00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

לוחש בעשן ודיאלוג בינבלוגי

גיליתי* באיחור שרמירס ("אתה לוחש אפוף עשן") מטופל גם בבלוג תפוזי. יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם לא, כי היום הוא פרסם חמש תמונות מעניינות במיוחד, במסגרת "ניסויים בסלולרי".

אבל עקרונית, הקטע המרכזי הוא קולנוע, ותמצאו אצלו רשומה על קאמבק פוסט-מורטם של סטנלי קיובריק, סוג של הספד לרוברט אלטמן, איסטווד ובוראט מגלים את אמריקה ועוד.
 
על יוצר "התפוז המכאני" הוא כותב:
 
"לא שאני חלילה מתנגד לאמנים שממשיכים לעבוד לאחר המוות, אדרבא, כל אדם (גם בר-מינן) זקוק לתעסוקה ומי אני שאגזול את פת לחמו של אחר. אבל לפחות שיעשו משהו טוב. למשל ספרי הפוסט-מורטם של המינגווי היו נפלאים, איים בזרם והארוחה הנעה נמנות בין יצירותיו הטובות ביותר. גם `אדם הראשון` של קאמי הוא יצירה מופלאה. באופן כללי נדמה שהמוות מיטיב עם סופרים יותר מאשר עם במאים. השאלה מה קיובריק היה חושב על זה לא מעניינת, הוא כבר לא חושב על כלום, האדישות הנפשעת שלו היא הדבר שמאפשר את יצירת הסרט הזה. העניין הוא שלקיובריק היו עוד המון רעיונות, למשל, תסריט גמור ומוכן להפקה על חייו של נפוליון, והם בחרו דווקא איזה רעיון נידח ומטופש במיוחד. אם כבר אנו מאפשרים למתים להמשיך ליצור אסור לנו לנהוג כלפיהם בסלחנות, יש לשפוט את יצירות המוות באותם סטנדרטים בהם אנו שופטים את יצירות החיים. האם בכל זאת יש איזה סיכוי שהסרט הזה יהיה שווה משהו? כל מה שנותר לומר הוא נחיה ונראה".
על יוצר "תמונות קצרות":
 
"רוברט אלטמן מת. ידעתי שהוא זקן ובכל מקום היה כתוב שסרטו האחרון "המדריך לחיים בכפר" הוא סוג של הספד, אבל לא חשבתי שהוא באמת ימות. כי תמיד יש עוד איזה סרט של אלטמן. לפעמים זה נשמע כמו עוד אחד מהפרוייקטים המשעממים שלו, כמו סרט על רקדני בלט שלא קורה בו כלום חוץ מריקודי בלט ולפעמים זה מין גוספורד פארק, עוד סרט אנסמבל עם מיליון התרחשויות ועלילות מקבילות שבאמת עושה לך טוב באיזה הקרנת חצות בדיזנגוף סנטר".
 
ומשהו שמחבר בין הארי המזוהם לבין בוראט:
 
"קלינט איסטווד תמיד עסק בפנטזיות אמריקניות: הוא הפרש הבודד על הסוס שמציל את העיירה ונעלם אל השקיעה, מתבוסס בתוך החירות המוחלטת של ספר נטול חוק. אנחנו לא יודעים לאן הוא הולך וגם לא רוצים לדעת, הוא חופשי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.  הארי המזוהם שינצח בדרך שלו, בלי גיבוי של הממסד ובלי בירוקרטיה מסורבלת, הוא אינדיווידואל אמיתי . `בירד` עסק בג`ז, `חצות בגן הטוב והרע` התעמק בתרבות הדרום הדקדנטית, `מיסטיק ריבר` ו`מיליון דולר בייבי` הציגו התמודדות מוסרית טרגית עם החלום ושברו. ואו-טו-טו
יוצא `גיבורי הדגל` (Flags of our Fathers) ,שיהיה עוד חקירה של מיתולוגיה אמריקנית, הפעם על רקע מלחמת העולם השניה".
 
*שוב

את הדיאלוג הבינבלוגי של דבורית שרגל ("ולווט") וידידהּ מנוער אבי לן אני בוחרת להציג דווקא דרך תגובה של קלמן. א`, כדי להיות פחות בנאלית, וב` - כדי למסור ד"ש לבלוגר שיצא לחופשת התרעננות (אהלן קלמן, מ`עניינים?)
 
קלמן כותב להם שם:
 
"סביר להניח שבעוד מאה, מאתיים שנה תעלה סקרנות להכיר וללמוד את תחילת עידן האינטרנט, בדיוק כפי שקיימת סקרנות לגבי תחילת עידן הקולנוע.
חוקרים ירצו ודאי לדעת איך התייחס הדור שלנו לחידוש הזה. מי תפס שיש כאן משהו חדש עמוס באפשרויות של אופני ביטוי חדשים, ומי היה עיוור וראה בו לא יותר מלוח מודעות. היצירה הכפולה של אבי ודבורית ודאי תעורר בהם עניין רב, הם יגלו שהם היו בין הראשונים לערוך ניסויים, תוך כדי הסתכנות בפדיחה, לבחון את האפשרויות החדשות לביטוי שמציעה הבלוגוספירה. הם לקחו דיאלוג די שיגרתי והפכו אותו ליצירה כפולה עם אמירה מקורית ומרעננת. נוסף לכך הם גם המציאו צופה מסוג חדש, כדי לראות ולהעריך את היצירה הכפולה שלהם, צריך להתרחק מספיק כדי לראות את שניהם".
 
ובלי קצת מהדיאלוג הזה אי אפשר:
 
 אבי לן: איתרתי אצלך רצון לתת לי "לפתוח" אותך. נורא השתדלת. כמו שאני רואה את זה, גם לך היתה פנטזיה לחרוג מן הגבולות של עצמך. מה שאני תפסתי ככישלון שלי (לא הצלחתי לגרום לך לחרוג מגבולותייך), הוא, מן הצד השני, כישלון שלך (לא הצלחת לתת לי לגרום לך לחרוג וכו`).
 
 דבורית שרגל: כתבתי לך באופן אישי דברים שכבר מזמן לא דיברתי עליהם עם איש. הם חתומים וקבורים בכספת שאין שום סיבה לפתוח אף פעם. כתבתי אותם רק כדי שתדע מי עומדת מולך.
 
א"ל: מבחינתי, הגבולות המוכרים לנו, אלו שהתרגלנו לחיות בהם שנים – להלן: החרא של עצמנו – הם מוות. לכן קיים בי הדחף החזק הזה, לחרוג מן הגבולות שלי. עכשיו אני מודה: היתה לי פנטזיה לגרום לך לחרוג מהגבולות שלך. אבל אני לא ערפד ולא אלוהים ולא בודהא ואפילו לא מרי ברכמן – אני בסך הכל אבי שמנסה למצוא את דרכו באזור שנראה לו לפעמים אזור דמדומים.
איפה את? מה מרגישה? מה עובר עליך? אשמח אם תשתפי אותי.
 
ד"ש: אני לא מעוניינת לשים בחלון הראווה (קרי הבלוגים) את חיי האישיים, את המקומות הכי פגועים שלי, את הכיבים התוססים שלא יחלימו לעולם. הרי זה לא שדברים השתנו. זה לא שהשלמתי עם הפגיעות שספגתי, זה לא שהפצעים החלימו, הם פשוט עטופים בתחבושות ומטופלים באנטיביוטיקה רחבת טווח, וממש לא מעניין אותי לחשוף אותם בפני הציבור הרחב. מבחינתי, חשיפת הטרגדיות בחיי היא לא חזות הכל. וזכור שיש הבדלים עצומים בנושאים האלו ביני לבינך. כך שבמישור הנון-חשיפה אני לא מאוכזבת מעצמי בשום אופן, כי לא היו לי כוונות כאלו. וגם אתה, ברור שאל לך לחוש שום תסכול מכך, כי זאת כלל לא הייתה אופציה, ולא תהיה. אולי, פעם, כפרוזה, כפיקשן, אבל לא כחומר גלם טהור.

שלכם,
 
שרית Perkol.com
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת