00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

כשהייתי ילדה רציתי להיות משוררת וסופרת. החיבורים שלי תמיד זכו בפרסים, שוכפלו וניתלו בבית-הספר. 
 אני יכולה להאשים  בשאיפה הזו רק את הקובץ של שירי רחל, שיצא לי לקרוא בכיתה ב`, פשוט כי הוא היה זמין ומנוקד. קראתי אותו עשרות פעמים, המילים היו מעופפות לי בראש כמו ציפורים עד שהייתי נרדמת.
מאז אני זוכרת שורות כמו

כֹּחִי הוֹלֵךְ וָדָל –

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!

הֱיֵה לִי גֶשֶׁר צַר מֵעַל לִתְהוֹם תּוּגָה, מֵעַל תּוּגַת יָמַי.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!  הֱיֵה לִי נֶפֶשׁ-מָה

הֱיֵה מִשְׁעָן לַלֵּב, הֱיֵה אִילָן מֵצֵל עַל פְּנֵי מִדְבַּר שְׁמָמָה.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!  הַלַּיְלָה כֹּה אָרֹךְ, הַשַּׁחַר כֹּה רָחוֹק.

הֱיֵה לִי אוֹר מְעַט, הֱיֵה שִׂמְחַת-פִּתְאֹם,

הֱיֵה לִי לֶחֶם חֹק!

 

לא הבנתי למה התכוונה המשוררת, אני זוכרת ששאלתי את אמא שלי והיא אמרה שהדוברת מאד עייפה והיא רוצה להישען על הגבר הזה. מאז אני נשענת על כל מי שנמצא בסביבה. עד היום אני זוכרת את הציור שראיתי בדמיוני, אישה עייפה ורעבה  נשענת על עץ ומבקשת לחם.

שיר שני שנצרב בזכרוני הוא:

סֵפֶר שִׁירַי

 

 צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת

בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,

הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,

לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

 

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,

נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ

יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

 

אני לא זוכרת מה הבנתי בדיוק, אבל זוכרת את הצרחות שהופכות למחרוזת. דימוי חזק מדי עבור ילדה בת שמונה.

אני זוכרת שלא הבנתי למה היא צורחת, הבנתי את קסם המילים הנכרכות לספר, אבל השירים שכתבתי אז היו שירים של הנאה צרופה, קיבלתי מהשיר איזשהו מושג קלוש על הקשר בין יצירה לסבל אבל זה היה לגמרי ערטילאי ולכן קסום. רציתי שגם לי יכאב קצת, בעיקר מתוך סקרנות.

שיר שלישי ואחרון הוא

עֲקָרָה

 

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

 

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

"אוּרִי!" –

אֶקְרָא!

 

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

כלכך רציתי אח, בעיקר בגלל השם, והתלתלים השחורים, וכשתשוקת האימהות פרצה אצלי רציתי אורי משלי. באופן כללי אפשר לומר שלשירה הייתה השפעה מזיקה עלי. השירה גרמה לי לראות את  היופי של השפה במקום את המהות.  כמו שכתב את זה חזי לסקלי כל כך יפה:

"אֲנִי שׂוֹנֵא שִׁירָה
וְיֵשׁ לְכָךְ שָׁלֹשׁ
סִבּוֹת.
הָרִאשׁוֹנָה: אֵינִי יָכֹל לְהָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי עַל כְּתֵפֶיהָ שֶׁל הַשִּׁירָה.
הַשְּׁנִיָּה: הַשִּׁירָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָנִיחַ אֶת רֹאשָׁהּ עַל כְּתֵפִי.
הַשְּׁלִישִׁית: לַשִּׁירָה אֵין רֹאשׁ אוֹ כְּתֵפַיִם.
וְיֶשְׁנָהּ גַּם סִבָּה רְבִיעִית."

השנים עברו ואני התרחקתי מהשירה,לסבתא שלי היו תכניות אחרות בשבילי. היא רצתה שאני אהיה לבורנטית כי השעות נוחות, לא צריך לגעת באנשים ויש סיכוי טוב להתחתן עם רופא.

אני מודה שלא התלהבתי מהרעיון, אבל לא הייתה לי שום שאיפה. אני זוכרת שלכל הילדים בכיתה היה איזה חלום או מטרה, אפילו חלום לעוס של אמא ואבא, אבל משהו לשאוף אליו. ואני לא רציתי להיות כלום. רציתי פשוט להיות. כל כך הרבה מים עברו בנהר הזה, כל כך הרבה שנות לימוד לצורך לימוד, התמחויות מסוגים שונים שנבעו מתוך עניין, ללא שום מחשבה כלכלית או  הישרדותית.
ומה עכשיו? בגיל 40, בלי מקצוע, עם עבודה חדשה ובלי שום ביטחון כלכלי, אני אומרת לעצמי,  הייתי חוזרת על הכל.
לא הייתי משנה כלום. אני עדיין לא יודעת מה אהיה כשאהיה גדולה, בודאי אהיה עוד כל מיני דברים. אני שמחה להשאיר את כל האופציות פתוחות.
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

101 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת