00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

שנות ה-70, מוספים בלי ערך, לב שבור והנסיך הקטן

אני מתה על שבת. זאת לא חוכמה גדולה, תגידו, אפילו אלוהים אהב את השבת, החופש הראשון שלו אחרי שישה ימי עבודה בארגון העולם. אבל אני אוהבת את שבת למרות שבשבילי הוא גם כן יום עבודה (כשעובדים מהבית, כמוני, כל יום הוא יום עבודה).

כי בשבת, איכשהו, יש אווירה שונה, קצב אחר. את הבוקר, למשל, אני מתחילה בפעם הראשונה עם ערוץ 3. מהמיטה, עוד לפני צחצוח השיניים, אני צופה בפרקים ברצף של סדרות קדמוניות. זה יכול להיות "וויל וגרייס", זה יכול להיות "פרייז`ר", וזה יכול להיות, כמו בזמן האחרון, "שנות ה-70", עם אצ`טון קוצ`ר הפעוט. עכשיו, שנות ה-70 היו העשור הראשון שאני ממש זוכרת באופן פעיל, מזכרונות שלי ולא של ההורים שלי. כל המדבקות האלה בצורת פרחים בצבעים זרחניים, מנורות הלבה, המכנסיים המתרחבים למטה, וכמובן - המוזיקה. היום הזדמן לי כיף מיוחד, שכן פרק אחד עסק ב"מלחמת הכוכבים" (הסרט המקורי, שראינו אז בקולנוע ונדהמנו. המיתולוגי שלי היה קורא לי R2D2 כשרצה לעצבן אותי - הוא היה גבוה ורזה, ואני, ובכן... לא). פרק אחר עסק בנשף הסיום - Prom Night - שאמנם לא היה חלק מהזכרונות שלי, כתיכוניסטית ישראלית מצויה, אבל היתה בו הופעת אורח של גלוריה גיינור עם I Will Survive האלמותי. איך שאני צרחתי את השיר הזה יחד איתה פעם, לפני שנים, אחרי פרידה כואבת...ולקינוח, היה פרק בו גיבור הסדרה נכנס בטעות לחדר השינה של הוריו ותופס אותם באמצע האקט. זה כמובן מחרפן אותו לגמרי, והם בטוחים שהוא מסומם. לשמחתי, החוויה הזאת נחסכה ממני, אבל בהחלט יכולתי להזדהות איתו.

שבת זה גם הזמן לקרוא את מוסף השבת, כמובן. כבר שנתיים שאני לא נוגעת במוסף של "ידיעות", ובמוסף של "מעריב" אני לא אגע אפילו עם מקל. אבל המוסף של "הארץ" נשאר לי תמיד, מוסף בעל ערך מוסף, שריד אחרון לרומן המתמשך שלי עם העיתונות הכתובה. אז אני מודה בזעזוע, שנראה לי שכבר לא שווה לטרוח. המוסף החדש של הארץ מזכיר לי, יותר מכל דבר אחר, את מגזין "סגנון" של פעם. יש בו טורים קצרצרים, מדור אופנה עתיר צילומים שמתפרש על פני שתי כפולות ויותר, תמונה משפחתית פרי עדשתה של רלי אברהמי, ועכשיו גם מדור צרכנות, שבעיקר גורם לכך שהמערכת מוצפת פריטים בחינם שאף אחד לא ממש צריך. נרי לבנה קוצצה קשות, ואת הגימיק של ציפור הקמיע, החוברה, לא ממש הבנתי. בצד החיוב: דורון רוזנבלום נשאר בינתיים, וגם מדור הבישול האינטליגנטי של מירי חנוך ואייל שני. ויש גם חידוש קצת חביב, בדמות הטורצ`יק הסוציומטי/מיזנתרופי של אבנר ברנהיימר. אבל בסך הכל, אין לי יותר מדי נקיפות מצפון כשאני שולחת את הדבר הזה לרפד את תחתית ארגז החול של החתולים אחרי דפדוף קל.

בתחום הכריכה הקשה, אני נלחמת עכשיו עם "צילה של הרוח", ספר שטרח ושלח לי חברי הטוב. הספר עוסק בתחום אהוב עלי מאוד, ספרים, ואני מזהה בו חן ויופי, אבל קשה לי מאוד לצלוח אותו. אני באמצע, ועוד מחכה להימשך לתוכו בכבלי קסם. נראה לי שאתחיל בינתיים את "שלך, סנדרו" של צבי ינאי, שמחכה לי בסבלנות.

קצת בענייני יחסים: פרסמתי אתמול רשימה של גיל רוזן על לב שבור, ושמחתי לראות תגובות מזדהות רבות מצד גברים. מי אמר שלב שבור זה עניין נשי? אולי באמת גברים יותר לוקחים ללב?

ולקינוח, הפתעה שמצאתי היום, כשחיפשתי לתת לינק לסיפור השושנה של הנסיך הקטן - תרגום עברי מלא של ג`וד שבא, שמבוסס על הצרפתית עם קצת עזרה מהאנגלית ומשובץ בציורים המקוריים. אני חושבת שהיא כתבה בכוונה את שם המחבר בלועזית בשגיאות, מחשש עינא בישא של בעלי הזכויות.

עונג שבת!

 

שרית Perkol.com

 

 נ.ב.
אני אוהבת מאוד את Still Loving You של הסקורפיונס. לא בטוחה שאני אוהבת את העובדה שהצמידו את השיר לפרומואים של "האלופה". זה מקפיץ לי את הלב כל פעם מחדש. יש דבר כזה, זילות השיר?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת