00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

מי חכם יותר, השכל או הלב?

אחד הנושאים הנפוצים ביותר בספרות הוא ההתלבטות בין ההיגיון לבין הרגש, בין הראש לבין הלב.

חברי הפילוסוף אבינועם בן זאב כתב באחרונה מאמר שכותרתו כדאי להשתמש בשכל כדי לתחמן את הלב? הוא כתב שלדברי הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17 דקרט ("אני חושב, משמע - אני קיים"), ראוי לחפש תרופות נגד שימוש גרוע או הפרזה ברגשות, ודקרט מוצא את התרופות האלה בין היתר במחשבה תחילה ובמיומנויות עורמה של השכל. על רגל אחת, דקרט ממליץ לחשוב טוב לפני שנסחפים אחרי הרגשות ולהפעיל את המיומנויות השכליות כדי לדעת לעצור בזמן. להלן, בלשונו המעט מפולפלת, כמה מהשיטות המומלצות: רגשות מעוררים את הדמיון, ו"כל מה שמופיע לפני הדמיון חותר להוליך שולל את הנפש", אבל השכל יכול לחשוב מנגד על גורמים שיכולים לנטרל את השפעתו של הדמיון. ו"כאשר הרגש מושך אותנו בלעדית לדברים שביצועם סובל דחייה", ראוי לדחות את הביצוע של אותם דברים בעזרת מחשבות שמסיחות את הדעת. ובמקרים מזיקים אחרים, יש לתת את הדעת על טעמים "המנוגדים לאלו שהרגש מציע".

אבינועם כותב שם, בין השאר:
"הבעיה שיש לי עם עורמת השכל נגד הרגשות היא מכיוון אחר: השכל הוא לא היחיד הזכאי להיחשב כתפארת האדם. אין סיבה לתת לו תמיד את המעמד הבכיר ביותר. אני מתנגד להכללה של `חשוב לפני שאתה עושה`. הרגש האנושי, עם טונות של דמיון ועוצמות מילוליות, שאין לאף בעל חיים אחר, מאפיין את האדם לא פחות מאשר השכל, ואולי אף יותר. למה לתת לשכל משקל יתר?"

אני רוצה לחשוב שאצלי ההיגיון גובר על הרגש. אבל אני מוצאת את עצמי לפעמים פועלת בצורה לא הגיונית, וזה כמעט תמיד בגלל אהבה. יש אנשים ששוכחים את ההיגיון ברגעי כעס, או עצב קיצוני.

אבל איפה בעצם שוכנים הרגשות? לפי הדימוי העממי, הלב הוא מקום משכנם, לא המוח. לא מסמל את האהבה ציור של לב, לא של ראש. אם כי נהוג לחשוב שהלב עצמו הוא איבר די טיפש, בכל הנוגע לאינטליגנציה רגשית. המחקרים מראים על אזורים שונים במוח כאחראים לרגשות.

ועכשיו אני מגיעה לנושא שלשמו התכנסנו כאן. איפה באמת שוכן הרגש, "הלב"?

ביום הזיכרון קראתי במוסף השבת של ידיעות אחרונות כתבה שגרמה לי להזיל דמעה. ממש. זאת היתה כתבה שכותרתה "חמש שנים של בדידות", מאת שירה פליקס, מראיינת קשובה ואינטליגנטית. היא סיפרה על על רותם לנגר, בן 25, שבאפריל 2002 פגעו בו שני כדורים בסמטאות שכם, במסגרת מבצע "חומת מגן", ומחקו את האונה השמאלית של מוחו. חשבו שהוא גמור, אבל הוא למד מחדש ללכת, והוא גם מבין, ומדבר, אם כי יותר לאט, עם אוצר מילים זעום. החברים התרחקו ממנו, והוא סובל מבדידות תהומית. אבל לא זה הרגע בו דמעתי, אלא זה:

"גם הרופאים עצמם לא ידעו לומר מה מידת הנזק, כמה יכולות יישארו לרותם החדש, אדם שאיבד אונת מוח שלמה. אחד הרופאים שטיפל בו אמר שללנגר לא יהיה רגש. איך יחיה בלי רגש, חשב זאב [אביו של רותם], לא יאהב? לא יכעס? לא ישמח? אילו מין חיים יהיו לו? אבל כבר ביום הראשון היה ברור שהרגש של רותם נמצא כנראה בלב ולא במוח. כשהביאו לו טלוויזיה ואוזניות, בלי לחשוב פעמיים הוא פרק אוזניה אחת ונתן אותה לאחיו שישב לידו".

אז אולי בכל זאת הלב חכם יותר.

 

שלכם,

שרית Perkol.com


 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת