22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

המסע לעמק החלומות

ההזמנות שלי


מלחמת ששת הימים

 
 
ב-5.6.1967 היום לפני ארבעים שנה
פרצה מלחמת ששת הימים
 
אז עדיין לא נולדתי ואף בתכנון לא הייתי
כמעט שנתיים אחרי רק נולדתי
 
 
 

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו בסיוע עיראקי. החלה כמכה מקדימה שהנחיתה ישראל על צבאות ערב ב-5 ביוני 1967. המלחמה ארכה שישה ימים ובה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים, ובין היתר כבשה את: סיני, רצועת עזה, רמת הגולן, הגדה המערבית ומזרח ירושלים. שטחים אלה הגדילו את שטח המדינה פי שלושה משטחה של ישראל קודם למלחמה. כמבצע צבאי, מלחמת ששת הימים מהווה את אחת ההצלחות הגדולות ביותר בתולדות המלחמה בעידן המודרני.




הרקע למלחמה

מלחמת סיני נגמרה בתבוסה של הכוחות המצרים. ברית המועצות וארצות הברית הפעילו לחץ כבד על ישראל לסגת מחצי האי סיני. ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, הסכים בעקבות הלחץ של שתי המעצמות לפנות את חצי האי סיני ורצועת עזה במרץ 1957, אך הודיע שכל סגירה של מצרי טיראן תהווה עילה למלחמה נוספת.

בנובמבר 1966 עלה ג`יפ של מג"ב על מוקש ירדני ליד הקו הירוק ונוסעיו נהרגו. ככל הנראה הטמינה את המוקש חולייה של ארגון הפת"ח.

חוסיין מלך ירדן שעיין את ארגון הפת"ח מיהר לקרוא לשגריר ארצות הברית בארצו ולמסור דרכו איגרת תנחומים והתנצלות לראש הממשלה לוי אשכול, שגריר ארצות הברית בירדן העביר את האיגרת לשגריר ארצות הברית בישראל, אך זה העדיף להמתין עד אחרי סוף השבוע בכדי להעביר את האיגרת לרה"מ.

משלא קיבלה ישראל כל תגובה על התקרית, בחרה לצאת לפעולת תגמול הידועה בתור פעולת סמוע, פעולה זו שתוכננה להיות ביעור ממוקד של קיני מחבלים בגדה המערבית סבלה מ"הצלחת יתר" כאשר כוח ירדני שהוחש לכפר סמוע עלה על מארב צנחנים ישראלי, מכאן התפתחה הפעולה למערכה של ממש רבת נפגעים ונזק לשני הצדדים ובמיוחד לירדני.

כתוצאה מפעולה זאת החלו מהומות נגד המלך חוסיין בכל הגדה המערבית וישראל ספגה את גינוייה כמו גם חמתה של ארצות הברית על כך שהכתה בגורם הלא נכון (הגורמים בממשל רמזו כי ארצות הברית `תבין` אם ישראל תתקוף בפעם הבא את סוריה).

כדי לשקם את מעמדו כינס המלך חוסיין יחד עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ועידה כל ערבית, שהפכה עד מהרה זירה להפניית אצבעות מאשימות בין ארצות ערב לבין עצמם: מצרים וסוריה האשימו את ירדן על ש"הפקירה את הפלסטינים" בכך שסירבה להציב חיילים עיראקיים או סעודיים בשטחה לפי התוכנית של המפקדה הכול ערבית, ואילו ירדן האשימה את מצרים כי היא "מתחבאת מאחורי הסינר של כוחות האו"ם בסיני" ואילו סוריה הואשמה "כי היא מוכנה להלחם עד החייל המצרי האחרון" .האשמות אלו יצרו מבוכה רבה בקרב השלטון במצרים שניסה להצניע את העובדה שכוח או"ם יושב בשטחו, כמו גם מבוכה רבה לנשיא סוריה נור אל-דין אל-אתאסי שהתפאר בכך שסוריה לא מפסיקה לתקוף את ישראל.

מנהיגי סוריה ומצרים קמו לשקם את מעמדם, וסוריה החישה את תקיפות הפת"ח משטחה על ישובי הגליל כמו גם את ההפגזות הארטילריות ואת העימותים על השטחים המפורזים. ישראל, בעיקר בלחצו של הרמטכ"ל יצחק רבין יצאה לפעולת תגמול והפילה מספר מיגים סוריים בקרבות אוויר.

המלך חוסיין שחיפש "להשוות את התוצאה" עם מנהיגי סוריה ומצרים החל ללעוג באמצעות הרדיו הרשמי של ממלכתו למנהיגים אלו:

"חלק מהמטוסים הסוריים נפלו בשטח ירדן ומתברר כי היו חמושים בטילי דמה מעץ" לעג לכישלון של הצבא הסורי. כמו גם לעג למצרים כך שלא התערבה ומתחבאת מאחורי כוח האו"ם.

כמו כן חוקרים מונים היום בין הסיבות לפרוץ המלחמה את ההסתבכות המצרית בתימן ואת כשלון המידניות הכלכלית של נאצר שגרמה לו לחפש "תמונת ניצחון" וקיווה לזכות בכזאת בכך שיסלק את כוח האו"ם מסיני.

במצרים ניתן גם למנות את המתיחות בין עבדל חכים עמר לנאצר שגררה למשל את סגירת מיצרי טיראן על פי פקודה של עמר, כנראה ללא הוראה מנאצר, אם כי גם ללא התנגדותו. בסוריה ניתן למנות את מספר נסיונות ההפיכה הכושלים שגרם לאוליגרכיה העאלווית לרצות במלחמה כדי להסיח את דעת העם.

בירדן ניתן למנות את הלחץ של האוכלוסייה הפלסטינית על המלך חוסיין, שגררה אותו שלא ברצונו לעימות עם ישראל, כמו גם החשש ש"הצבא המצרי ימשיך ישר לעמאן אחרי שיגמור עם ישראל".

את המתיחות בתוך הקרמלין בין ליאוניד ברז`נייב לאלכסיי קוסיגין שכל אחד מהם גורר לכיוון אחר - ברז`ינייב לשקט בין בנות הברית של ארצות הברית לבנות הברית של בריה"מ בעוד קוסיגין דוחף לעימות צבאי במזרח התיכון.

גם הסכסוכים הקטנים בגבול ישראל-סוריה, סביב נושא הטיית מקורות הירדן על ידי סוריה היוו את הרקע למלחמה. ב-7 באפריל 1967 הגיעה הפעילות בגזרה לשיאה. במהלך יום זה התנהלו קרבות אוויר מעל לרמת הגולן, ומטוסי חיל האוויר הישראלי הפילו שישה מטוסי מיג 21 סוריים.

במאי אותה שנה מסרה ברית המועצות שדר למצרים, שבו נאמר שישראל מרכזת כוחות צבא בצפון כדי לפלוש לסוריה, אך היה זה מידע כוזב. ישראל הזמינה נציגים מהשגרירות הסובייטית בארץ לסייר בגבול הצפון ולהיווכח באמת, אך הם סירבו.

ב-15 במאי, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה", והסתיים ביציאתה של ישראל למלחמה. רבים מעריכים כי המשבר החל מבלי שתהייה כוונה אצל איש מן הצדדים להביא למלחמה כוללת, אך שורה של צעדים שלא ניתן היה לחזותם מראש, הביאו את האזור אל המלחמה

 
תקופת ההמתנה
 

צעדים צבאיים

ב־17 במאי דרש נשיא מצרים ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם. כוחות האו"ם חיכו להוראה ממזכיר האו"ם ונאצר פנה למזכיר האו"ם, או טאנט, בבקשה שיורה על פינוי כללי של כוח החירום של האו"ם מאדמת מצרים. ב-22 במאי נענתה דרישתו של נאצר בחיוב, ואז הצהיר שלמחרת היום ייסגרו מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים, ושהוא מוכן ליציאת ישראל למלחמה נגדו.

ב־23 במאי סגרה מצרים את מצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות. סגירת מצרי טיראן הייתה עילה למלחמה. מעשהו של נאצר זכה לאהדה רבה בעולם הערבי. במדינות ערב החלו הפגנות המוניות שקראו למלחמה בישראל וחיסולה.

במחצית השנייה של חודש מאי 1967 מנו הכוחות המצריים בסיני כ-130,000 חיילים בשבע דיביזיות, חלקן משוריינות.

בסוף חודש מאי ובימים הראשונים של חודש יוני 1967 נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה צבאי בין מצרים לבין ירדן, סוריה ועיראק, וגנרל מצרי מונה למפקד החזית המזרחית.

למרות רצונו של חוסיין מלך ירדן שלא להגרר למלחמה, ירדן ומצרים חתמו על ברית צבאית. ימים אחדים לאחר מכן הכוחות הירדנים היו תחת פיקודו של הגנרל המצרי. ישראל קראה לירדן שלא להיגרר לעימות והמלך חוסיין עמד בדילמה קשה, מצד אחד אם יגרר למלחמה ירדן יכולה לספוג מהלומה כואבת מצד ישראל, אך מצד שני אם לא יגרר למלחמה תהיה סכנה למרד.

נוצר איום ממשי של פלישה לישראל ממזרח. ישראל חששה שכוחות ירדנים שהיו בגדה המערבית, רק 17 קילומטר מהחוף הישראלי, יבתרו את ישראל לשני חלקים. בתוך יומיים, מ-19 במאי ואילך, גוייס כוח המילואים של מדינת ישראל והועמד בכוננות. החלה תקופת המתנה, במהלכה שותק המשק הישראלי, עקב שהיית כל הגברים הכשירים בשירות מילואים, וחרדה קיומית ירדה על המדינה. הציבור הישראלי לא חש ביטחון באשכול. ככל שהתמשכה תקופת ההמתנה, ואשכול לא הורה על יציאה למלחמה, גבר החשש כי מדינות ערב יקדימו את מדינת ישראל, ויפתחו ראשונות במתקפה.

החוקר ד"ר אבנר כהן טוען כי בשלהי מאי 1967, בעיצומה של תקופת ההמתנה, הצליחה ישראל לאחר פעילות קדחתנית לבנות התקן גרעיני מאולתר [1].


מצעד הנצחון לאחר מלחמת ששת הימים

צעדים מדיניים

תקופת ההמתנה הייתה תקופה של חרדה עצומה בציבור הישראלי מפני המלחמה המתקרבת. בשיא תקופת ההמתנה, הממשלה ולוי אשכול בראשה נתפסו כנוהגים בהססנות בסוגייה האם לצאת למתקפת מנע מול האיום המתגבר לכשיכלו כל הקיצין. בהצבעה שנערכה בממשלה בשעות הלילה של 27 במאי, היו הדעות חלוקות ביציאה למלחמה. תשעה שרים תמכו ביציאה מיידית למלחמה, ותשעה תמכו בהמתנה. אשכול לא הצליח להכריע בין המחנות, ובאופן אופייני דחה את המשך הדיון ליום אחר.

הקמת ממשלת הליכוד הלאומי

ב-28 במאי 1967 נשא אשכול נאום לאומה ברדיו. במהלך הכנת הנאום נוצרו כמה נוסחים, לאחר שאשכול העביר את הנאום המודפס הגהה מהירה. הנאום שודר בשידור ישיר. כאשר הגיע אשכול לפסקה, שבה בוצע תיקון, הוא לא הבין את התיקון שנעשה, ובשידור חי, החל מגמגם אל המיקרופון. פעולה זו יצרה את הרושם בעיני הציבור כי בראש הממשלה יושב אדם הססן וגמגמן, אשר אינו מסוגל להכריע, וכי המדינה נמצאת בסכנה גדולה.

ב-1 ביוני לא ראה אשכול ברירה והביע הסכמה למנות את יגאל אלון לתפקיד שר הביטחון, אך אלון היה אז בדיוק בכנס בברית המועצות ואשכול נאלץ למסור את תיק הביטחון לידיו של משה דיין (שהיה אז איש האופוזיציה מסיעת רפ"י). כן צורפו לממשלה החדשה שהוקמה נציגי גח"ל מנחם בגין ויוסף ספיר, ומונו לשרים בלי תיק. הייתה זו ממשלת האחדות הראשונה שהוקמה במדינת ישראל, ובאותו הזמן כונתה "ממשלת ליכוד לאומי".

בראשית יוני התברר כי הפעילות המדינית למניעת המלחמה נכשלה ואין מנוס מפעולה צבאית. ב־3 ביוני הביעו האמריקאים הסכמה שבשתיקה לפעולה כנגד מצרים.

העורף האזרחי בתקופת ההמתנה

בתקופת ההמתנה שונו כליל פניה של מדינת ישראל. רוב הגברים בגילאי כושר העבודה היו מגוייסים לצה"ל במסגרת שירות המילואים. בעורף נותרו הנשים, הילדים והקשישים. עבודת מפעלים ושירותים רבים שובשה. חלק גדול מן האוטובוסים של אגד היו מגויסים למטרת הובלת גייסות. תנועת האוטובוסים בקווים העירוניים והבין עירוניים נתמעטה באופן משמעותי, לוחות הנסיעות לא נשמרו והמונים המתינו בתחנות לאוטובוסים, שהופיעו באקראי ובהפרשי זמן ניכרים. שני עיתוני הערב של המדינה מעריב וידיעות אחרונות הופיעו בשני דפים (ארבעה עמודים) בלבד, מפאת גיוסם של פועלי הדפוס. חלוקת העיתונים ודברי הדואר נעשתה על ידי תלמידי בתי הספר התיכוניים.

הידיעות מן החזית המדינית ומן ההכנות הצבאיות רדפו זו את זו במהירות ובכל פינה ניתן היה לראות אזרחים צמודים למכשירי רדיו טרנזיסטור ומאזינים בדומיה לכל פיסת מידע, ולפרשנותו המשודרת של חיים הרצוג, שהרים תרומה מכרעת לחיזוק רוחו של הציבור. במעט מכשירי הטלוויזיה שהיו אז במדינה ניתן היה לקלוט את שידורי הטלוויזיה המצרית, על תהלוכות הראווה שנערכו בערי מצרים ועל הנאומים חוצבי הלהבות של מנהיגה ששודרו בהם

 

המלחמה נפתחה ב5 ביוני 1967 בשעה 7:45 בבוקר במהלומה אווירית מקיפה, לאחר ימי ההמתנה מורטי העצבים בעקבות חסימת נתיבים בים סוף למעבר ספינות מישראל עליה החליט גמאל עבד אל-נאצר, שליט מצרים.

דיווח בבוקר המלחמה על תוצאות ראשונות של תקיפת חיל האוויר הישראלי
דיווח בבוקר המלחמה על תוצאות ראשונות של תקיפת חיל האוויר הישראלי

בשעות הראשונות של המלחמה תקפו כ-185 מטוסי חיל האוויר הישראלי, בפיקודו של מרדכי הוד, בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים, סוריה, ירדן ועיראק במבצע שנקרא "מבצע מוקד" (מערך מטוסי הקרב של חיל האוויר דאז מנה כ-203 מטוסים, שישה מהם מקורקעים, ו-12 מטוסים בלבד נשארו בכוננות יירוט על הקרקע, להגנת שמי המדינה בשעת המבצע). תקיפות אלה היוו הפתעה מוחלטת ולמעשה הכריעו את המלחמה מראשיתה בהשמידם את עיקר חילות האוויר של צבאות ערב. חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית, בו זמנית כמעט, על כל שדות התעופה המצריים. שדות התעופה הותקפו פעמים אחדות באותו יום וחיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. (הגנראל המצרי מוחמד פאוזי טען לפני מותו ב-1997 כי לנשיא עבד אל-נאצר היתה התרעה מוקדמת על המתקפה האווירית הישראלית, אך סגנו עמר, שפיקד על הצבא, התעלם ממנה [2]).

מייד לאחר המכה הראשונה, הותקפו גם שדות התעופה שממזרח למדינה והונחתה מכה קשה לשדות התעופה של חיל האוויר הסורי וחיל האוויר הירדני והופצץ גם שדה התעופה העיראקי המערבי ביותר. בניגוד למתקפה היבשתית שכוונה תחילה רק נגד החזית המצרית, ההתקפה האווירית כוונה להשגת עליונות אווירית במשך כל ימי הלחימה. כ-350 מטוסים הושמדו ביום הראשון למלחמה מתוך כ-600 המטוסים שהיו למדינות הערביות הלוחמות.

צה"ל זכה לעליונות אווירית מוחלטת, שאפשרה לחיל האוויר הישראלי להגיש סיוע התקפי נמרץ לכוחות היבשה הישראליים, בצורה הולכת וגוברת במשך כל ימי הלחימה. השליטה במרחב האווירי והסיוע של הכוחות המוטסים שינו לחלוטין את כללי המלחמה הידועים ומול כוחות שריון וארטילריה של צבאות ערב היוו הפצצות מן האוויר את כוח השחיקה בעל העוצמה הרבה ביותר והחישו במידה מכרעת את קצב המלחמה. העורף הישראלי היה מוגן כמעט לחלוטין מהתקפות אוויר במשך כל ימי המלחמה.


 

החזית המצרית

`התקדמות
התקדמות כוחות צה"ל בסיני

ביום שני, 5 ביוני, 1967 בשעה 8:15 ניתן בקשר האות "סדין אדום" והכוחות היבשתיים של צה"ל פתחו בהתקפה על הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה. ההתקפה נעה בשלוש אוגדות, שהיוו שלוש זרועות תקיפה עיקריות ונוספו עליהן שתי חטיבות שפעלו בצורה עצמאית. חטיבה עצמאית נוספת שהייתה אמורה לפעול בציר החוף הועברה לפיקוד מרכז לאחר שהתברר כי אין בה צורך.

הכוח היבשתי התוקף, בפיקודו של אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש, מנה 11 חטיבות וכלל כ-600 טנקים. זרוע ההתקפה העיקרית הייתה זו של אוגדת הפלדה בפיקוד האלוף ישראל טל, שפרצה בציר החוף של צפון סיני, וכעבור ארבע יממות, הגיעו כוחותיה אל תעלת סואץ בקנטרה ומול איסמעיליה. אוגדת האלוף אריאל שרון פרצה בגיזרת אבו עגילה, וכוחותיה התקדמו והגיעו כעבור ארבע יממות אל אזור נח`ל.

במהלך יומיים, כבשה את רצועת עזה חטיבה עצמאית מתוגברת, וחטיבה ממוכנת עצמאית פעלה במטרה להטעות את המצרים בתנועות והתקפות מבוימות בנגב הדרומי, בסביבת כונתילה. התנועה השיגה את מטרתה. בימים 7 ו8 ביוני בסיוע כוח מבית הספר לצניחה, השתלטו כוחות חיל הים הישראלי בים סואץ על שארם א-שייח, ראס נאצראני, א-טור, אבו רודס וראס סודר.

פקודת הנסיגה הכללית שנתן המטכ"ל המצרי ב-8 ביוני הפך את המלחמה לקרב התקדמות, כשבין הכוחות המתקדמים לבין התעלה לא עמד למעשה שום כוח צבאי.

החזית הירדנית

`יום
יום שלישי למלחמה כ"ח אייר תשכ"ז (7.6.67) נקבע ליום ירושלים

במהלך כל ימי-ההמתנה לא חסכה ישראל במאמצים להעביר למלך ירדן את המסר, לפיו אין רצונה במלחמה עמו וכי אין בכוונתה ליזום התקפה על שטח הממלכה (ובכלל זה, כמובן, ירושלים המזרחית והגדה המערבית). למעשה, אף התקיימו מספר פגישות חשאיות ביותר בין המלך ומנכ"ל משרד ראש-הממשלה יעקב הרצוג, במטרה למנוע אי-הבנה שתביא להתלקחות הגבול. עם זאת, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי כאילו כוחות מצרים נוחלים הצלחה בחזית סיני, ומעודדים את הצבא הירדני (הנתון תחת פיקודו של גנרל מצרי כתוצאה מפגישת עבדאללה ונאצר) לפתוח במתקפה ולקחת חלק ב"חלוקת השלל". ייתכן שהפיקוד העליון המצרי אכן לא ידע על מצבו העגום של צבאו, ועם זאת ייתכן שהודעות אלו נמסרו למלך במטרה שיפתח במתקפה שתרתק כוחות ישראליים לחזית הירדנית ותפחית מהלחץ העצום שבו נתונים הכוחות המצריים בסיני. בכל מקרה, בשעה 10:00 בערך התחילו הירדנים בהרעשת תותחים לכל אורך החזית, על בסיס חיל-האוויר רמת-דוד ועל ירושלים המערבית. מולם ניצבו כוחות צה"ל מדוללים, שהיוו למעשה עתודה לכוחות המסתערים בסיני. תחת פיקודו של אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס היו שבע חטיבות, שבמהלך שלושת הימים הראשונים למלחמה תקפו את הכוחות הירדניים מכיוון ירושלים, לטרון וקלקיליה, וכמו כן מכיוון עמק יזרעאל. הקרבות היו מהירים ובחלקם, בעיקר בצפון ירושלים ובפריצה אל העיר העתיקה, היו קשים ביותר ולוו בקורבנות רבים. כוח אחד, של חטיבת הראל כבש את ההרים מצפון לירושלים, עמק דותן וגבעת הרדאר. חטיבת ירושלים, אשר החלה את הלחימה בירושלים כבשה את ארמון הנציב וצור באחר. חטיבת הצנחנים במילואים כבשה את המוצבים הירדניים בירושלים וסביב לה, את תל אל-פול, גבעת התחמושת, מוזיאון רוקפלר, ולבסוף את הכותל המערבי והר הבית. בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על כל שטח הגדה המערבית, על ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים, נסוגו כולם ממזרח לנהר הירדן.

החזית הסורית

יישובי עמק החולה ספגו הפגזות סוריות במהלך כל המלחמה. ביום שלישי, 6 ביוני 1967, ניסה גדוד טנקים סורי לתקוף את תל דן ואת קיבוץ דן, אך נהדף על ידי כוחות ההגנה המרחבית, כוחות חיל הרגלים ויחידת טנקים של צה"ל שהוצבו בגיזרה. באותו היום גם יורטה שיחת נאצר-חוסיין והושמעה לאחר מכן ברדיו, בהוראת משה דיין.

רק ביום שישי 9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית, התרכזו בגיזרה הסורית די כוחות, שנאספו מכל חלקי הארץ (שתי חטיבות הובאו מזירת הדרום וארבע חטיבות הובאו מהגיזרה הירדנית). החל משעות הבוקר ביום זה, תקף חיל האוויר את רמת הגולן במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. במקביל לה הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלוף פיקוד צפון, דוד אלעזר, בהתקפה על רמת הגולן. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעליה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקונייטרה. בדרום הרמה תקפו כוחות רגלים וצנחנים, את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, ה10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קונייטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה הלחימה.

תוצאות


כיבושים

בתום המלחמה כבש צה"ל מידי הסורים את מרבית רמת הגולן וברכס החרמון השתלט על שטחים עד רום של 2,200 מטר מעל פני הים. מידי המצרים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בשנית על ידי ישראל לאחר שהושבו במלואם בתום "מבצע קדש". מידי ממלכת ירדן נכבשה הגדה המערבית כולל מזרח ירושלים (ובתוכו העיר העתיקה).

אבידות

ישראל: כ-800 חללים איבדה ישראל במלחמה וכ-3000 פצועים. לפי משרד החוץ 776 חיילים ישראלים נהרגו בקרבות.

צבאות ערב: צבאות ערב שילמו במחיר כבד של אלפים רבים של חללים, פצועים ושבויים. לפי אחת ההערכות האבדות של צבאות ערב הן:

  • מצרים: בין 10,000 ל-15,000 הרוגים
  • סוריה: בין 1,000 ל-2,500 הרוגים
  • ירדן: כ-6,000 הרוגים
  • סה"כ: בין 17,000 ל-23,500 הרוגים.

השלכות מדיניות

ישראל השיגה הישג מדיני וצבאי עצום בכך שלא הופעל עליה לחץ מצד שתי המעצמות הגדולות כמו לאחר מבצע סיני - לסגת מיד מכל השטחים שכבשה, שלא במסגרת הסדר שלום. היה ברור, כי השטחים שנכבשו מהווים קלף מיקוח חשוב בדיוני השלום. הדיונים באו"ם בעניין זה נמשכו מספר חודשים עד שב-20 בנובמבר 1967 התקבלה במועצת הביטחון החלטה מס` 242 ששימשה בסיס לפעילות המדינית במשך העשור שלאחר מלחמה זו, ולמעשה עד היום.

מבחינה דיפלומטית, היו תוצאות המלחמה מעורבות: מדינות רבות האשימו את ישראל בתוקפנות וניתקו עימה את כל הקשרים, בעיקר בגוש הסובייטי ובאפריקה. צרפת, בעלת ברית וספקית נשק עיקרית של ישראל עד אז, ציננה את היחסים והטילה אמברגו (חרם) על משלוחי נשק עוד ערב המלחמה, ובשנים הבאות החלה ארצות הברית להחליף את מקומה. רוב עמי המערב חשו אהדה עצומה לעם היושב בציון על גודל ניצחונו וזאת בעיקר בשל המלחמה הקרה ותמיכתה של ברית המועצות, אויבתם הגדולה, בערבים דווקא. מדינות ערב ספגו השפלה קשה, בעיקר המשטר המצרי ונאצר, שאיבד רבות מיוקרתו כמנהיג האומה הערבית, יזם את מלחמת ההתשה אך מת ב-1970. מייד לאחר המלחמה הכריזו מדינות ערב בוועידת חרטום על "שלושת הלאווים": לא שלום עם ישראל, לא משא ומתן עמה, ולא הכרה בה.

מבחינה לאומית, היוו תוצאות המלחמה הסרת תחושת האיום הקיומי, ותמריץ לפיתוח כלכלי לאחר שנות מיתון רבות. הקמת יישובים, בסיסי צבא ושדות תעופה, פיתוח התיירות והשימוש בשדות הנפט בסיני האיצו את צמיחת המשק הישראלי בשיעור חסר תקדים עד אז לשגשוג שלא היה כמותו בארץ. המוראל הלאומי הרקיע שחקים ואלבומי תהילה לטייסים ולמשחררי ירושלים תפסו מקום של כבוד בכוננית הספרים הביתית. בייחוד זכה להערצה שר הביטחון משה דיין, ראש המטה הכללי, יצחק רבין, סגנו עזר ויצמן, שבתקופתו כמפקד חיל האוויר לפני המלחמה תרם רבות לבניית יכולת המכה המקדימה שלו, וכמובן מפקד חיל האוויר עצמו (מוטי הוד).

הניצחון הגדול סימא עיני רבים בעם ובצבא, ומשתמה מלחמת ההתשה שבאה בעקבות מלחמת ששת הימים, נפער הפער בין חלום ארץ ישראל השלמה לבין תקוות הערבים להשיב אליהם את השטחים שנכבשו ויהי מה. היטיב לבטא את התחושה הישראלית משה דיין, כשאמר כי עדיפה שארם א שייך בלי שלום מאשר שלום ללא שארם א שייך. אמירתו והגיבוי לה זכתה מקרב העם והנהגתו הביאו את מדינות ערב להחלטה על פתיחת המלחמה הבאה. בימינו נהיר כי השאננות ששרתה בארץ לאחר המלחמה והקיפה את הממשלה, הצבא והעם כולו היא שהובילה לאחר מכן להפתעת מלחמת יום הכיפורים.

תוצאות המלחמה מבחינה מדינית נמצאות במחלוקת עד עצם היום הזה. חצי האי סיני הושב למצרים במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים. שטחים בערבה שנכבשו מירדן הושבו לה במסגרת הסכם השלום עמה אך הוחכרו לישראל, במסגרת ההסכם, ל-99 שנים. ברמת הגולן הוחל, באמצעות חוק רמת הגולן, המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל. רצועת עזה נותרה בידי ישראל לאחר שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, סירב לקבלה. הגדה המערבית נותרה בשליטת ישראל לאחר שחוסיין, מלך ירדן, ויתר על השליטה בה, וניתן לה בישראל השם "יהודה ושומרון" - שם המשקף את ניתוק הזיקה בין שטחים אלה לירדן. בשטחים שנכבשו התפתחה התיישבות נרחבת של ישראלים (התנחלות).

במסגרת הסכמי אוסלו נמסרו חלק מן משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון לידי הרשות הפלסטינית שהוקמה בעקבות אותם הסכמים. בשנת 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, שביצעה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון, נמסרו כל שטחי רצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית.

 

מלחמת ששת הימים
(הסכסוך הישראלי ערבי)

אות מלחמת ששת הימים
תאריך:

5 ביוני10 ביוני 1967

מקום:

המזרח התיכון

תוצאה:

ניצחון ישראלי

שינויים בטריטוריות:ישראל כבשה את חבל עזה ואת סיני ממצרים, את הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) מירדן ואת רמת הגולן מסוריה
הצדדים הלוחמים
ישראלישראלהרפובליקה הערבית המאוחדתמצרים (רע"ם)
סוריהסוריה
ירדןירדן
עיראק 1963עיראק
מפקדים
יצחק רבין,
דוד אלעזר,
עוזי נרקיס,
ישעיהו גביש,
ישראל טל,
מרדכי הוד,
שלמה אראל,
(מפקדי צה"ל במלחמה)
עבדל חכים עמר,
מוחמד פאוזי,
עבדול מונים ריאד,
שריף זאיד איבן שקר,
חאפז אל אסד
כוחות
50,000 חיילים, (264,000 כולל מילואים); 181 מטוסי קרב.מצרים - 305,000חיילים ; סוריה - 235,000 ; ירדן - 215,000  ; סה"כ - 755,000 חיילים(לא כולל צבאות עיראק); 520 מטוסי קרב.
אבדות
779 נהרגו,
2,593 נפצעו,
15 שבויים
46 מטוסי קרב ומטוסים אחרים (נתונים רשמיים).
 
 
 
 

.

21,500נהרגו,
45,000 נפצעו,
6,000 שבויים
332 מטוסי קרב (נתונים רשמיים

 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
ההזמנות שלי

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הלב מזהב אלא אם צויין אחרת