00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

חוטיני, סופרמן וגעפילטע פיש

"הדמוקרטיה כוללת, בין השאר, את החופש להיות טפש" - זהו מוטו הבלוג של זוליש, בלוג אקדמי מאוד ומעורר מחשבה. למרות היותו ממש טרי, כבר התקבצו ובאו בו מגיבים רציניים ושווים, כמו סבסטיאן, שרה, וגם ע. אריה (יפה לך קצוץ).

לא מכבר הוא דיווח על סצינה שהתרחשה בשבוע האחרון של אוגוסט בכיתת לימוד באוניברסיטת חיפה.

"המרצה מבקש מתנדב/ת מקרב הסטודנטים לפתור את התרגיל. יד מורמת, הבמה נתונה. התנדבה סטודנטית. בחורה צעירה, בטח באמצע שנות העשרים לחייה. בחורה נאה (בלשון זהירה מאד). לבושה מכנס בד באורך שלושה רבעים, וחולצה באורך דומה (כשהיא כותבת בראש הלוח, החולצה לא משאירה הרבה מגבה מכוסה). גם המכנס לא מכסה הרבה מהגב. החוטיני ברור לעין. בחורה יפה, אני מודה.
היא פותרת את התרגיל וגבה לכיתה (קשה לכתוב על הלוח בצורה אחרת). הם (חבריה לספסל, בעיקר מהמין השני) מתלחשים. מישהו מנדב מחמאה `יפה לך לפתור תרגילים` (כמה שאני שונא את הביטוי הזה...). היא ממשיכה בפתרון, אך אני שם לב לחיוך. עוד התלחשויות. היא מסיימת את התרגיל ופונה למרצה (בגלל מיקומו בסמוך ללוח, היא פונה לכיתה בפרופיל (צידה לכיתה, פניה למרצה). המרצה מוסיף שאלה נלוות, ומפנה אותה לכיתה. שקט. הוא שואל אותה אם היא יודעת את הפתרון. כן. בחורה נבונה. היא ניגשת לרשום עוד כמה דברים על הלוח. כשהיא מסיימת, הכיתה מוחאת כפיים.
ואז ההפתעה – הבחורה קדה קידה קדימה (כאשר גבה עדיין לכיתה ופניה ללוח) ומנענעת בחינניות את עכוזה. מחיאות הכפיים הופכים לתשואה בעמידה".

 

אבל זה אחד הפוסטים היותר קלילים שלו, פופוליסטית שכמוני. מי שמחפש דיון מעניין, ידלג משם אל סוגיית "קץ ההיסטוריה" והדמוקרטיה, כדי לדגום את אופי ההתרחשות בבלוג הזה.

ההתחלה, אגב, היתה באנגלית, אז צריך להגיד תודה לאל על חסדים קטנים שזה עבר מהר מאוד לשימוש בשפת הקודש, אולי בגלל המלחמה. הפוסט הראשון בעברית היה אריתמטיקה לכבוד המלחמה (כמה מצביעים יש באזור העורף המופגז)

ולאחר מכן פוסט שכותרתו המבטיחה היא "אני שמאלני בוגד", כולל 11 הוכחות אמפיריות להכרזה זאת.

~ ~ ~ דוקטורנטית עם אג`נדה חברתית ~ ~ ~

 

ועוד בלוג למיטיבי-קרוא, הבלוג של שלומית ליר, מהנדסת מחשבים, דוקטורנטית ופעילה חברתית. ליר, שערכה באחרונה אנתולוגיה פמיניסטית מזרחית להוצאת בבל, מצטטת בראש הבלוג דימוי יפה של קולט דאולניג: "הרצון להיות מוגנת ובו בזמן עצמאית, כמוהו כנסיון לנהוג מכונית תוך לחיצה על דוושת הבלם".

הסרט "סופרמן חוזר", למשל, גרם לה לפרסם ביולי רשומה שכותרתה לואיס ליין, התעוררי, בה כתבה, בין השאר:

"הצפייה בסרט `סופרמן חוזר` המחישה וחידדה עבורי את הסכנה הטמונה בפנטזיה גברית שכיחה שעיקרה כוח-על המאפשר לפתור כביכול כל בעיה.[1] מי אם לא סופרמן, דמות הארכיטיפ של המציל האולטימטיבי המבוססת על בריחה ממציאות חיי היום יום,[2] יכול להמחיש את המחיר הסופי של מימוש פנטזיית כוחניות היתר?
(...) בחגיגת הגבריות הזאת, לנשיות תפקיד תחום ומוגדר של הערצה, אישוש וחיזוק העולם הפנטסטי שסופרמן חי בתוכו. זהו במהותו תפקידה של לואיס ליין שמגלמת בדמותה ארכיטיפ של נשיות תלותית[4]. לואיס ליין, שבדרך כלל כמעט ואינה מבחינה בקלארק, הגבר הנחבא העובד לצידה, נמלאת הערצה כלפיו בכל עת שהוא מממש את פנטזיית הגבריות הרב-כוחנית.

תלותה של ליין בסופרמן מומחשת בכל פעם שהוא מניף אותה ונושא אותה על כפיים, שהרי היא תלויה בו תרתי משמע כשחייה מצויים בכף ידו. בכוחו לערער את האחיזה שלה בקרקע, לשאת אותה לאן שיחפוץ ולשלוט על חייה. וכשסופרמן אינו בסביבה, היא מסמנת את תלותיותה בבחירתה בבן זוג נוסף, שאומנם אינו יודע לעוף, אך מכפר על כך בהיותו טייס שבכוחו לבתק אותה מקרקע המציאות הבטוחה".

~ ~ ~ ראי הנפש של ענבל ~ ~ ~

ובנימה אישית יותר, הבלוג הוותיק של ענבל, "העיניים הן ראי הנפש?". בתיאור הבלוג היא כותבת: "כשאני מדברת עם אנשים, אני מסתכלת להם ממש לתוך העיניים... למה? כי דרך העיניים אני מרגישה הכל, רואה הכל. אומרים שהעיניים הן ראי הנפש, וצודקים. הבלוג הזה הוא הצצה לתוך העיניים שלי... אשמח לתגובותיכם תמיד".

ואולי בגלל זה, הרשומה שפורסמה ב-6 בספטמבר מטרידה:

"לא מספיק שלפני שבועיים וחצי שברתי רגל, לכן הצולעת, אז לפני כמה ימים הפתיע אותי בכייף שלו `פינוק` חדש - התקף יפיפה של הטרשת - דלקת בעצב הראייה בעין ימין, מה שהפך אותי גם לחצי עיוורת בעין אחת. 
בתכל`ס זה אומר שאני עם רטייה על העין הבוגדנית כדי שאצליח לראות בלי לחטוף סחרחורת וכאבי ראש, וגם 5 ימי אינפוזיות סטרואידים, ולקינוח עוד 10 ימים של כדורים בבית... 
כל זה תחת דיאטה חמורה של בלי סוכר ובלי מלח, כשאני קצת צולעת לבית החולים וחזרה כל יום, למרות שלפחות הרגל משתפרת לה. 
לפחות הסטרואידים גורמים לי לקצת `היי` ככה שהמצברוח שלי בסדר. חוצמזה שאני מרגישה שהרופאים אופטימיים לגבי סיכויי ההחלמה של העין אז אני לא דואגת, רק צריכה סבלנות להתחיל להרגיש בשיפור...  
ולך, בורא העולם - באמא`שך! מה אתה רוצה ממני כבר?"

לעומת זאת, היום היא מדווחת על הצלחה - בהכנת געפילטע פיש. מסקנתה:

"אני פולנייה. אין ספק. הגפילטע יצאו יותר טובים מאלו של סבתא בפסח, יצאו רכים וטעימים, לא מתוקים מדיי ולא חריפים מדיי, הג`לי יצא קצת מעפן אבל זה יתוקן לפעם הבאה, אפילו את הראש של הדג מילאתי, שזה כבר ממש מזוכיזם! אבל לא עשיתי לי הנחות (חוץ מהקטע של לא להכין את פרוסות הדג הממולאות, ולהסתפק רק בקציצות עצמן)... אז עכשיו אני סופסוף יכולה: 
1. להירגע. לא יהיו חגים בלי גפילטע גם כשלא תישאר סבתא שתכין אותם.
2. לאכול גפילטע בחג כמו שנורא רציתי.
3. למות בשקט, לבד, בחושך ובקור, בלי חשמל - כמו כל פולנייה גאה! 
חג שמח לכולם".

שלכם,

שרית Perkol.com

 

נ.ב.

רבאק על החרדים, היהודים והקנדים החמודים

 


 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

23 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת