00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

בלוג בשניים ואהבה בחוג הסרטן

"כשהנישואין מגיעים למצב שבו SMS, אימייל ומסנג´ר מחליפים הרבה פעמים שיחה נורמאלית... גם בלוג הוא דרך ליצירת קשר", כותבים נטע וארז בהקדמה ל"בלוג בשניים" שלהם. הם צמד חרוץ למדי, המתכתבים זה עם זה מעל גבי הדפים הווירטואליים, כך שמי שיאהב את הטקסטים יוכל ליהנות כפליים. ברשומה המשעשעת "אמבט שמנים זוגי, הסיפור האמיתי" כותבת נטע:
 
"אמבט שמנים זוגי, זמן נפלא להנות יחד, לרענן לא רק את נקבוביות העור אלא גם את הזוגיות: לשטוף ממנה את תלאות היום יום, להחליק אותה בשמן ריחני... וכל זה לאורם המרצד של נרות. איזה פינוק, תענוג אמיתי! רומנטיקה במיטבה. מוכיח שגם אחרי אי אלו שנים ביחד הרומנטיקה לא נעלמת בין הכלים והכביסה.
כן?? לא!! שקר אחד גדול! וכל מי שיגיד שהוא נהנה מזה או שיש לו וילה ענקית בקיסריה עם חדר אמבטיה בגודל של סלון ביתי ממוצע, או שהוא שקרן! וזה מין שקר כזה שכולם משקרים אותו, בבחינת `המלך הוא עירום`. ולא סתם עירום
אלא באמבטיה עם אישתו המלכה והכתר נתקע להם במשמניים המלכותיים הוורדרדים שלהם. אם כי, במחשבה שניה, הם בטח גרים לפחות בקיסריה ויש להם אמבטיה בגודל של סלון ביתי ממוצע.
(...)
מי שלא ראה את צילו של ברווז גומי מתנודד לאור הנרות על הקירות בגודל של 4,000% מגודלו המקורי, לא ראה זוועה מימיו. הרי האמבטיה היא השטח הכבוש של הילדות. וכבר ידוע ששטח משוחרר (=מופקע מרשותנו אל רשותן הבלעדית) לא יוחזר. לנו מותר מקסימום לעשות שם מקלחת חפוזה. אין מה לדבר על לפנות משם את הצעצועים (מי בכלל רוצה לעמול חצי שעה באיסוף ברווזים, פינגווינים, פילים, היפופוטמים, אקדחי מים, חצי מסט האוכל של הבובות, וכיוצא באלה מוצרי פסלטיק וגומי ממיטב המסורת של made in china)".
יש עוד, וזה מסתיים במשפט האניגמטי:
"ארז, אם בכל זאת תרצה לנסות שוב - תגיד לי, אני אקנה מחר מגיני ברכיים. לקנות גם לך?"
 
והנה דוגמית מרשומה של ארז, שכותרתה "מטלות `החתול המת`":
 
"יש איזה הבדל מהותי בהתנהלות של נשים וגברים. אם ניקח לדוגמא את עניין מטלות הבית- הטענה המרכזית של נשים היא שהגבר שלהן: לא מנקה מספיקׁ(או בכלל), לא אכפת לו מהנקיון, הוא לא רואה לכלוך, הוא לא מבשל, הוא לא עושה קניות, הוא לא עושה כביסה, הוא לא תולה כביסה, הוא לא מקפל, לא מחתל וגם לא...
בעיניי כל זה נכון (שוב, אני לא מדבר על עצמי- אני עושה כמובן את כ-ל הדברים האלו (-:). גברים לא ממש "אוהבים" את מטלות הבית היומיומיות.
רק מה? יש את עניין `מטלות החתול המת` - כך אני קורא לכל המטלות האלו- שהפכתי למודע אליהן ביום שהייתי צריך לפנות גופת חתול מת מהגינה: לפתוח סתימות, לפנות חתולים, לגזום עצים, לסחוב דברים, לתקן דברים, לפקח על
פועלים, לחסל עכבישים וכל מיני מינים של מטלות לא שגרתיות. בדרך כלל כל הדברים האלו כרוכים בעבודה פיזית, או בגועל נפש".

ולהבדיל, אל מצברוח שונה לחלוטין, אל זוגיות אחרת לגמרי, בבלוג יפה וכואב של רשפים "אהבה בחוג הסרטן", המוגדר בהקדמה כך: "המסע המכאיב כמלווה של איש אהוב שהסרטן תקע בו עוגן. מסע במילים שברובן פואטיות, שהחל לפני למעלה מארבע שנים, וכרגע נמצא בשיאו הכואב. הבלוג מתעד את המסע הזה לאורך השנים".  ובהרחבה יותר היא כותבת את סיפור הרקע:
 
"רומן שהחל כמו הרבה אחרים בין גבר נשוי לאישה אחרת ונדמה היה בתחילתו שיהא אפיזודה חולפת בחיי השניים, הפך במרוצת השנים והנסיבות למשהו אחר לחלוטין, לאהבת חיים. לחברות נפש נדירה בין גבר ואישה המלווה בתמיכה הדדית לאורך השנים ולאור הנסיבות -  תאונת דרכים שלה, מחלת הסרטן שלו.
לכשחלה האיש התחלתי ללוות את התהליך במילים שלי, מילותיה של `האישה מהרחוב הצדדי` ללא תכנון מקדם, ללא חשיבה מרובה בעניין, החלו להוולד רשומות שברובן פואטיות, המתארות את המצב הבלתי אפשרי הזה, של הדאגה והחשש הנורא לחיי האיש עם הצורך לעמוד מן הצד בחוסר אונים.
היום כשהמאבק על חייו בשיאו, והאפשרות שהוא לא יחיה עוד הרבה זמן מוחשית ביותר, חשוב לי לפרסם את הרשומות בצורה מסודרת ועיקבית המתעדת במילותי הסובייקטיביות, את התהליך שעברתי  ועוברת אני כמלווה של הגבר החולה הזה שהפך במרוצת השנים לגבר של חיי.
הכתיבה הזו הפכה להיות לי בחודשים האחרונים במיוחד, לעוגן של שפיות, הפכה לכתיבה  משחררת הנותנת לי את הכוח להמשיך ולהיות חזקה בשבילו, בשבילי וגם חלשה בו זמנית".
הרשומות שלה הן בעיקר שירים קטנים ומרגשים, מלווים בתמונות מתאימות.
 
בזו השנה   
 
כְּשֶׁאֶטָּרֵף בַּכְּאֵב
כְּמוֹ נְכָדִים יָבוֹאוּ לִי הַזִּכְרוֹנוֹת
יוֹשִׁיטוּ יָדַיִם, יְכַרְבְּלוּ חִיּוּכִים
יַטְמִינוּ כֹּחוֹת, שֶׁיַּבְקִיעוּ
בְּבוֹא יוֹם מָחֳרָת,
יִהְיוּ לִפְקֻדָּה.
 
 
סרטן    

לו יכולתי, הייתי שמה ידי סביב צוואר ומהדקת
עד יצאו עיניים מחוריהן, יתנפחו, עוד ועוד ועוד
יתפוצצו כמו בלון עֹודֵף  אויר
יתפזרו לכל עבר, רסיסים של דם והלם, עלי וסביב.
עם סכים קצבים, אקצץ את שנותר, דק דק דק
בשתי ידי הנוטפות, אזרוק לאסלה, אדיח
אזקוף גו ואחזור לעמל יומי.
 
סרטן בן תיפלצת, סרטן בדמות תמנון שולח זרועות,
קוצצים אחת מופיעים שתיים, קוצצים שתיים חוזרות עשר.
 
ולסיום, עוד שיר אחד קטן ואמיץ, מתוך רבים:
 
 ...  
 
אתה הולך למות
ואני אבכה
אבל רק אחרי.
עכשו, כל עוד אתה פה
ואיתי,
אני הולכת לקרוע איתך ולך
את הצורה של החיים.
 
 

שלכם,
 
שרית Perkol.com

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת