00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

בלוגרים מצילים, בלוגרים הורגים, בלוגרים בדויים

אזהרה: יש לי אמירה בומבסטית. נדמה לי שמידי פעם התקרבתי לניסוח הזה, או לפחות רמזתי עליו, אבל עכשיו אני רוצה לכתוב מפורשות:
 
הבלוגוספירה יכולה להרוג, והבלוגוספירה יכולה להציל חיים.
 
אני אפילו לא אפרט עכשיו, רק אזכיר, כדוגמה לחלק הראשון של המשפט, את פרשת רפונזל, ולגבי החלק השני של המשפט, אקשר לכתבה הזאת על פעילות היחידה המיוחדת של משטרת ישראל, וגם ארמוז למקרה בו בלוגר מסוים הציל, באמצעות שיחות טלפון, בלוגרית מסוימת שרצתה להתאבד.

ואחרי שאמרתי את זה, אמשיך בנושא הבלוגרים הבדויים. בתגובה לרשומה הקודמת הפנה אותי בחור טוב מישראבלוג אל פוסט שלו, "סיפורי בדים", מינואר 2006. הוא כתב שם על אנה (שם בדוי), "נערה צעירה עם דמיון מפותח. היא מאוד אוהבת תשומת לב וחושבת כנראה שחייה לא מספיק מעניינים ולכן היא ממציאה חיים אחרים.
כל דמות שהיא ממציאה קורמת עור וגידים בדמות בלוג חדש שיספר את תלאות אותה דמות.
פעם היא נערה מתבגרת חסרת מעצורים, פעם מדריך בבני עקיבא ופעם רווקה הוללת בדירת רווקות. לחלק מהדמויות היא מצמידה סיפור קורע לב ומתייעצת עם קוראיה איך לנהוג בהמשך, כלומר- איך כדאי לדמות לנהוג.
והם מגיבים ומייעצים לה.
אנה טורחת לענות למגיביה. היא נכנסת לדמות ומגיבה לקוראיה כאילו היא אותה הדמות.
והם בכלל לא יודעים שזהו בסך הכל סיפור מצוץ מהאצבע".

לפוסט הזה של בחור טוב היו כמעט 200 תגובות. הראשונה, של ג`ורג`, הזכירה את הבלוג של סבסטיאן, כדוגמה הפוכה:
"אני חושבת שאם הבלוגר רוצה ליצור דמות פיקטיבית אז שירשום זאת, כי זה לא מונע ’הצלחה’ בנט (לדוגמה: סבסטיאן) שרוב האנשים שפותחים בדמויות פיקטיביות מחפשים. אבל עדיין, כמו שאתה לא בוטח בכל אדם שאתה פוגש ברחוב אתה צריך יותר להזהר כשמדובר באנשים בנט, הכל פרוץ וחופשי והשקר הרבה יותר נגיש וקל".
 
בהמשך נגררו התגובות לעיסוק בבלוגרית האניגמטית ביותר שאני מכירה (או לא מכירה), הנמנית עם ראשוני הבלוגרים המומלצים שלי, מרגי. ספקנותי לגבי האותנטיות שלה לא הפריעה לי ליהנות מבלוג "לגמרי לבד" (או "באין משפחה", כפי שאני קוראת לו ביני לבין עצמי) שלה. ואם מישהו אכן בדה דמות כזאת ומריץ אותה כבר שנים, אין לי אלא להתפעל. הבעיה  תתברר מהתגובות שבהמשך, ובעיקר מהתגובה האחרונה של שיר-דמע:
 
לובשת חצאית:
אני לא מאמינה שמרגי אמיתית. לפני כשנה היא עשתה כמה טעויות גסות שהפילו אותה בפח והבהירו שהיא פיקטיבית.
שיר-דמע:
אני קוראת אותה במשך פחות משנה, ובזמן הזה לא מצאתי שום סממן מיוחדת לפיקטיביות (חוץ מזה שבאופן כללי הסיפור שלה פנטסטי, אבל מי יודע איזה דברים יכולים לקרות בעולם שלנו). אני חושבת שצריך להיות בעל כישרון מאוד גדול בשביל להצליח להמציא את הסיפור שלה - לא הסיפור עצמו, אלא דווקא ההצלחה בכתיבת שניים-שלושה פוסטים בשבוע שמעבירים די טוב חוויה של נערה בת 18. לדעתי קשה מאוד לזייף את זה, ולכן עד שלא יוכח אחרת - אני מאמינה שהיא אמיתית.
נוי:
כשמישהו ממציא דמות בדויה לחלוטין וגורם לאנשים להיות מעורבים ריגשית, זה אכן בעייתי. סוג של מיניפולציה ריגשית וזה..
מאידך, אם ננסה לרגע להבין את הצד השני, מירב הסיכויים שאדם כזה אכן סובל ממשהו שמטריד אותו וזקוק נואשות לתשומת הלב, אבל אין לו את האומץ לחשוף את הבעיות האמיתיות שטורדות את מנוחתו ומוצא את עצמו שוב ושוב במתכונת של בדיה אבל עדיין, המרכיב העיקרי, של הסימפטיה שאותה הוא רצה להשיג, יחזור על עצמו בכל בלוג ובכל תגובה שהוא יקבל, והרי זה כל מה שהוא אכן זקוק לו, ומבחינתו, לא איכפת לו אם פעם זה סיפור על כלב שמת לו או בבלוג הבא, זה סיפור על חתולה שנידרסה בזדון.
בקשר ללינק... קצת לא היה לי נוח עם זה.. מודה ועוזב ירוחם, מה גם שכבר דננו בזה שהשיקול שלי היה מוטעה כשחשבתי שאני יכולה להתלוצץ בפוסט אחד בידיעה ברורה שאני הולכת לספר על כך בפוסט הבא. זאת ועוד, מהפוסט שלך ניתן להבין [למי שלא ידע את יוסף] שכל הבלוג שלי היה פיקציה ואנחנו יודעים שלא כך הדבר, נכון?..
גם כן סשה:
האמת? זה לא ממש משנה לי. כל עוד אני נהנית לקרוא, וכל עוד הבלוגר כותב טוב, לא מפריע לי שהוא ימציא קצת. זה כמו לקרוא סיפורים- לא אכפת לי אם הם מבוססים על אמת.
(מה שכן מפריע לי, זה כאשר מישהו משתמש במניפולציות כמו מחלה קשה או טראומה כדי לסחוט אהדה. במקרה כזה אני מסכימה איתך)
בחור טוב:
אני רוצה לדעת מראש אם מה שאני קורא הוא סיפור או משהו אמיתי ואז להחליט אם לקרוא או לא.
שיר-דמע:
הסיפור על מרגי, שבגללו זה מטריד את כולם, זה שהיא סיפרה שמכים אותה בבית, ואנשים ממש לקחו את זה ללב ורצו לפנות לשירות למען הילד, אבל אם זה בסה"כ פיקציה, זה לא בסדר כלפי אותם אנשים, שמאוד לקחו ללב את הסיפור.
זה נכון שאסור להסתמך על עצות מהאינטרנט במקום על בעלי מקצוע, אבל אם יש ילדה בת 12 או 13 שמתייעצת עם אותה בלוגרית שמעמידה פנים שהיא מישהו אחר, ונראית כדמות סמכותית ומבינה כלפי אותה ילדה, זו עלולה בחהלט להיות בעיה, אם בעקבות עצות כאלה היא תקבל החלטות.
 

 
ואז נזכרתי, שבעצם כתבתי בספטמבר 2004 כתבה ארוכה בנושא זה, בכותרת השלום-חנוכית "זה לא גברת, זה אדון".

אצטט לשם שינוי את עצמי, ובאריכות:

"השערורית התורנית בממלכת הבלוגים, היומנים המקוונים, התרחשה לפני ימים ספורים. מישהי בשם נעמי, שהגדירה את עצמה כאשת רופא בת 31 מאזור ירושלים, ובעיקר - כמאהבת של הכוכב הנולד הראל מויאל - התוודתה שהיא בעצם נועם, מובטל בן 22 ממעלה אדומים. קדמו לכך שבועיים, בערך, שבמהלכם התגוללה בבלוג, שנקרא "הראל ואני געגוע", מערכת היחסים הדמיונית בין הכותב/ת לבין הכוכב הצעיר, כולל תיאורים ארוטיים, שלא לומר פורנוגרפיים. תחת הכינוי "נסיכה שלך", ובשפה עילגת קמעה, אם כי מאוד ססגונית, סיפרה נעמי על מפגשים לוהטים מאחורי גבו של הבעל, על מתנות אינטימיות כגון ביצי תאווה סיניות וטבעת זין שקנו כביכול השניים זה לזו ועל יחסי מין סוערים שקיימו, כביכול, בחשאי אך גם תחת כיפת השמיים.
היו כמה תגובות נזעמות לבלוג, בעיקר מצד מעריצות של מויאל שביקשו להגן על האינטרסים שלו ושל שמרית, חברתו. כתבו, למשל, `כשמויאל שר בגמר לחברה שלו - ראו לו בעיניים כמה שהוא מאוהב בה. את לא תהרסי לו ותפסיקי לשתף אנשים בפנטזיות שלך. זה מגעיל`.
במקרה זה, לכל אדם בוגר בעל שכל ישר היה די ברור שמדובר בפיקציה. פיקציה, באינטרנט? חוכמה גדולה. הרי ברור ש"האינטרנט הזה" מלא מתחזים. אז האינטרנט הזה, בו פועלים המוני אנשים אמיתיים, אכן מאפשר לאמץ דמויות בדויות ו/או כינויים בדויים ולהשתעשע עם זהויות אחרות. למעשה, רבים עושים זאת, בשלב זה או אחר של כניסתם לרשת: נרשמים לצ`אט בתור בן מין אחר, או בן גיל אחר, בעיקר כדי לראות איך זה מרגיש. `אני כותב טוב מאוד, לא עילג, לא ערס, לא נמשך להראל מויאל או לגברים בכלל`, הסביר נועם-נעמי בבלוג שלו, כשהחליט להפסיק את המהתלה שלו. `שיחקתי, אני מקווה ומאמין ששיחקתי טוב - שעשעתי את עצמי מאוד`.
 
קרנבל אחד גדול

אפשר להסתכל על המחוזות האינטראקטיביים של האינטרנט, הצ`אטים, הפורומים, המסרים המיידיים והבלוגים, כעל קרנבל אחד גדול, בו כל דמות בה אנחנו נתקלים בעצם עטויה תחפושת ומסיכה, ועלינו להתייחס אליה בערבון מוגבל. פרופ` ברנדה דאנט, מומחית בתחום, כתבה במאמר "טקסט כמסיכה - מיגדר, משחק והתנהגות באינטרנט" כי "באינטרנט תמיד שורר `לילה`. הואיל והתקשורת מבוססת בעיקר על טקסטים, נשים אינם יכולים לראות זה את זה. אפילו מאפיינים בסיסיים כמו גיל ומיגדר אינם נראים. האלמוניות והאיכות הדינמית והמשחקית של המדיום משפיעות על ההתנהגות באופן חזק ומשחרר מעכבות. אנשים מרשים לעצמם להתנהג בדרכים שונות מאוד מהתנהגותם בחיי היומיום, להביע צדדים של עצמם שלא נחקרו בעבר".
 
הבעיה היא, שבתוך הקרנבל הזה מסתובבים גם גברים ונשים עם דמותם האמיתית. לכל היותר, הם בוחרים שם בדוי, אבל אינם ממציאים לעצמם מהות אחרת. והאנשים האלה, המשתוקקים לקשר אנושי, מוצאים את עצמם לפעמים מאוהבים עד קצות האוזניים בדמות פיקטיבית. זה קורה כבר שנים בצ`אטים, גם באתרי ההיכרויות (יש משרדי בילוש מיוחדים שמתמחים בחשיפת מתחזים), אבל זה מסוכן במיוחד בעולם הבלוגים, בו אנשים פורשים את סיפורי חייהם, האמיתים או המדומים, כמעט יומיום, במשך שבועות, חודשים, לפעמים אפילו שנים, ומאפשרים לאחרים להתמכר אליהם.
 
דמות פיקטיבית שוברת-לבבות, שנחשפה בשבועות האחרונים [סתיו 2004], היתה נובמבר, כביכול סטודנט לצילום בן 22 המתגורר בניו-יורק. נובמבר, שהציג את עצמו בשם תום, החזיק בלוג ששמו "קורטוב דיגניטי", פרסם בו צילומים יפים שצילם כביכול, כתב על צילום והלהיב את סביבתו. היו שהתפעלו מהצילומים, והיו שהתפעלו מנובמבר עצמו, שניהל פלירטים אינטנסיביים למדי עם בלוגריות, באמצעות הדואר האלקטרוני. לפחות אחת מהן התאהבה בו. אבל התברר, שהנ"ל בכלל מתגורר בארץ, הדברים שהוא כתב בקשר לטכניקה של הצילום היו מופרכים, ואפילו הצילומים עצמם צולמו כנראה על ידי צלם אוקראיני (הצביץ, בעל בלוג צילומים, טרח ומצא בדיוק את האתר שממנו נגנבו התמונות). הבלוג של נובמבר היה פופולרי, לכן גם ההדים על מעשה המרמה שלו נשמעו ברחבי ישראבלוג, מערכת היומנים המקוונים הגדולה ביותר.
 
פרצופה האמיתי של כל אשה
 
כעבור יממה, בערך, סגרה את הבלוג שלה גם מיס לונלי, בלוגרית פופולרית אחרת, שהגדירה את עצמה כבת 33, בעל קריירה מצליחה, אבל בודדה מאוד. מיס לונלי כתבה באחת מרשומות בלוג הבדידות שלה: "אם יש לכם אומץ, תישארו עמי כאן, להכיר את מיס לונלי, פרצופה האמיתי של כל אשה. מיס לונלי מרירה מכדי להיות מושכת, נבולה מכדי להיות משעשעת, אבל אמיתית היא (ולא סמל ולא דגל ולא אות...). כל גבר בורח ממנה כשהיא נחשפת כי זה לא כיף גדול להיות במחיצתה. אבל רק אם יש לכם אומץ להתבונן בפיכחון, בפיסה ממיס לונלי שמצויה באשה שאתכם, אולי אתם ראויים לה. כי מיס לונלי כל כך מכוערת, עד שהיא כמעט יפיפייה". ולמרות שלכאורה היא די הכריזה מראש על כוונתה לכתוב מעין משל כללי על הבדידות, תיאוריה, כולל המלחמה בג`וקים ומגוריה בבית דירות הומה זוגות נשואים עם תינוקות, היו מכמירי לב. אנשים קראו את דבריה, הגיבו באמפתיה, לקחו ללב. לכן, כשהתקפלה מיס לונלי, תוך כדי התנצלות על כך שהטעתה אנשים, היו כאלה שנפגעו.
 
לפני יותר משנה [2003], פעל בישראבלוג בלוג בשם "גם לבנימין זאב הרצל יש מין בשם", והחתומה עליו היתה איה-סקס, בת 21. יום אחד, "איה" כתבה בבלוג: "האמת היא - שהכל בדוי. אתם - הגבתם, פירגנתם, גיניתם, התעניינתם. ואני מודה לכם. אהבתי את איך שהבנות פירגנו והזדהו, והבנים, חלקם - כעסו, וחלקם - כנראה הרגישים יותר, הבינו לליבי. למה? כי כשאני אומרת שהכל בדוי, אני מתכון/ת שהכל בדוי. לא רק הדמות, `איה`, אלא המקום ממנה היא נכתבה. אני בעצם סטודנט בן 21 מחיפה, ורציתי לכתוב בלשון נקבה. היה מעניין. תרמתם לי רבות. באמת אהבתי שהבנות פירגנו והזדהו, אולי כי בהרבה מובנים אני מזדהה איתכן. התפלאתי שלא עלו עלי. אני חושב שממש הצלחתי להסתכל על מערכות היחסים מהצד השני. מומלץ! לכל החרמנים שבאו בגלל הסקס: אכלתם אותה, פינטזתם על אחד משלכם. ומהצד השני, אני מצטער ומתנצל אם פגעתי במישהו. שלום, דני".
 
הבלוגרית אמלש כתבה בנושא זה, אפרופו פרשת נובמבר ומיס לונלי: "כשאני קוראת ספר, אני יודעת מראש אם אמת או בדיה. אני נקשרת לדמויות, כואבת איתן, כועסת עליהן, יש לי דיאלוג איתן, אבל אני יודעת שהן חיות בעיקר בראש שלי. כשאני קוראת בלוג, אני חושבת שזה מישהו אמיתי. אני מרגישה שיש לי יכולת השפעה, לטובה או לרעה על האדם שכותב. זאת חוויה אחרת לגמרי. פעם מזמן, הייתי עדה לתרמית בפורום הריון ולידה בווינט. מישהי פיברקה הריון, סיפרה עליו במשך כמה חודשים טובים, נקשרה לנשים הכותבות בפורום, ואז הודיעה שהתאומים שלה מתו בלידה. אני לא יכולה להסביר אפילו כמה זה אכזרי לספר סיפור כזה לנשים בהריון לקראת לידה. לא סתם לספר סיפור - לבנות דמות לאורך זמן, לנהל קשרים עם חברי הפורום, להיות לגמרי חיה במחשבות של משתתפי הפורום, ואז לסיים את זה בפחד הכי גדול של כל אישה בהריון. זאת אכזריות לשמה. נובמבר ומיס לונלי לא התקרבו בעיני למעשה ההוא. אם כי אנשים נפגעו גם מהם. אני מבינה את הרצון לשחק בכאילו, לבנות דמויות פיקטיביות ולשחק איתן. להתכתב עם אנשים בתור מישהו אחר. אבל זה תמיד בסופו של דבר יגע לרגש, כי לשם כולנו מכוונים, גם המתחזים. וכשזה נוגע ברגש זה הופך ממשחק למעשה רמיה. לחוסר הגינות. לנוכלות".
 
מי שאינו מעורב בחיים החברתיים של האינטרנט הבדוי עשוי לתמוה, איך אפשר בכלל ללכת שולל אחר דברים כאלה. איך אפשר להתאהב, לשנוא, לכעוס, הרי "כולה דיבורים באינטרנט". אבל עובדה היא, שבעשר השנים האחרונות, אנשים נפגשים, מכירים, מתאהבים, ואפילו מתחתנים ומקימים משפחות בזכות האינטרנט הזה. תעיד על כך גל, שהוריה נפגשו בצ`אט. "תינוקת האינטרנט הראשונה", כתבתי עליה בזמנו, כשראיינתי את ההורים, ברי ותמי. התינוקת ההיא כבר לומדת בכיתה ב`.

 
שלכם,
 
שרית Perkol.com
 
 

 

 

* ציור המסיכות:  Kazumi Honda 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

26 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת