00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

בין סיפורים לשקרים, בין בלוגים לבלופים

נזכרתי ששכחתי להתייחס כאן לסדרה המצוינת של רונאל פישר "עשרת הדיברות" שהסתיימה השבוע, ובעיקר לפרק על השקרים, ששודר לפני שבוע. בפרק ההוא דובר על תרמית בפורום "מנסים להרות" של ynet - מישהי בשם "מאבי" כתבה שם שבעלה והיא עברו אובדן הריון, תיארה את הנסיונות להיכנס שוב להריון, המשיכה ושימחה את חברי הפורום בהודעה על כך שהם מצפים לתאומות, ובשלב מסוים, כעבור חודשים, נכנס "מאבן", כביכול בן זוגה, והודיע לפורום ההמום שהתאומות מתו.
 
זאת לא פעם ראשונה שאנחנו קוראים על מעשי מרמה כאלה. זכור לי מקרה של מישהו בשם "מלאך בשדותיכם", שהעציב את חברי הפורום שלו כשדיבר על מחלת הסרטן הסופנית שלו. ומישהי שהתחזתה למנהל פורום, פלירטטה בשמו עם המשתתפות וקיבלה מהן מתנות. ועוד.
 
בתחילת הרומן שלי עם האינטרנט, מישהי הפילה אותי בפח בצורה כזאת. סיפרה לי סיפורים מרגשים על חייה, שלא היו ולא נבראו. זה היה ממש בשנה הראשונה שלי, לפני יותר מעשר שנים, ומאז אני נוטה לקחת בערבון מוגבל מה שמתנהל ב"אינטרנט הזאתי", כל עוד לא פגשתי פיזית את הבנאדם, או לפחות דיברתי איתו בטלפון. זו בעיה, מפני שלי, לפחות, יש כאן צורך כפול: מצד אחד רצון לשקוע בתוך החוויה עד הסוף, כדי ליהנות ממנה, כמו מסרט טוב או ספר מרתק. מצד שני, צורך לגונן על עצמי מפני פגיעה. ואין שום ספק, שאם הזדהית עם כאביו של מישהו והסתבר לך שהוא שיקר - הפגיעה חזקה מאוד.
 
מהסרט של רונאל פישר ניתן היה לחשוב שהוא רומז שהרמאית היתה גילי, מנהלת הפורום עצמה, כיוון שבסוף הסרט ראו את בעלה נכנס עם ילדה קטנה וצמד תאומות, וכאילו ביקש מאיתנו לעשות את הקישור המתבקש. לכן הם גם מצאו לנכון לבקש מאילנה דיין, שתוכניתה קדמה לפרק האחרון בסדרה (שהיה מעניין בפני עצמו), להבהיר שזהות הרמאית ידועה, והיא *אינה* מנהלת הפורום.
 
אז את משתתפי הפורום שהרגישו מרומים, המומים ונפגעים אני יכולה להבין לגמרי. אפשר בקלות להחיל את זה גם עולם הבלוגים ולחשוב על בלוג בדוי של חולה סרטן, של אשה העוברת טיפולי פוריות, או של ילדה מוכה. היכולת של סיפורים כאלה לייצר הזדהות היא עצומה. השאלה שאני שואלת את עצמי, ולא הצלחתי למצוא לה תשובה, אפילו לא אצל הפסיכולוגית הנחמדה שהופיעה ב"עשרת הדיברות", היא למה?
 
איזה מרקם אישיותי יש למישהו שממציא בכוונה סיפור קורע לב וממשיך איתו לאורך זמן. הרי זה לא כמו סופר או מחזאי, שממציאים עלילה. זה גם לא כמו בלוגר בדוי מוכרז, סבסטיאן. במקרים אלה, מדובר בצורך יצירתי, ספרותי.
 
זה מישהו, או מישהי, שביודעין מוליכים שולל חבורת אנשים קרובה (ורובנו יודעים עד כמה חברות בפורום קבוע, או סביב בלוג קבוע, יכולה להיות קרובה, לפחות לכאורה).
 
וסקס וירטואלי עם קטינה בדויה - זה בסדר?
 
אבל מה הרווח שלהם? אני לא מדברת על המתחזה שקיבלה מתנות, אם קיבלה. האם האנשים האלה כל כך אומללים, כל כך חסרי אהבה ואמפתיה בחיים שמחוץ למחשב, שהם צריכים להמציא לעצמם טרגיה כדי לזכות בהתייחסות אוהדת? האם הם לא חושבים שהם עושים מעשה רע?
 
ואיך אפשר למשוך בצורה אמינה דמות כזאת לאורך כל כך הרבה זמן, כולל אינטראקציה עם אנשים אחרים שנמצאים במצוקה אמיתית כזאת? בניגוד לסופר או מחזאי, שאינם צריכים לבוא בדברים עם הקוראים שלהם, בפורום, בצ`ט, ובתגובות בבלוג, המתחזה צריך כל הזמן לשמור על הזהות הבדויה שלו ולא לחרוג ממנה, כדי שלא תתפוצץ הבועה הדמיונית הזאת. איך עושים את זה? איזה עוד כישורים יש לאדם שמסוגל לכך?
 
הייתי שמחה לראיין מישהו כזה.
 
שלכם,
 
שרית Perkol.com
 
 
 
נ.ב.
 
בלי שום קשר, אם מישהו מנהל בלוג רציני של ביקורת (תיאטרון, ספרות, עיתונות, מסעדות וכדומה) - מוזמן לפנות אל אייל, שחוקר את הנושא.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

26 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת