00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

מה קורה עם תהילת עולם, ומה נספר לחבר`ה?

ראיתי עכשיו יחד עם בני המתבגר סרט בכבלים, "מחפשת את דברה ווינגר", מאת רוזנה ארקט. את דברה ווינגר אני מחבבת בגלל סרט אחד: "תנאים של חיבה". ובתוך הסרט הזה, שאני מצליחה להתייפח בו שוב ושוב באותם רגעים, אהבתי את ציוצי הגיל שלה בזמן הסקס עם בעלה, אותה גילם שחקן שאני בשיטתיות מצליחה לשכוח את שמו. לדברה ווינגר יש קול מיוחד במינו, עם צרידות קטנה כזאת, וציוצי הגיל ההם היו משהו מיוחד.
 
בכל אופן, הסרט התיעודי של רוזנה ארקט אסף יחד קאדר מרשים של שחקניות, חלקן כבר זכאיות לתואר "שחקניות עבר", לא רק מפאת גילן. מופיעות בו, בין השאר, ונסה רדגרייב, ג`יין פונדה, וופי גולדברג, דריל האנה, מלאני גריפית, מג רייאן, שרון סטון, הולי האנטר, פטרישה ארקט, רובין רייט, לורה דארן, וכמובן, דברה ווינגר עצמה, שלפי דעתי נראית מצוין. הנשים היפות האלה מדברות על הוליווד, ועל תעשיית הסרטים בכלל, ועל המקום שיש בה - או אין בה - לנשים מעל גיל 40.
 
מילת המפתח באחת השיחות המרכזיות בסרט היתה fuckability, אני חושבת שכך כותבים את זה. מילה שלא שמעתי קודם לכן, אבל הבנתי מיד. כשמלהק או במאי חושב על שחקנית מעל גיל מסוים, הוא שואל את עצמו אם היא fuckable או לא. בעברית זה "שווה זיון", אבל באנגלית זה נשמע יותר טוב. וכשוופי גולדברג אומרת שאז מה, גם להיות דודה זה נחמד, וגם דודות - ואפילו סבתות - מזדיינות, לי זה נשמע אמיתי ונכון, אבל הבן שלי מתחלחל.
 
זה מזכיר לי שלא מזמן, בערוץ יחסים, פרסמתי אייטם מסוים על שרון סטון, בת 47, ומיד היו תגובות של "איכס, איזה זקנה". על שרון סטון! גברת "אינסטינקט בסיסי" בכבודה ובעצמה! היא נראית נפלא, לטעמי, ואני חושבת שאותם מגיבים מחוצ`קנים היו מתים שהיא תסתכל לעברם, אפילו ממרומי גילה ה"מופלג".
 
אז צפיתי בסרט הזה יחד עם הבן שלי, וניסיתי לראות את הנשים האלה קצת דרך עיניו של בן 16. ונסה רדגרייב אף פעם לא היתה סמל סקס, למיטב זכרוני, אבל ג`יין פונדה - הייתי חייבת להסביר עליה משהו לבן שלי. הוא הרי לא יודע מה זה "ברברלה", ובטח לא מכיר את קלטות הכושר שלה. אז גיגלתי אותה מיד ושלפתי כמה תמונות שלה מהימים ההם, כדי שיוכל לראות מה היא היתה פעם. לא יודעת למה הרגשתי צורך להראות לו שהיא היתה פעם כוסית-על.
 

 
דווקא מג ראיין, אגב, המותק האולטימטיבית, מתבגרת לא יפה. היא עשתה משהו בשפתיים שגורם להן להיראות כמו השפתיים של מישל פייפר. והיא בכלל נראית כמו תינוקת מקשישה. ונסה רדגרייב, לעומת זאת, בלי שום ניתוח פלסטי לפי דעתי, מזדקנת בחן רב.
 
לסיום ההגיג הסמי-גריאטרי הזה, הפנייה לטקסט שכתבה רוני הלפרן באתר 50 פלוס. היא כותבת שם, בין השאר:

"זיקנה עבור נשים איננה הגדרה של טווח גיל מאוחר. היא תאור של חורבן. היא ראשיתו של הקץ. והיא יכולה, כמו בסיפור, להחוות על ידנו כבר בשנות השלושים שלנו. לפיכך לדיון בגרסתה הנשית של הזיקנה יש רלוונטיות עבור כל אחת מאתנו, בכל גיל שהוא, משום שזיקנה איננה הגדרה של פרק הזמן האחרון בחיינו, אלא האיום הקבוע שלמולו אנו מנסחות את חיינו כנשים החל משלבי הילדות המוקדמים" ומשווה בין הזמן הנשי לזמן הגברי - שני צירים כמעט הפוכים.
 
מייקל דאגלס, למשל, הוא בן 62, ואפילו לא נראה צעיר מגילו. יש מצב שישדכו לו בסרט שחקנית בת 60, או אפילו בת 50, רחמנא ליצלן? גם בחיים הוא השתדך למישהי שצעירה ממנו ב-25 שנה, קתרין זיטה ג`ונס, כי הדימוי הזה מהסרטים, של גברים כסופי שיער ונשים צעירות, חילחל היטב למציאות. מצד שני, ילדים חדשים אפשר באמת לעשות רק עם נשים עד גיל מסוים. כך הטבע עשה אותנו. אז יש לזה היגיון מבחינת המין האנושי.

 
~ ~ ~ לחוות בשביל לספר לחבר`ה ~ ~ ~
 
ובלי קשר, חבר של קבע העלה בבלוגו, "אמצע החיים", תהייה, אולי אפרופו מפגש הבלוגרים המתארגן בבינהרים:
 
"תהיתי ביני לבין עצמי – האם העובדה שכדי להעלות את הדברים על הכתב אני חייב לשחזר ולחוות כאילו מחדש את אותה חוויה שבחרתי לכתוב עליה, והפעם ממבט לאחור בצורה ממוקדת ויסודית יותר, היא זו שגורמת לי להפנים את החוויה בצורה חזקה יותר ועמוקה יותר? היא שגורמת לי להעמיק, להרחיב ולהקצין את התחושה שלי מאותה חוויה?
העובדה שהכתיבה ב`בלוגים` הפכה להיות תעשייה של ממש, העלתה בי תהיות נוספות. האם החשיבה שקיימת בתת-מודע של ה`בלוגר`: "יש לי `בלוג`, אני חייב למלא אותו ב`פוסטים` מעניינים שיעודדו קוראים פוטנציאליים להיכנס, לקרוא ולהגיב" – גורמת ל`בלוגר` לחדד יותר את התחושה והחוויה מאותו אירוע שעליו הוא כותב, לפעמים אפילו לנפח את הבעת התחושה שלו, כדי שיהיה לו מה לכתוב ב`בלוג`, כדי שיהיה לו על מה לספר לחבר`ה?
האם ה`תת-מודע` הזה – ה"מחייב" (במרכאות כפולות ומכופלות) את ה`בלוגר` למלא את ה`בלוג` שלו ב`פוסטים` – מהווה עבור ה`בלוגר` מעין דחף פנימי לחוות אירועים בחייו בצורה חזקה ומיוחדת, כדי שיהיה לו נושא לכתיבה ב`בלוג`? האם העובדה שחלק עיקרי בפרסום הכתיבה שלו ב`בלוג` נועד כדי לקבל את משוב הקוראים, יש בה כדי לגרום ל`בלוגר` להעצים (במילים פחות עדינות: לנפח) את החוויה באירוע הספציפי בחייו, כדי שהחוויה תהיה בעלת משקל וראויה לפרסום?"
 
 
שלכם,
 
שרית Perkol.com

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת