00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

אולי זה בגלל מועקת החגים, אולי הסתיו המתקרב

מה יהיה עם הדכאונות האלה? באים לי עכשיו בלוגים עצובים. אולי זה בגלל מועקת החגים, אולי זה בגלל סימני הסתיו. ואולי נגמור עם הדכאונות במכה אחת, כדי שאחר כך נוכל להיות שמחים יותר.

ועוד דבר - באו לי בלוגים שאני יכולה להקדיש להם רשומות שלמות. מצד אחד, מספיק חזקים, מצד שני, מספיק חדשים כך שאני יכולה לקרוא אותם מהתחלה (ולא להיעלב לי עכשיו, כל אלה שליקטתי רק רשומה או שניים מבלוגיהם וקיבצתי אותם יחד עם בלוגרים אחרים...)

אז נכנסתי היום לעולמה של עפרי אלאלוף. בת 20 מאזור ירושלים, מגדירה את עצמה כחובשת בצה"ל. לבלוג שלה קוראים - ודי בצדק, לדעתי - "כי איכות היא לא מילה גסה". היא כותבת יופי, זורמת ורהוטה, וכך היא מציגה את עצמה:

"תמשיכי במשחק; תקומי על הרגליים עם כל הפוזה, כי הכל חלק מהמשחק. האיפור יסתיר את הקהל והפחד יעלם. זה חלק מהמשחק אז תמשיכי. תעשני בכמויות, מהלחץ, מהפחד, כי זה נראה כמו שצריך. הוא ידפוק לך את הראש בקיר, וההוא יטיח אותך ברצפה, אבל זה חלק מהמשחק, אז תזכרי שאח"כ את צריכה גם לקום. אז כשהראש קצת דפוק מהמכות וכשהגוף כולו כואב מהאנשים שניסו לחדור אלייך, מה כבר יש לעשות?"

זה בעצם גם חלק מרשומת הבכורה שלה, שלאחריה היא ממשיכה עם ההיכרות, רצף של כמה רשומות באותו יום, ישר עם פטיש 5 קילו.

"הייתי תינוקת. אני לא יודעת מאיפה התחיל הסיפור הזה, אבל אני חושבת שבעצם חיפשתי דרכים לגבור על זה שנאנסתי. זה נשמע כמו תירוץ, אבל ככל שאני מעמיקה בזה אני מבינה שזה המצב. ראו בי רק גוף, ואיכשהו ניסיתי לצאת בעזרת הכלי הזה מכל התסבוכת שנקלעתי אליה. אני מדברת על זה בקלות ראש, אבל ההנחה שלי היא שאני כבר לא יכולה יותר להתמודד עם זה בפנים, שעם עצמי עברתי על כל השלבים ועכשיו צריך להתמודד גם כלפי חוץ, בלי הכחשה. בלי נטירת טינה. בלי כלום", היא כותבת ברשומה "היכרות קצרה". ואחר כך ממשיכה, בין לבין דיווחים קצרים על גברים בחייה:

"האופי שלי הפכפך. בין דיכאון תמידי, בור שחור שיונק אליו כל רגש אחר ומטביע אותו, לבין התמימות שבי, לבין הילדה הטובה שתמיד תשאר כחלק בי".

ועוד:

"הגעתי למסקנה הלא נחמדה כלפי עצמי בפעם המיליון. אני כלבה. לרוב זה פועל לטובתי, אבל אני חושבת שעם כל הכאב שיש לי עכשיו מאדם, זה אומר שהגיע הזמן שאני אשלם את המחיר.

בהתחלה כאב לי מאוד, בכיתי מהכל והעקתי על אדם שבסופו של דבר לא רוצה לדבר איתי. הפכתי אדישה. הפכתי לדבר שאותו אני שונאת יותר מכל. אבל אני חושבת שהגיע הזמן לנקות את האבק..."

אז הבלוג הזה הוא הדרך שלה לעשות ניקיון פסח בספטמבר. ברשומה "ניקיון פסח" היא כותבת:

"הפכתי את עצמי לסמרטוט, אבל כשאדם הופך את עצמו לסמרטוט - זה לא נותן לאף אחד את הזכות לנצל את זה. והו, כמה ניצלו את זה. על ימין ועל שמאל. ואני חושבת, כמה אומץ צריך בן אדם בשביל להשתמש בצורה כזו באדם אחר?"

ועוד:
"עפרי של לפני חודש, נעלמה ואיננה עוד, והכי גרוע, עפרי של תחילת הדרך אכלה הרבה אבק עד שמתה ממנת יתר. היא בטוח לא תראה את פרצופה, היא לנצח תשאר קבורה. בין המגרות, בין השירים, המכתבים. היא לא תשוב לעולם".

ועוד קצת:
"אין בי דמעות יותר, אני לא חושבת שבא לי לבכות. זו מן תקופת ביניים שאני מקווה תעבור במהרה. אני חושבת שהדבר שאני צריכה יותר מכל הוא קרבה, ולא כמו זו שהייתה לי לאחרונה, עם ניצול הדדי, אלא קרבה הדדית וכנה, חיבוק אמיתי, בין אם זה חבר לבין אם זה ידיד נפש, מישהו שאני אוכל לסמוך עליו".

ב-25 בספטמבר כבר יש "צעדי ענק בדרך להתאוששות":

"אז אני ילדה קטנה, אני כולה בת 20, מותר לי להתנהג ככה קצת, במיוחד אם זו התפרקות של שבת בבית אחרי שסגרתי `חצאים` בבסיס.

אני בקושי ישנה וזה לא מזיז לי. אני נהנית לנצל רגעים, במיוחד לאחר שכ"כ הרבה זמן לא הזדמן לי לנצל את חיי בצורה כזו מושלמת. לא שהחיים שלי מושלמים, הפוך הוא, אבל עדיין שווה לנצל אותם עד תום, לסחוט אותם, למות בסופו של דבר עם חיוך, גם אם ציני, זה עדיין חיוך.

בשורה התחתונה, אני אוהבת לאהוב, וגם אם נשבר לי הלב, ומסתבר שגם מ`מרומי` גיל 20 חושבים על בנים, זה לא נורא כ"כ. כי אחרי הכל, החיים סובבים סביב לנצל אותם ולא סביב התחת הקדוש של אף אחד, במיוחד לו של גועל נפש כמו אדם.
שום דבר לא ישבור אותי. אני אפול, ואקום מחייכת וחזקה יותר, במיוחד מאלו אשר לא נפלו אף פעם".

you go girl!

אתמול בלילה שוב, "סוג של וידוי":

"אני חושבת שהכל נדפק כשנאנסתי. אז משהו שם השתבש ונפלתי למקום שכבר אין ממנו חזרה. אני יכולה להיות מאושרת, ואני עושה את זה, אבל הבעיה היא שמאז הכל השתנה. אולי לטובה, אולי לרעה, אני לא יודעת. אבל מה שבטוח ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה פעם.

הקטע הוא שזה קרה כמה פעמים, וזה כמו תאונת דרכים קטלנית, כמו מוות קליני, המוח לפעמים יכול להתאושש, העניין הוא שתמיד ישנה שארית. שארית מהדקה, תיקים לפעמים, וכן - שינוי ניכר בהתנהגות.

נפלתי לבור חסר תחתית, ודאגו גם לקבור אותי חיה, אבל כח ההשרדות רק גדל ככל שהקושי גדל, והשרירים הנפשיים ממשיכים לתפוח על אף הצלקות שנחרצים עוד ועוד.

אני זוכרת שהייתה פסיכיאטרית אחת שניסתה להצמיד לי שמות מפוצצים של כל מיני מחלות נפש אבל, כמו על  כמעט הכל, זרקתי זין כזה גדול שכבר לא היה לה לאן לדחוף אותו. קצת רע מצידי, אבל וואלה. זה מה יש ועם זה ננצח.

פעם, ועדיין, בעצם, אני חושבת שהגוף שלי הוא הדבר היחיד ששייך לי ושסקס הוא אחד הדברים הכי אינטימיים מבחינה פיזית שאדם יכול להגיע אליו, אבל באיזשהו שלב הפקרות היא מושג מאוד נוח, בעיקר אחרי שכבר לקחו לי אותו באלימות אז זורמים... כי כבר אין מה לעשות חוץ מלעצום עיניים וללכת לאן שהאבק לוקח אותי.

לעשן בשרשרת, לבכות קצת, ואז להמשיך ולקבור הכל. האבק ממשיך להתעופף".

אבל כדי לא להתעצב יותר מדי, היום בצהריים עפרי כבר "פנתרה":

"כמו חתול, עם הרגליים על הקרקע לא משנה מאיזה מגדל גבוה יזרקו אותי, ועצם אחת לא תשבר אצלי. אני חזקה מהכל וסוף סוף, אחרי שנים של עבודה, אני מאמינה בכוחי".

מוצאחנת בעיניי עפרי, ראש טוב, והבלוג הזה שלה מעניין.

 

גמר חתימה טובה ושנה טובה לעפרי ולכולנו!

 

 

שלכם,

שרית Perkol.com

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת