33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

חיים של אחרים

 

כמה חודשים אחרי שראיתי את הסרט בהקרנה מיוחדת לעובדים, אני קורא סקירה שנכתבה עליו. כתב אותה היסטוריון בריטי ששהה בגרמניה המזרחית בסוף שנות השבעים והיה בקשרים עם מתנגדי המשטר עד שהשטאזי עלה עליו והוא גורש (מהסקירה הבנתי שהסרט מתרחש בשנה עתירת הסימליות 1984, מה שלא הצלחתי להבין מהסרט עצמו). הכותב מונה שורה של פרטים בסרט, שלא היו אמינים לדעתו: החל בצירופי לשון ובמילים בשפה הגרמנית, שלא היה שום סיכוי שישתמשו בהם בגרמניה המזרחית הקומוניסטית, וכלה בפרטים שקשורים לעלילה ולבימוי.

למשל, כתב הסוקר, לא סביר שהמצותתים של השטאזי יישבו בעליית הגג, מקום שאין דרך להגיע אליו בלי להיראות לעיני השכנים. אפילו סוכני השטאזי, שפעלו ברשות ובסמכות, העדיפו לפעול בשקט. גם לא סביר שצוערים במכללה של השטאזי יישבו באודיטוריום בלבוש סטודנטיאלי אפייני כפי שהם מוצגים בסרט- סביר שהם יישבו שם במדים. הכותב מספר שהוא ייחס את הליקויים הללו לכך שיוצר הסרט לא חי מימיו בגרמניה המזרחית, אלא נולד בגרמניה המערבית ועבר עם משפחתו בגיל צעיר לארצות הברית. אחר כך הוא פגש את היוצר והעיר לו על כך, והיוצר השיב שהוא עשה את זה במודע. היה חשוב לו לאפשר לצופים לפתח רגשי הזדהות עם הצוערים, לא לשנוא אותם. כי מי שנולד אחרי מלחמת העולם השניה וצפה באינספור סרטים וסדרות טלביזיה עליה, ודאי שהוא מתוכנת לשנוא גרמנים לובשי מדים. היוצר בחר להמתיק את הסרט כך שיערב לחיכם של הצופים, גם במחיר של חוסר אמינות בפרטים מסוימים.

תוך כדי קריאה התחלתי להיזכר שזה גם מה שהפריע לי תוך כדי צפייה: המאמץ הגלוי מדי למצוא חן, להגיע לקהל רחב ככל האפשר. זה לגיטימי, כמובן, שיוצר גרמני ירצה שכל העולם ידע שיעור בהיסטוריה של עמו. גם "רשימת שינדלר" של ספילברג עשה את זה, ואני שמח שספילברג עשה את הסרט הזה, כי חשוב בעיניי שהשואה לא תישכח (וגם שלא תוצג כמין סוג של דיסנילנד, כמו שהיא מוצגת ב"החיים יפים" של בניני). מצד שני, לא הלכתי לראות את "רשימת שינדלר", כי כל הסרטים של ספילברג שראיתי תמיד מתאמצים למצוא חן, ואני לא אוהב את זה. "שואה" של קלוד לנצמן הוא בעיניי סרט ראוי הרבה יותר על השואה. מצד שלישי, אני לא יכול לומר שממש סבלתי ב"חיים של אחרים". למרות המאמץ הגלוי מדי למצוא חן, הוא מצא חן בעיניי. הסרט הזה, עם כל צדדיו ההוליוודיים, הזכיר לי את הסרטים הנפלאים של פורמן, של מנזל ושל קישלובסקי. תמיד אהבתי את הקולנוע הקאמרי המסוגנן של מרכז וצפון אירופה: הצ`כי, הפולני, הסקנדינבי.

והיה עוד משהו שהפריע לי, גם כן סוג של חוסר אמינות. לא בפרטים ההיסטוריים, התרבותיים והלשוניים שאיני בקיא בהם, אלא במה שקשור לטבע האדם כפי שאני מכיר אותו. לא מתקבל על דעתי שאדם כמו ויסלר, איש לכוד בבדידותו שאין לו דבר בעולם מלבד עבודתו, יעבור שינוי כה עמוק כתוצאה מהיחשפות לאמנות גבוהה ומהצצה על חיי אהבה של גבר ואשה זרים. מיליוני אנשים נחשפים לאמנות גבוהה והיא מעוררת בהם בוז ושנאה. מיליוני אנשים רואים זוגות מאוהבים ומתמלאים קנאה. מיליוני אנשים לבד, כמו ששר מיכה שטרית. אבל לא ראיתי אדם נחלץ מבדידותו ומגלה את האהבה שבו בלי שיצר קודם קשרים אמיתיים עם בני אדם אחרים. קשרים אמיתיים, הדדיים, פנים אל פנים. לא קשרים של צופה ואובייקט.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת