00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

בלוגר מת כמו עץ נופל ביער?

"המוות מהדהד בסייברספייס", רשומה של תפוזו בבלוג "אני אשאר לבד, זה כבר ברור", הזכירה לי נושא שהרהרתי בו בעבר, איכשהו לא עד הסוף. מה דינם של אתרים, או בלוגים, שבעליהם מתו פתאום?

כמובן, ייתכן שבעל האתר, או הבלוגר, ימות בלי שאיש מקוראיו יידע על כך. במיוחד בלוג, המתפרסם לרוב בשם בדוי. שכן איך הקוראים יכולים לדעת שבעל הבלוג הלך לעולמו, בעצם? זה לא כאילו שבעמודי מודעות האבל יהיה כתוב "אבלים וחפויי ראש על מותו בטרם עת של הקורץ לינשופים" (וסליחה אם זה כינוי של בלוגר אמיתי. סגולה לחיים ארוכים). במקרים רבים, אפילו בני משפחתו של הבלוגר לא יודעים על הבלוג שלו, כך שלא יוכלו להיכנס לבלוג ולעדכן את קבועיו המתגעגעים. אז כשבלוגר מת, ברוב המקרים זה כמו עץ שנופל ביער - איש לא יידע על מותו, כבלוגר.

לפעמים, בני המשפחה, או חברים, כן יודעים על הבלוג, ואז הוא הופך לאנדרטה, ספר זיכרון לבלוגר. זה קרה גם כאן, בתפוז. אני נתקלתי בתופעה הזאת בפעם הראשונה לפני יותר מעשור, כשרק נכנסתי לאינטרנט. באחד הצ`אטים בהם השתתפתי הודיעו שאחת הקבועות נהרגה בתאונת דרכים יחד עם הבת שלה, ונתנו קישור לאתר האישי שלה. הוא הפך לאתר זיכרון, והדליקו בו נרות וירטואליים וסיפרו על אותה בחורה. חשבתי שזה מדהים.

אחר כך נתקלתי באתר מקסים על יפן, אתר באנגלית, של בחורה ישראלית בשם טלי כהן מחיפה, שהגדירה את עצמה "גיישה וירטואלית". האתר היה גם עשוי מאוד אסתטי, גם כתוב מאוד יפה. התפעלתי. ואז, יום אחד, כתבו באתר שטלי מתה. רציתי לעשות עליה כתבה, אבל לא הצלחתי לאמת את הפרטים. אחר כך שכחתי מזה, אבל שמרתי אצלי בדיסק דפים מהאתר שלה.

לעומת זאת, כולנו יודעים שלפעמים אנחנו כותבים שטויות בבלוגים שלנו, במיוחד בבלוגים מהסוג האישי. ולפעמים אנחנו מפרסמים דברים שבא לנו למחוק, אבל לא טורחים למחוק, כי זה ממילא "קבור עמוק אי שם בארכיון הבלוג". תיאורים של התאהבות שנראים מטופשים שנים לאחר הפרידה, מריבות אוויליות עם בלוגרים אחרים, או תיאורי סקס, רחמנא ליצלן, שלא היינו רוצים שהמשפחה תקרא.

הבלוג של אנדריי ברודנר ז"ל

מביך לחשוב שאחרי מותנו, עד 120 וטפו-טפו-טפו, מישהו יקדש את כל הדברים האלה שהרגשנו פעם, למשך דקה וחצי. למעשה, מביך אפילו לחשוב על התגובות המשתפכות שבטח יהיו, כי אחרי הכל, "אחרי מות קדושים אמור" ו"אין מדברים סרה במת" וכל אלה. ומעורר חלחלה לחשוב על תגובות מגעילות שעלולות להגיע, מצד אלה שלא אימצו את שתי המוסכמות מהמשפט הקודם. תגובות מגעילות בוטות, מילא, אותן בני המשפחה והחברים יידעו לסנן בבלוג המת, אבל מה עם תגובות קטנות ארסיות, שאף אחד לא יידע שהן כאלה, שיגרמו למת להתהפך במקום מושבו בשדות הציד הנצחיים, בית הקברות הגדול שבשמיים?

וישנו גם סבסטיאן. הוא היה מלכתחילה דמות בדויה, יציר דמיון מוכרז של מישהו, לכן הכותב שלו יכול היה לכתוב את מותו של סבסטיאן בבלוג שלו. הנה מה שנכתב בפוסט המוות, "סבסטיאן איננו", הפוסט הלפני-אחרון שלו (כן, במקרים כאלה יש חיים לאחר המוות):

"יכולתי לראות שאין טעם לדבר. עדיין יש לי הרבה מה להגיד, ולא רק על המדינה אלא בעיקר על עצמי, אבל הלך לי הטעם. זאת אומרת שסבסטיאן איננו. האדם הזה של סיפורים ותיאוריות הלך למקום שכולו אחר. יימח שמו וזכרו".

שלכם,
 
שרית Perkol.com

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

20 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת