00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

הכתיבה החד-כיוונית מתה, וזה קצת עצוב

חנוך מרמרי ניסח יפה משהו שמתרוצץ אצלי בראש כבר הרבה זמן ולא קיבל צורת מילים. במאמר לגיליון נובמבר של "העין השביעית" הוא כותב הגיג על כתיבה בעידן הבלוגים והטוקבקים:

"המאמר הזה נכתב עדיין על פי הנוהג הישן. אם אתם קוראיי, אינני מצפה לתגובתכם ואין לי עניין להפעיל אתכם. מבחינתי, תהליך הכתיבה מסתכם ברצון לחלוק עמכם מחשבות כלשהן.
(...) אני בן דור הכותבים האחרון שכתיבתו חד-כיוונית. דור בר-מזל, מעצם נוכחותו בזירה בעיצומה של המהפכה ביחסי כותב-קורא, כך שניתנת לי הזדמנות לראות את עצמנו משתנים בתוכה. המהפכה הקודמת בסדר גודל כזה התחוללה לפני שש מאות שנה, כשהמיזם הטכנולוגי של יוהאן גוטנברג, אותיות יצוקות ומכבש דפוס, יצר קהל קוראים רחב לכותב יחיד. לפני כן היו בעיקר כותבים ששירתו קורא יחיד - את המלך, למשל. כך שבעצם אנו חוזרים היום לנקודת המוצא, שכותרתה `הקורא הוא המלך`, וההבדל הקטן הוא שהיום כולנו מלכים, או לפחות קוראים".

קראתי את זה בשבוע בו היו לי שתי חוויות מאירות עיניים בקשר לטוקבקים, או בעצם - תגובות. למה לקרוא לזה טוקבקים? תגובות. כי מסתבר, שאני בת דור הכותבים של מרמרי, אבל אני לא כמוהו, אני כבר מקולקלת. הכתיבה שלי מזמן לא חד-כיוונית.

מאז שאני באינטרנט, מאז הרשימה הראשונה שלי שהועלתה לרשת, אני מניחה שזה היה בגירסת האונליין הראשונה של מעריב, קודמתו של nrg, אני לא חד-כיוונית. למעשה, מאז הבלוג הראשון שלי, עלום השם, אני לא חד-כיוונית. כלומר, לא ממש מאז השקת הבלוג, אלא מאז שנוכחתי שיש אנשים אחרים שקוראים אותו, התחילה המודעות הזאת לזולת הקורא, החשיבות של התגובות, מה הן אומרות, ואפילו עצם הימצאן, וכן, גם הכמות.

נכחתי בכך השבוע במיוחד, מפני שפרסמתי בערוץ "יחסים" שאני עורכת ב-ynet גרסה עדכנית של רשימה שכתבתי לפני שנים, אובזרווציה קטנה על "פותחים" ו"סוגרים". היו לרשימה הזאת, שאני דווקא מחבבת, מעט מאוד תגובות, פחות בהרבה ממספר התגובות הממוצע לרשימה בערוץ. וגם אלה שהיו, לא היו אוהדות במיוחד. בסקר שהצמדתי לרשימה הזאת השתתפו פחות מ-150 איש. גם כן שבריר מהמשתתפים בדרך כלל בסקרים כאלה. האמת? התאכזבתי.

כשהרשימה הקטנה הזאת התפרסמה במגזין "סגנון" של מעריב, לפני שנים, הייתי גאה בה, והעורכת שלי החמיאה לי עליה, אבל לא היה לי שום מושג מה חושבים עליה הקוראים. רק כעבור זמן רב, קיבלתי מכתב (לא אימייל, מכתב במעטפה) של מישהי, שביקשה אם אפשר לשלוח לה העתק של הרשימה ההיא. הסתבר שהיא היתה מוצמדת למקרר שלה במשך שנים, ואיכשהו הלכה לאיבוד. משהו שכתבתי מוצמד למקרר של מישהו, וואו! איך זה בתור טוקבק על השכם?

ההבדל הוא, שעכשיו הכותב יכול לקבל משוב מיידי, לטוב ולרע. כמו בלוגר ותיק, יש כל הזמן מודעות לטובקיסטים/מגיבים, לפעמים אפילו למגיבים ספציפיים. חלק מהכותבים בערוץ "יחסים", למעשה, ולא רק אלה שצמחו משורות הטוקבקיסטים, אפילו מתייחסים מפורשות בתוך הרשימה עצמה אל אחיהם הטוקבקיסטים. כתיבה יותר מודעת לעצמה, ולקהל היעד שלה, לא תיתכן. זה כמעט כמו לכתוב למישהו מכתב.

החוויה השנייה היתה פרסום טור של טל איתן בנושא מצעד הגאווה. טל הוא הומו גאה, בעל טור קבוע בערוץ מאז היווסדו. מידי פעם מזדמן לו לכתוב טור בנושא אקטואלי, ואני מרגישה, מן הסתם יחד איתו, שאנחנו מעין חלוצים. קהל הגולשים של ynet הוא אחד הקהלים היותר מיינסטרימים שייתכנו, והם מקבלים לפעמים מנה מרוכזת ועשירה במיוחד של הומואיות חשופה.

הטור הזה של טל קיבל הבלטה בהומפייג` של ynet, וכך הוא התנוסס שם ביום חמישי, צובר כבר בשעה הראשונה איזה 300 טוקבקים נטו (בקיזוז  התבטאויות מסיתות ובוטות משני הצדדים - אלה של "נושכי הכריות" ו"יורקי הנוצות" ואלה של "השחורים" ו"ממוללי הזקנים"). עד לרדת ההפנייה מההומפייג` נצברו לטור הזה כמעט 700 טוקבקים. אני לא יודעת אם אפילו טל בעצמו קרא את כולם. טור כזה לא כותבים בשביל הטוקבקים. להפך, כשחושבים על הטוקבקים, אפשר כמעט לקבל שיתוק. טור כזה כותבים כמו שכתבו פעם, בשביל להגיד משהו חשוב, בשביל האפקט המצטבר, ואולי בשביל שמישהו, איפשהו, במקומות הנחשבים, יקרא.

ולקינוח, מצאתי אצל מרמרי עוד ניסוח מצטיין שאני רוצה לצטט:

"הבלוגר שונה מהטוקבקיסט, שונה מ`סתם כותב באינטרנט`. הוא רק נולד וכבר יש לו דמות, אופי, גינונים וסגנון שליפה. הוא צליין, טרובדור, קאובוי. יש לו קוראים, יש לו קוראים מגיבים, יש לו קוראים כותבים - מוערכים או נקלים - עוברי אורח או לקוחות קבועים. הוא יכול - אבל לא חייב - להוביל את הלהקה שסביבו לדיון רב-כיוונים".

לפרקולוג יש די הרבה קוראים, אם לשפוט לפי הסטטיסטיקות. אולי לא ממש קוראים, אבל לפחות מציצים לראות על מה או על מי כתבתי הפעם. יש לו קוראים מכל הסוגים. יש רשומות שאני מתפלאת שלא מגיבים עליהן (ואז אני מרגישה קצת פלאש-בק לעידן הכתיבה החד-כיוונית), ויש כאלה שאני לא מתפלאת. ולפעמים, רק לפעמים, אני מנסה להוביל את הלהקה שסביבו לדיון רב-כיוונים. ולפעמים, רק לעיתים נדירות, הדיון הזה יוצא מכאן וממשיך לנדוד הלאה.

שלכם,

שרית Perkol.com

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

23 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת