00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

הפרעות אכילה וקפיצות של הנפש

לכבוד "הנושא החם" של ישראבלוג, הפרעות אכילה, כתבה מיפמיפמיאו בת ה-13פוסט בשם "מונולוג". הנה קצת ממנו:

[שלדים מתהלכים על הבמה]

[אישה עולה על הבמה ורואה ספר זכרונות]

"הו, זכרונות. הדברים האלה שמראים את העבר בצורה כלשהי, מראה הכל. אהבה, שנאה, טרגדיות. הכל".

[האישה מחייכת]

"אבל פעם..."

[האישה מסתכלת על אחד השלדים]

"פעם זה לא היה ככה. פעם העולם הראה תשדירים בטלוויזיה. חינוך, חינוך טוב. אבל אחר כך זה השתנה".

[האישה נאנחת]

"בכל מקום הראו אלימות. הראו דוגמניות. לא שזה רע, אבל דוגמניות רזות. יותר מדי רזות. ואז ילדים קטנים רצו גם.

הם רצו להיות רזים. אפילו שהם כן היו כאלה, הם רצו יותר".

יש גם זו שקוראת לעצמה הנשימה האחרונה שלי. אני לא יודעת בת כמה היא, אבל היא כותבת שהיא שוקלת 46 ק"ג, על גובה של 1.65מ`. עכשיו, זה בדיוק הגובה שלי, ואני לא רוצה להגיד לכם מתי בפעם האחרונה שקלתי 46 קילו. לפי הטבלה אצלה בבלוג, 40 קילו יהיה מושלם. הבעיה היא, שהבחורה הזאת אפילו יודעת שזה מטורף:

"אני יודעת שזה בכלל לא טוב מה שאני עושה, שכל מה שאני עושה הוא נחשב כמוות איטי. נכנסתי לקטע הזה לא מזמן למרות שאני ספורטאית. אני לא אוכלת בערב, בבוקר פרוסת לחם עם גבינה, ובצהריים מרק או שניצל צמחוני עם ספגטי.

אני אוהבת להזיק לעצמי, אוהבת מאוד להזיק לעצמי, זה נהפך להרגל. להרעיב, לחתוך, להקיא... אני לא מפחדת מהעובדה שיום אחד אני אקבל התקף לב.

אני כל יום רצה 5 קילומטרים, עושה 600 שכיבות שמיכה (סמיכה) וקופצת בדילגייה (דלגית) 300 פעמים.

אני אנסה כל יום לספר מה אכלתי, איך אני פועלת, אני מקווה שיהיו קוראים ומגיבים".

לילי ווייט פרסמה תקציר מתוך עבודה שעשתה על דימוי גוף. בהמשך היא מתכוונת לכתוב ספציפית על הפרעות אכילה, אבל היא מציינת שעיקרון הפרעות אכילה מתפתחות כתוצאה מדימוי גוף מעוות:

"תדמית גוף (body image)- המושג תדמית הגוף נמצא למעשה בצומת בין שלושה גורמים - החשיבה, הפרספציה, והאפקט. לפיכך, כל פגיעה באחד משלושת הרכיבים הללו תביא להפרעה בתדמית הגוף.
תחושת הגוף משמשת בסיס ליצירת תדמית הגוף.
תדמית הגוף נחלקת לפנימית ולחיצונית. התדמית החיצונית, שהיא המוכרת יותר בספרות, מתבססת על שלושה מימדים:
א.      כיצד נתפס מראהו החיצוני של המתבגר בעיני עצמו.
ב.      כיצד,לדעתו,רואים אותו האחרים.
ג.       מהו להערכתו מראהו החיצוני מבחינה אובייקטיבית".

הרשימה שלה ארוכה ומלומדת, מאזנת אולי את הפוסטים שכתבו בנות הסובלות מהפרעות אכילה.

והברנשית פופולינה נוגעת בתופעת "פרו-אנה" ובתסמיניה המדאיגים:

"לא יודעת מה איתכם, אבל אני נחשפתי לתופעת הפרו אנה רק לפני כמה שבועות. זה התחיל בכתבה תמימה [יחסית בהחלט] בנענע, והמשיך ל"פרו אנה" בחיפוש בלוגים.

נכנסתי לבלוג אקראי מתוך רשימה כל כך ארוכה שזה עצוב, ראיתי חלק עליון של תמונה, ראש רזה ומחייך, המשכתי קצת למטה, פלטתי צעקת בהלה, כיסיתי את העיניים, סגרתי את הבלוג, החזקתי חזק חזק את הבטן שהיום בבוקר עוד הסתרתי עם היד כי היא נראתה מלאה קצת ולעומת מה שראיתי עכשיו היא נראית לי כמעט מושלמת, ותוך שתי שניות כבר יצאו לי דמעות מהעיניים. איזה מחזה נוראי.

איך, איך אפשר לתמוך בזה?

איך אפשר לראות את זה?

איך אפשר לרצות להיות כזה?

איך אפשר להיות כזה?

בנות צעירות ותמימות שתמיד מתחילות ב`לי זה לא יקרה, אני רק רוצה לרזות קצת ואז אפסיק`, וגומרות בתת משקל, שלד, לפעמים על סף מוות, ולפעמים המוות בכבודו ובעצמו.  

חייבים לעצור את זה. רק איך? לפחות בתור בתחלה שיפסיקו לתמוך אחת בשניה להמשיך עם זה".

זה רק על קצה המזלג (!) בנושא החשוב הזה. הנה עוד לינקים:

טבעת הבלוגים פרו אנה

הנושא החם

כתבה בנענע על פרו אנה

העולם על פי נערה בהפרעה

ועכשיו למשהו שונה לגמרי:

זה תמיד קצת סיזיפי לכתוב על קלמן. בפעם הראשונה שרציתי להמליץ על הבלוג שלו, זה היה לפני כמה שנים, הוא אפילו הסכים, אבל אז פתאום תקפה אותו קפיצה, וכדי לא לעשות דברים יותר חמורים, כנראה, הוא מחק את הבלוג. כלומר, אילו הייתי כותבת עליו אז, כשרציתי, הייתי שולחת את כל קוראי "העולם על פי" במעריב לדף עם "שגיאה במספר הבלוג". צחוק מהעבודה.

מאז עברו, כאמור, שנים, למדתי להתרגש פחות מהנטישות של קלמן, או ליתר דיוק, הקפיצות שלו. למרבה השמחה והנחמה, הוא לא נעלם לגמרי, אלא רק עובר למקום אחר. פעם הנדידות שלו היו בין בלוגים שהיה פותח חדשות לבקרים בישראבלוג. אבל כבר כמה זמן, מאז שהוא גילה את תפוז, ובכלל, עוד אופציות באינטרנט, הוא מתנייד באופן חופשי יותר. קופץ למעלה ויורד למטה, ולפעמים גם עושה הלוך-ושוב מכוון, כשיש לו מספיק סבלנות.

קלמן הגיע לבלוגוספירה כמו תינוק, בלי לדעת עליה כלום, ומאז הוא לא מפסיק ללמוד אותה, לחקור אותה, להשתאות ממנה ולהגדיר אותה. אם יש פילוסוף של הבלוגוספירה, זה קלמן. לא אנתרופולוג, פילוסוף. הוא מוצא אנלוגיות בין הבלוגוספירה לבין העולם שבחוץ, מחלק את הבלוגרים לקטיגוריות, ובעיקר, מתפלסף על ההתנהלות שלו-עצמו במחוזות הבלוגים.

היום הוא כתב, ואני אצטט פה את הקטע שהכי אהבתי, כדי שיישאר גם במקרה של מחיקה:

"היא פרצה את הגדרות בהתקפה מרוכזת וחדרה למרווח שביני ובין עצמי, שם התמקמה. מאניה משוכללת, שלא כמו המאניות הרגילות, התקועות, אותן אפשר  לעקוף  ולהפעיל עליהן תכניות מגירה, לזו יש גם יכולת תנועה, רגע אחד היא מלטפת את ראשך, ברגע השני מעסה את הכתפיים ובשלישי על גבול החלציים".

ורק לדעת, המאניה הזאת היא לא כמו מאניה שוחט, או מאניה ביאליק, אלא היא אחותה הסוערת, האנרגטית, היצרנית, של מלכת היגון, הדפרסיה.

והנה הגיגונצ`יק קלמני, מתוך תגובה שלו על תגובה אותנטית של מאי ל`, בו הוא עומד על ההבדל בין תנועת מעלה-מטה לבין תנועת הלוך-ושוב:
"שמתי לב שבבלוגוספירה, אם מישהו רוצה עזרה, הוא צריך להציג את עצמו חלש ואומלל, רק אז קופצות הנשמות הטובות ועוזרות לו. תחשבי על שני כדורים, בכל כדור את יכולה לשחק אפ אנד דאון, הלוך-ושוב היא התנועה בין שני הכדורים".


 

שלכם,

שרית Perkol.com

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת