00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

הורות נכה ומעגלים חברתיים בבלוגוספירה

אקדים ואכתוב מה שהבלוגר הזה, המגדיר את עצמו "אחד העצובים בעיר" וקורא לבלוג שלו "הורות נכה", מבקש מהבאים בשער בלוגו:

"קרובי משפחה ועמיתי עבודה פוטנציאליים מתבקשים שלא לקרוא בבלוג". אני לא יודעת בדיוק איך אפשר לכבד את הבקשה המכובדת הזאת, בעיקר עמיתים פוטנציאליים, איך הם אמורים לדעת שהם מכירים את הכותב.

בכל מקרה, אם מישהו מזהה משהו כבר בשורות הראשונות - לא להמשיך לקרוא.

לכל האחרים אומר, שהבלוג הזה מרתק, כתוב יפה ומרגש. הנה דוגמה, הרשומה שכותרתה "שמעון, יובב, רנואר והדיסלקציה". כך הוא כותב:

"אב דיסלקט וילד אוטיסט. שני אנשים עם לקויות. כמו החתול והשועל המרושעים ב`פינוקיו`. מציק שבספרים וסרטים היוצר מוסיף מומים לדמויות שיש להטיל בהן דופי. בספר `הקלות הבלתי נסבלת של הקיום` וגם בסרט `סיפור פשוט` הטיפשים גם מגמגמים. העלילה והמסר לא היו משתנים במיוחד בלי אותו גמגום.

לבן שלי לא איכפת שהקריאה שלי דיסלקטית. הוא נהנה כשאני קורא לו סיפורים. וזה לא אותו סוג הנאה שיהיה לרבים ממורי שדרשו ממני לקרוא שוב ושוב לפני כל הכיתה ולעודד את התלמידים ללעוג לי. קריאה לבני במקומות ציבוריים, בקול רם ומגומגם היא מצעד הגאווה הפרטי שלי.

אני ניצחתי. אני חי בסביבה מרגיעה והם בילו עשרות שנים בסביבה מרושעת כמו לול תרנגולות. לי מורת לחשוף את חולשותיי ולהם אסור להזיל דמעה או להיראות תשושים.

ואולי בעצם לא כל כך ניצחתי – הרי אני עדיין נלחם; עדיין חייב להוכיח משהו.

הבן חובב אמנות ורוצה שאקריא לו את ספרי האמנות. הוא מעיין בהרבה בספרי אמנות למבוגרים, ואני מחפש לו דווקא ספרי אמנות לילדים, כדי שקצב הקריאה יהיה סביר והשגיאות מעטות מספיק כדי לא לפגום בהבנת הנקרא. הרבה ספרנים ומוכרי ספרים אומרים לי שאלה ספרים נהדרים עבור ילד שההורים רוצים שיתחיל להתעניין באמנות, ואני ממש חייב להסביר להם ממה בדיוק סובלים הלקוחות שלהם. כל קנייה והשאלה מתעכבת בשל הרצאה בנוירולוגיה בגרוש.

האם ניצחתי את הלעג? אולי ניצחתי בנקודות (במובן החדש של המושג)".


ברשומה אחרת, מרגשת, הוא כותב על ילדותו, "ובימים ההם לא היה ריטלין בישראל":

"הייתי נער אימפולסיבי – לא חושב על דברים עד הסוף. הייתי מחמיץ הרבה רמזים בגלל האימפולסיביות וגם מעליב ומביך את סובבי. חלק מהנעלבים היו רומזים רמיזות מעליבות והוציאו לי את החשק לקלוט גם את מעט הרמזים שכן יכולתי להבין.

הבנתי אז שילדים לפעמים מפחדים לדבר ישירות, אבל לא הייתי מודע לזה שיש דברים שאנשים מפחדים לשמוע באופן מפורש. כשהייתי בן שש עשרה, מאוד הובכתי על ידי בת גילי שאמרה לי `אני רוצה שתלמד אותי למצוץ`, ולמרות שמאוד רציתי לשכב אתה, סירבתי רק בגלל אותה מבוכה.

שנתיים קודם, הכיתה התכוננה לטיול שנתי ואחת מבנות כיתתי, שמאוד רצתה ניסיון מיני, הייתה נבוכה מדי להודות בזה. היא הביאה לכיתה גור חתולים והחזיקה אותו צמוד לחָזהּ. רק שנינו ידענו שבניגוד לאחרים שמלטפים את החתול, אני מלטף שוב ושוב גם את שַדיהּ.

חיזור יכול די להביך, במיוחד חיזור אחרי ילד לא מקובל. לכן, בעלת החתול ניסתה לשדך לי את הנערה המנודה של הכיתה במקום לחזר אחרי בעצמה. היא שכנעה את הנערה המנודה שזו בדיחה. שהכל נעשה רק כדי לעשות ממני צחוק.

בהתחלה באמת רדפה אחרי חבורת בנות מצחקקת ומשפילה שדרשה ממני לנשק את המנודה לעיניי כל. כשטיול השנתי הגיע, רוב החבורה מאס בבדיחה, ורק בעלת החתול והמנודה רדפו אחרי. שלושתנו התחלנו לקחת את הבדיחה קצת יותר ברצינות. הסכמתי להיות החבר הרשמי של המנודה ושלושתנו הסתגרנו בחדר של אכסניית הנוער".

ואולי הרשומה שהכי ריגשה אותי, כקוראת מושבעת של דויד גרוסמן, "את מי אנחנו איבדנו במלחמה האחרונה?":

"לילדים אוטיסטים קשה לפתח משחק דמיוני. הבן שלי קיבל סיוע די מוצלח בפיתוח הדמיון, וכשהוא מצליח לבטא את רעיונותיו הם מתבררים כמרתקים. היינו פעם אצל רופאת הילדים, ובני הסב את תשומת לבי לזה שהסלסילה התלויה על הקיר שמכילה את מדי לחץ הדם עם הפומיות האליפטיות שלהם נראית כמו קן עם ביצים.

הבן אוהב גם לשנות סיפורים שאנו קוראים ביחד. במיוחד סיפורים שמפחידים אותו, כמו `איתמר צייד החלומות` מאת דויד גרוסמן. בני מפחד משדים, ולכן לשד בסיפור אנו קוראים `איתמר`. לגיבור הסיפור שגרוסמן קרא `איתמר` אנו קוראים בשמו של בני, וכדי שהכל יראה אמין יותר אנחנו מכסים את איור בניו של הגיבור בתמונת פספורט של בני ואת פני אבי הגיבור בתמונת פספורט שלי. הקריאה בספר בדרך זו הייתה מהנה מאוד, עד שהסופר שכל את בנו".

~ ~ ~ מעגלים חברתיים והבלוגוספירה ~ ~ ~

פואט פרסם רשומה עם דיאגרמה, "המעגל החברתי קם לתחיה". לא אכנס כאן לעצם התיאוריה, אלא לקטע בלוגוספרי מעורר מחשבה, בסוף הרשומה:

"אני נמצא חצי שנה בבלוגיה, הרבה קוראים נשארו איתי ומתעניינים בעולמי, אבל, משום שהעולם הוירטואלי איננו יציב דיו, אני לא יודע מי ישאר ומי לא, ואולי משום שלאנשים וירטואלים קל להתנתק, ללא מחויבות מוקדמת, בודדים הם אלו שבאמת מתעניינים בחיי אדם שלעולם הם לא פגשו פיזית. אני מאמין שהאנשים המשתתפים בבלוגיה ממלאים איזשהו צורך פנימי, אך ללא הרבה אמת אנושית. 
קצת עצוב, אבל, אלו הם חיי האדם הוירטואלי, מינימום מחויבות במחיר מקסימום סיפוקים נפשיים.. זיקוקין קטנטנים לנפש - בכל תגובה, בכל יחס, בכל צפיה.

פעם חשבתי שאני אסגור את הבלוג מתישהו, כיום נראה לי שאמשיך לכתוב את הבלוג לנצח, כל עוד יש לי אצבעות להקליד איתם את משנותיי, את חיי...
השאלה שאשאל תמיד בתוככי נפשי, בכל פעם שאכנס לבלוגי, היא: מי באמת מחובר אל נפשי דיו בכדי שימשיך איתי עד הסוף?"

שלכם,

שרית Perkol.com

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת