00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

אלכימיה: להפוך זבל לזהב

גיליון נובמבר של "העין השביעית" סיפק לי עוד נושא חשוב לעסוק בו. הפעם נטפלתי למאמר של נחום ברנע. כותרת המאמר "צהוב זה טוב", והוא עוסק בחלקו הגדול בפרשיות הנחקרות בימים אלה בכיכובם של אישי ציבור בכירים, אבל לא זה מה שמעניין אותי. ברנע מזכיר פאשלות של העיתונות המשודרת והכתובה ומסכם - חסרים עורכים. הוא כותב מה שאני מרגישה כבר כמה שנים טובות.

התחלתי לחשוב את זה כשראיתי שמפטרים ב"מעריב" את בכירי העורכים, ומבחינתי האישית, זה הגיע לשיאו כשהנחיתו עליי בתור עורך איזה שטינקר שחלב בטאון חיל האוויר טרם יבש מעל שפתיו. כשאני נכנסתי לעיתונות, טרייה מהאוניברסיטה, העורכים היו אנשים נשואי פנים, מבוגרים ממני בהרבה, עתירי ניסיון. היה לי מה ללמוד מהם, ולמדתי. העורכים הצעירים של היום במקרה הטוב לא מקלקלים, אבל זה רק במקרה הטוב, הנדיר. אין סיכוי שהם יידעו לתקן טעויות של כותבים, או סתם לשפר להם את הטקסט.

בכל אופן, כה כתב נחום ברנע:

"בשנים האחרונות חל פיחות מדאיג במקצוע העריכה. אני לא מדבר על העורכים הראשיים, אלא על האנשים הצנועים, שיושבים מול מסך המחשב ומתמודדים עם מבול המילים שזורם אליהם, שמותיהם לא מופיעים בטורי העיתון, גם לא בטורי הרכילות, על האנשים שיושבים באולפן הרדיו ויוצקים תוכן לתוך ים הדברת מעבר לזכוכית, על האנשים בטלוויזיה שמזיעים על חיבור שאלות לראיון בזמן שהמראיין הנפוח מעצמו יושב בחדר האיפור ובודק את השתקפות כרסו במראה.

פעם, לפני עידן המחשב, ישב העורך-המשכתב מול מכונת כתיבה מסוג `הרמס בייבי`, סיגריה בפיו ושתיים מאצבעותיו מקישות במרץ על המכונה. בתוך דקות הוא היה הופך את ערימת הדפים המקושקשים שעל שולחנו לסיפור אחד מהודק, קוהרנטי, ראוי לדפוס. אני חושב על עורכים שהכרתי, על זאב גלילי, למשל, או חיים הנגבי, או ליליה פתר. בעיניי הם היו תמיד אלכימאים: באצבעותיהם הפכו זבל לזהב.
(...) מכיוון שכסף אין בעריכה וגם תהילה אין בה, העורכים מתחלפים מהר יותר מהחיילים מהשוחררים בתחנות הדלק. הם לא רואים בעריכה מקצוע. לכל היותר הם רואים בה תחנת מעבר.
(...) כתבים יהיו תמיד: אם לא בגלל הכסף, בגלל היצר. אבל בהיעדר עורכים מיומנים, עורכים שאכפת להם, תרומתם להשכלת הציבור תהיה מזערית. אם יש בארץ אמצעי תקשורת שמכבד את עצמו, הוא חייב להכריז על מדיניות חדשה כלפי מקצוע העריכה: להכשיר אותם, לשלם להם, לטפח אותם. מסעדה טובה נבחנת לא ביפי הדקורציה אלא בטיב האוכל, ואת האוכל מבשלים הטבחים".

כעורכת, אני שמחה להיתלות עכשיו באילן הגבוה הזה. למעשה, אלכימיה, או הפיכת זבל לזהב, היא המקצוע שלי. אעדכן את זה קצת - לא זבל עובר דרך ידיי כל יום, אלא חול, ערימות ענקיות של חול, שבתוכן אני מוצאת מידי פעם רסיסים של זהב. ולפעמים, אני מרגישה שאני מצליחה להפוך לזהב גם חול רגיל. מגיעים אליי טקסטים רבים, ברמות שונות של איכות. לפעמים הסיפור הוא מדהים, אבל הכתיבה עילגת. לפעמים הנושא חשוב, אבל הכתיבה חסרת ברק. לפעמים הכתיבה משובחת, אבל התוכן לוקה בחסר. ולפעמים, רק לפעמים, אני מקבלת רשימה שהיא תאווה לעיניים, מושלמת, רק לתת לה כותרת ולשלח אותה לאוויר העולם. כך, אגב, קרה לי השבוע, עם טקסט מרגש מאוד, שכתב דווקא מישהו שהעברית אינה שפת אמו.

ועכשיו אני מתחברת לבלוגוספירה: כל בלוגר יודע, שיש בין הרשומות שלו כאלה שהן סתם, נגיד כמו חול, ויש - אם שפר עליו מזלו - גם רשומות שהן זהב. יש בלוגרים יותר מוזהבים, ויש בלוגרים שמדשדשים בחול, אולי רק מידי פעם נוצץ אצלם משהו. כשאני מחפשת רשומות להמליץ עליהן, אני מחפשת בדיוק את הנוצץ-הנוצץ הזה.

שלכם,

שרית Perkol.com

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת