00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הורות נכה

בקשה
קרובי משפחה ועמיתי עבודה פוטנציאליים
מתבקשים שלא לקרוא בבלוג
אשמח לקבל תגובות מהקוראים על הרשומות

דיכוי הילדות

בקצה הרחוב שלנו עמד בית קטנטן עם גן גדול שבמרכזו נביעת מעיין נדיר בטעמו. כעת בונים על חורבות הבית והגן קוטג`, הנבדלת מהקוטג`ים השכנים רק במערכת הביוב המפותחת שלה. מישהו החליט שניצול נכון של זכויות הבניה מחייב הזרמת מים מינרליים לביוב.

**

הייתה לי ידידת ילדות שבקושי זכיתי להכיר את אמהּ לפני שנפטרה. אחיהּ הבכור היה תיכוניסט, שנחשב לגאון. הוא היה מרכיב פצצות קטנות מאבק שריפה שליקט מגפרורים ואיגד בעזרת מָלְחֶם, רוקח דבק שהופך ניירות לבלתי קריעים והיה לו גם איזה תרגיל מרשים עם לקה וטושים אבל...לך תזכור שלושים שנה.

האח הגאון הפך את האח השני, ה-סנדביץ`, לשטוף בקנאה. הסנדביץ` היה עובר מנאומים משמיצים לנאומים המנסים להדמות לגאון ולנאומים המנסים להדמות לאב המשפחה. עוד לפני שעליתי לכיתה א` הרגשתי שמשהו לא בסדר גם עם אבי המשפחה. הוא תמיד אירח אותי יפה, אבל משהו שם מידי פעם צרם. האורחים היו מקבלים שם ענבים שנראו טוב פחות מאלה שקיבלה המשפחה, חלה שנראתה פחות מפתה וכיוצא בזה. הייתי אוכל שם מרק בכף ענקית שבקושי הצלחתי להכניס אל הפה והאב היה מוכיח את ידידתי על זה שהיא עדיין מתעקשת לאכול בכפית ולא להיות גדולה כמוני. שלושים שנה עברו ועדיין זכורים דברים שכל ילד יחוש לא נוח אתם.

הידידה נשארה אדם נעים ומלא שימחה למרות הכל. הצרה הייתה שעם עליתי לכיתה א`, אני חדלתי להיות אדם נעים. אף אחד לא ידע איך להתמודד עם הלקות שלי בבית הספר ואיך להתמודד עם יחסי עם המורים. המורים היו צועקים עלי כל יום, במשך כל היום. לפעמים הם היו גם מכים אותי. התחלתי גם אני לצעוק על כל סובבי. הייתי מתוסכל, מושפל ומותקף. ליחסים עם בית הספר היו גם תקופות יותר טובות אבל באופן כללי, עד יום עזיבתי את בית הספר, בסוכות של כיתה י``ב, כל יום ששהיתי שם הפך אותי לאדם פחות נעים. הידידה לא אהבה שצועקים עליהּ וחצי שנה אחרי שעליתי לכיתה א`, הידידה ואני היינו כבר מאוד מרוחקים.

תמיד חשתי צער על ההתרחקות הזו. הידידה גרה בקרבתי שנים רבות, הלכת לאותם בתי ספר שאליהם הלכתי, התראתה עם מכריי ותמיד נראתה כאדם שחברתו מהנה. קיוויתי שכשאירגע אוכל לחזור ולהתקרב אליהּ. כשעזבתי את בית הספר, הפסיק התהליך שהפך אותי לעצבני יותר מיום ליום, אבל התחלתי ממש להירגע רק בגיל 23, כשהתחלתי לקחת תרופות. כשהייתי בן 23 משפחת הידידה עזבה את השכונה, לא לפני שאביהּ הספיק לריב עם אמי.

הגעגוע ותחושת ההחמצה חוזרים מפעם לפעם אל התודעה. חוזר לתודעה גם יום אחד בו רבתי עם אחת המורות, כשלמדתי בכיתה י`. והידידה הייתה עדה למריבה. פניתי אל הידידה אחרי שלא החלפנו משפט כבר בערך עשר שנים. התאפקתי שלא לכנות אותה בכינוי שבני משפחתה כינו אותה כשהייתה בגיל חמש. שאלתי, ``נכון שהפסקתי להיות נחמד ביום בו עליתי לכיתה א`?``

היא ענתה, ``אל תזכיר לי את התקופה הזו.`` היא לא שידרה שום כעס או זלזול. היא הייתה עניינית למרות שעמיתי לספסל הלימודים ראו בי אני אדם מריר, עוקצני, גחמתי, נודניק ומתנשא.

חזרתי על השאלה והיא הביטה בי במבט קפוא. האם גם לה נעלם ידיד ילדות, כשהיא הייתה צריכה להתמודד עם דברים לא קלים? האם היו חייבים לנצל את זכותי לחינוך ממלכתי?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

לידיעתכם
העברתי את הרשימות שפחות מתאימות לבלוג אל
http://blog.tapuz.co.il/editedout
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אחד העצובים בעיר אלא אם צויין אחרת