושאת שם אחר (אם כי יתכן ושמה השני הוא אנקה והמידע חסוי מפנינו). בשלב בו אנקה הגיעה לביתנו  כבר היינו מיואשים לגמרי, מה שיכול להסביר את השתלשלות העניינים המוזרה שגרמה לכך שבחרנו בה: אנקה (א`), המטפלת של התינוק של מ`, שלחה אלינו את חברתה אנקה (ב`). אנקה זו (ב`) היתה אמורה להגיע לראיון ביום חג מקומי, התקשרה טרם הראיון להגיד שאין מטרו בגלל החג. אל תדאגי, אמר לה הציוני, יש מטרו. ואז התקשרה שוב: רק רציתי שתדעו שיש לי אמא חולה ברומניה ואחת לשלושה חודשים אני נוסעת לשבועיים לרומניה. בסדר, אמר הציוני, תבואי ונראה איך פותרים את זה. ואז היא שלחה
sms והודיעה שאינה מגיעה. ואז התקשרה אנקה (ג`), חברה של אנקה (ב`), והודיעה שתשמח להגיע לפגישה. קבענו. היא לא הגיעה. שעה לאחר מועד הפגישה התקשר אליה הציוני ושמע ממנה סיפור ארוך, לפיו היא הגיע לשכונה שעה לפני מועד הפגישה אבל לא מצאה את הרחוב, ומישהו שלח אותה לחפש את כתובתנו בצד השני של הרובע, במקביל התברר לה שאין לה כסף בכרטיס החיוג כך שהיא לא יכלה להתקשר אלינו. בסוף, באיחור קל של שעתיים הגיעה הבחורה, לא לפני שהציוני ואני הספקנו לריב אודות הדעה הקדומה שכבר הספקתי משום מה ובניגוד לכל הגיון בריא לקבוע עליה. נשבעת לכם שאני לא צוחקת ואפילו לא מגזימה. אם כל התלאות הללו לא הספיקו, החדש ישן כל הפגישה ומאחר שכך, ובלחץ הציוני נקבעה פגישה נוספת לראות את הכימיה בין המיועדת לבוס הזעיר שלה. לפגישה זו היא אחרה ב 10 דקות בלבד, ובסופה, כנראה מתוך עייפות, סיכמתי איתה כי כעבור שבוע היא מתחילה לעבוד. למחרת ארזנו עצמנו וטפנו ונסענו לזקינטוס לשבוע. ביום שובנו, ערב לפני מועד תחילת עבודתה, מצמיד הציוני את טלפונו לאוזני ומשמיע לי הודעה ברוח זו:

שלום, זאת אנקה (ג`), אני מצטערת שאני צריכה להתקשר אליכם אבל יש לי חדשות רעות. מאוד לא נעים לי אבל ניסיתי להתקשר אליכם כמה פעמים ולא עניתם, אני יודעת שהייתם בחופשה, ולא רציתי להפריע לכם אבל לא היתה לי ברירה כי מאוד רציתי לדבר איתכם. מאוד מאוד לא נעים לי ואני ממש ממש מצטערת ונורא נורא סליחה שאני נאלצת להודיע לכם שיש לי בעיה משפחתית פתאומית ואני חייבת לנסוע מחר בבוקר לרומניה ואני לא יודעת מתי אחזור. בלה בלה בלה...שוב סליחה...בלה בלה...מצטערת...בלה בלה לא נעים לי .....בלה בלה סליחה....
וכו` וכו`. בסיומה של אותה הודעה אין סופית שוב לא היתה לנו מטפלת. מצד אחד – הקלה. שבוע שלם של חופשה העיבה עלי הידיעה שאני חוזרת הביתה וצריכה להתמודד עם הסיטואציה הלא קלה של מסירת החדש למטפלת והנה כבר לא. מצד שני, שוב צריך לחפש אחת. בשלב הזה ככל הנראה מיציתי את מלאי המטפלות הפנויות שהיה למטפלות של חברותי להציע. אז עשיתי "לינט" (נו, ההיא מעקרות בית נואשות): יצאתי לגינה, חמושה בחדש, שהוא תינוק חמוד ומפתה ביותר, בזוג עיני נץ ובפנקס ועט. איתרתי מטפלת אחת שנראתה לי – היא ממש ליוותה את התינוק בו היא טיפלה כשזחל ממקום למקום (נשמע טריוויאלי? פה זה מחזה נדיר), כשמידי פעם היא מלטפת אותו ואפילו מרימה ומנשקת אותו, ניגשתי אליה כולי חיוכים והתחלתי איתה. כמובן שהיא היתה תפוסה, וגם לויאלית. אז שאלתי אם יש לה חברה חמודה להכיר לי. בחיי. וככה הגיעה אלינו אליס. לאליס היה הראיון הכי קצר בעולם. היא נכנסה, ישבה על הספה ושתקה. הציוני ואני התרשמנו ממנה מאוד. טוב, נו, לא מאוד, אבל די. וגם היה לה ניסיון מתאים שניתן לאמת (באופן מפתיע המעסיקים של כל המטפלות הפנויות אינם מתגוררים עוד בצרפת, אלא במקומות כמו סעודיה וסינגפור). חוץ מזה היא והחדש החליפו חיוכים (טוב, הוא מחייך לכולם והיא רצתה את העבודה), אליס אפילו טרחה להציג את עצמה בפניו וגם לשאול אותו איך קוראים לו ולעשות לו קצת קולות אידיוטיים בביישנות חרישית. אז סיכמתי איתה שהיא מתחילה לעבוד וביני לבין עצמי סיכמתי שזה אודישן תוך כדי התפקיד, הרי בכל שלב אני יכולה לשלם לה על הימים שעבדה ולשלוח אותה לדרכה.
הסופ"ש בין הפגישה לתחילת עבודתה של המטפלת עבר עלי בנדודי שינה קשים, כמו גם הלילות מאז שהתחילה. כן, אני הקלישאה ההיא, שקראתם עליה באלפי טקסטים של אחרים, אז אחסוך לכם את שלי חסר הייחוד. אפילו אליס המטפלת רואה את ייסוריי. בהתקף אומץ היא שאלה אותי אם אני באמת צריכה אותה, אחרי שנתתי לה במשך ימים ארוכים להסתכל עלי עושה את העבודה שלה. מידי יום היא באה ומצליחה שלא לשאול את השאלה המתבקשת: מתי, מאדאם (ככה היא קוראת לי), תלכי כבר לעבודה שלך ותתני לי לעשות את שלי? לכולם אני עונה שבשבוע הבא, אבל אני לא באמת סגורה על עצמי. מצד אחד יש לי את הצורך הזה לקום בבוקר וללכת לעולם המבוגרים, בו יש אופציה ממשית לסיים ספל קפה, לשוחח שיחות לא רק עם הזאטוט (מי יותר חזק: זורו או ספידרמן?) ובו אני יכולה מידי פעם לבדוק מה חדש ברשת במקום לדעת שכבר 4 פעמים ניגשתי ועמוד השער לא השתנה. ככל שיש לי יותר דרגות (פלאפלים מסימילאק) על הכתפיים ככה אני להוטה לצאת לגימלים, בעבודה. מצד שני, העבודה שלי, כל תכליתה היא להוציא אותי מהבית מבלי שאבזבז כסף. אז למסור את החדש פלוס כל הכנסתי לאישה זרה רק כדי שאוכל ללבוש את הבגדים החדשים שרכשתי בחופשת לידה בלי שיוכתמו תוך  עשר דקות גג? מצד שלישי, עוד כמה ימים של התלבטויות בקול רם ומישהו כבר ידאג שגופתי תימצא צפה על הסן. אם לנסח זאת בעדינות – נמאסתי.
בינתיים כבר צלחתי שבוע ויום. היום, אחרי שביליתי 3 שעות ברציפות מחוץ לבית, דיברתי עם אליס פעמיים ונבהלתי מאוד כשגיליתי שאני יכולה להעביר שעה רצופה בלי לחשוב על מה שקורה בבית, החלטתי. מחר אני הולכת לעבודה.

 

 

פינת הזאטוט

  1. "אמא, תקני לי ציצית". הקפה נתקע לי בגרון, וכל מה שיצא משם היה "מה?!", אבל הזאטוט חזר על בקשתו ללא שינוי. "מה זה ציצית?" אני מוודאת מולו שאנחנו מאותו כוכב, והוא לא במקרה חושב שציצית היא גלימה מגניבה של ספיידרמן או משהו. "ציצית זה חוטים קטנים שיוצאים", מגיע ההסבר המלומד ואף הגיוני. מהר, שתגמר שנת הלימודים הזאת.
  2. "אמא, באיזה קומה הבית שלנו?". "באיזו קומה הבית שלנו?" אני חוזרת על השאלה, שזו בעצם היתה כוונת השואל." תשיעית!" מגיעה התשובה הנכונה בנימה שחצנית של יודע כל. "וכמה קומות זה?" אני מקשה, והזאטוט משיב באותו ביטחון: "שתיים!".

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת