00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

בת 30, עדיין ילדה מוכה

"אז מה עושה ילדה קטנה ומוכה בתוך ביתה?
כשאין היכן להסתתר.
כשאין לדעת מתי ולמה תנחת המכה.
כשברור שאחרי הצעקות תבאנה גם המכות.
מה עושה ילדה קטנה באותה שניה מקפיאה,
השניה שבה היד כבר מורמת ובעיניים מבט מטורף,
השניה הקודמת למכה, מה הייתי עושה?

אני עצרתי נשימה
עצמתי את עיניי
דמיינתי את הרע מכל
ידעתי שאין שום הצדקה
ושיננתי בראשי בלי הפסקה:
אתם עוד תראו כשאהיה גדולה.
הגלגל עוד יתהפך.
בעתיד אני אהיה בוגרת וחזקה
ואילו אתם זקנים וחלשים כמוני עתה.

וכשהזמן הזה יגיע, אני אזכיר לכם.
אני אזכיר לכם את פשעיכם.
כשתחפשו את עזרתי אני אהיה שם.
אני אעמוד שם ואזכיר לכם שוב ושוב
את אותה ילדה קטנה, חסרת הגנה,
ילדה שאתם הייתם מופקדים על בריאותה
מופקדים על בטחונה ושלמותה, על חינוכה.
אני אסביר לכם מה לימדתם אותי.
אני אתאר לכם מה הרגשתי כילדה חסרת אונים,
כפי שאתם תהיו חסרי אונים בזקנתכם.
שאלוהים יסלח לכם.
אני עוד לא הצלחתי".

כך כותבת קיטן בת ה-30, בבלוג שגם מביא קישורים חשובים לאתרים בנושאי טראומה, נפגעי אונס וניצול מיני, אלימות, סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) ופורומים בנושאי פסיכולוגיה ותקיפה מינית. זה בלוג מאוד אינטנסיבי, מאוד כואב, מאוד ממוקד. גם בשירים שהיא מבינה מאחרים, גם בקישורים למאמרים ברחבי הרשת, היא מתמקדת בדברים הקשים.

את הבלוג שלה היא מגדירה: "זהו בלוג לא קל. אבל מי אמר שהחיים הם קלים? עבור חלקנו החיים הם אפילו מסוייטים. כאן אני אנסה לפרוש לאט לאט ובקצב האיטי והמהוסס שלי את התלאות שעברתי במשך 30 שנות חיי ושעיצבו את מי שאני היום. הסיפור הוא על ילדה שעברה התעללויות מכל הסוגים והמינים והכל בתוך ביתה, שאמור היה להיות מקום מפלטה. למי שלא מאמין שזוועות כאלו יכולות להתרחש שיחסוך לעצמו מראש את טרחת הקריאה. למי שכן מעוניין לקרוא, אני מקווה שאצליח להעביר את המסר היום, את אותו מסר שלא הצלחתי להעביר כשהייתי קטנה ואולי אפילו לעזור לעוד ילדים שנמצאים היום במצוקה".

מצמררת במיוחד הרשומה "רוצה אמא", שהתפרסמה באפריל:

"אני רוצה אמא
אמא רכה
כזו שמחבקת
שאומרת לפעמים שהיא אוהבת
שנותנת לפעמים ליטוף על הראש ונשיקה על המצח
כזו שאומרת יהיה בסדר כשרע וקשה
אבל זו משאלה שלעולם לא תתגשם.
 
אמי אחזה ברגלי וגררה אותי על המדרכה כשרציתי על הידיים
אמי צילמה אותי בוכה כדי שתוכל להראות לי כשאגדל איזו ילדה רעה הייתי
אמי עד היום סבורה שהייתי ילדה רעה וקשה כי בכיתי יותר מדי
היא גם סיפרה זאת לבעלי ולכל המשפחה
 
זאת אמי, שחשבה שאין לי חברות באשמתי
שחשבה שאת גופי צריך להסתיר על ידי מלבושים גדולים
שדואגת עד היום להזכיר לי שאינני יפה ללא איפור
 
זאת אמי שחשבה שלחנך ילד פירושו לכלוא בשירותים,
לסגור את התריסים כדי שהשכנים לא יראו ואז להכות עם חפצים שונים כדי שהידיים לא תכאבנה,
לבעוט עם הכפכפים והכי חשוב לאסור את הבכי בבית.
מדוע? משום שאמא תמיד צודקת וכדי שהשכנים לא ישמעו.
 
לעיתים אמא שלחה את אבא לסיים את מעשיה ובמקרים כאלו,
גם אלוהים לא ריחם עלי. אבי השליך עלי את כל זעמו מבלי להבחין בין אברי גופי.
 
אבל אבא אני בכלל לא רוצה.
רוצה אמא,
אמא אחרת,
אמא רכה
שתבוא ותלטף את ראשי
ותגיד לי שהכל יהיה בסדר.
הלוואי....."

בסיכום השנה שלה כתבה קיטן:

"השנה חלפה אצלי כסערה.
סערה מכל כיוון אפשרי.
זה התחיל עם ניתוק מאבא וחשיפת מעלליו בשנים האחרונות
זה המשיך עם אמא שראתה את הדברים האלה וטענה שאני סתם מגזימה
הפסקתי ללכת אל ההורים בשבתות ובחגים
גיליתי לאמא את הסוד הגדול - מעלליו של אבי מגיל צעיר מאד
נותק הקשר גם עם אמא וגם עם אחותי שגרה עם הורי
נכנסתי לדכאון עמוק וירדתי במשקל עד לתת משקל
אושפזתי
חידשתי קשר עם אמא שטענה שאני פינטזתי את הכל
ניתקתי ממנה שוב פעם את הקשר
בינתיים
הספקתי לסיים קורס צרפתית למתחילים,
נותק הקשר עם הגיס והגיסה והאחיינים
וחודש הקשר עם אמא הפעם בדרישה שהיא תעמוד בגבולות שלי
אני מאחלת לי בשנה הקרובה שאני ובעלי, נהיה מאושרים ובריאים".

ברשומה אחרת היא מתרגמת את "צלילי השקט" של סיימון וגרפינקל:

"שלום חושך, ידידי הוותיק
באתי לשוחח איתך שוב
משום שחיזיון שהתגנב בלאט
הותיר את זרעיו בזמן שישנתי
והחיזיון שהושתל במוחי
נשאר עדיין
בתוך קול הדממה

ובתוך האור הערום הזה ראיתי
עשרת אלפים איש, אולי יותר,
אנשים משוחחים בלי לדבר,
אנשים שומעים בלי להקשיב,
אנשים כותבים שירים שקולות לעולם לא חולקים
ואף אחד לא מעז
להפריע לקול הדממה".

אבל התגיות של הבלוג שלה צועקות, באותיות של קידוש לבנה: אבא, אלימות, עצב, מוות, שירה, פדופילים. מזל שבסוף יש גם תקווה קטנה.

 

גמר חתימה טובה,

שרית Perkol.com 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת