00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

היונים של השכן שמנות יותר

מציאת עבודה - ראיון אישי

פרוייקט לראיון:

את ההודעה שעברתי את הראיון הקבוצתי קיבלתי במייל, ובו גם ביקשו ממני להכין עבור הראיון האישי פרוייקט קטן.

בקווים כלליים, הפרוייקט כלל איסוף אינפורמציה, קריאת מאמרים, הסקת מסקנות, ושימוש בכל המידע הזה למשימת כתיבה.

שולחת המייל, שהיתה אחת מהמראיינות בסבב הקבוצתי, נמנעה מלהעריך כמה זמן כדאי להשקיע בפרוייקט הזה, ורק העירה במכתבה שהציפיה היא לא להשקעה מופרזת, אלא רק לראות את הביטוי של כל מיני מיומנויות.

הראיון תואם לכמה ימים אחר כך, ולאחר שבחנתי את הפרוייקט וחשבתי עליו קצת, החלטתי להקדיש לו בדיוק יומיים. ידעתי שזה זמן מספק לתת תוצאה מיטבית מבחינתי, וכל השקעה מעבר לכך תהיה סתם מתוך לחץ והתקטננות על פרטים לא חשובים.

 

אז במשך יומיים התמקדתי אך ורק בעניין הזה, ונמנעתי לחשוב על כך שבסוף יהיה גם ראיון. אחרי שהמסמך עבר עריכה, הגהה והדפסה, יכולתי להתפנות להכנה לראיון עצמו. מעבר לפרוייקט, היה ברור שהראיון הזה לא יבחן צדדים טכניים או ידיעות ספציפיות. זה ראיון שנועד לבחון איך אני, ולכן חזרתי בדיוק למשבצת הראשונה, של איך להביא לשם את עצמי, בדיוק כפי שאני, לא יותר ולא פחות.

הבעיה היתה, כצפוי, בכך שרציתי את העבודה מאוד.

פעם קראתי בהודעה של מישהי משל:

היא כתבה שעם הרבה דברים שרוצים, זה כמו להחזיק ביצה על כף יד פתוחה. מצד אחד, חשוב כל הזמן להתמקד בה, ולא לעשות תנועות גסות כי אז היא תיפול ותשבר, ומצד שני, חשוב לא להבהל ולאחוז בה בכל הכוח - כי גם אז היא תשבר.

אז בדיוק כמו שחששתי בראיונות הקבוצתיים שעודף הרצון שלי יגרום לי להתנהג בסופו של דבר כמישהי אחרת לגמרי, ככה גם כאן.

 

הכנה פנימית:

הצרה היא שאי אפשר לומר לעצמך "אל תרצה את זה" - כי רוצים!

לכן מה שנשאר הוא להתבונן יותר מקרוב על הרצון העז, ולשאול למה, בעצם, הוא כל כך חזק ומצמית. באותה שיטה בדיוק שתיארתי קודם, בחנתי את הנקודות האלו, וגיליתי שלא פחות מאשר אני רוצה את העבודה הספציפית הזו, אני רוצה לסיים את המסע למציאת עבודה.

כי הוא קשה, ומאתגר, ותובע המון הסתכלות פנימית ושיפור מתמיד, והוא מלא בחוסר וודאות.

 

אני בטוחה שכל מי שחווה תהליך של מציאת עבודה יוכל להזדהות - הפחד מלחזור בדיוק לנקודת ההתחלה, ושוב לשלוח קורות חיים, ועוד פעם ראיון קבוצתי וחוזר חלילה - הוא חלק לא מבוטל מהרצון להתקבל לעבודה.

אלא שהפחד הזה לא מקדם אותי לשום מקום, ובסופו של דבר מאוד רצוי לסנן אותו החוצה מההתנהלות בראיון העבודה, כי בדיוק כמו מקודם, הוא משבש את ההתנהלות הטבעית: בחיי היום יום לרוב אני לא מוּנעת ע"י פחד. לבוא ככה לראיון עבודה יאמר שלא הבאתי את עצמי כמו שאני, ואחר כך לא ישאר לי אלא לתהות "מה היה אם...".

 

ישבתי עם עצמי וחקרתי את הפחד הזה. לא סתם הבאתי את הסיפור ברשומה הקודמת על כל אותם ראיונות שלא עברתי פעם, בהם בשום שלב לא עצרתי לתקן את השגיאות: לפעמים כל כך רוצים לסיים כבר עם תהליך מציאת העבודה, שבכלל לא עוצרים ושואלים -

רגע, אבל איך יראו החיים שלי אם אני באמת אצטרך לעבוד שם?

 

אחד אחרי השני צפו ועלו לי דוגמאות למקרים שלא קיבלתי את מה שבזמנו חשבתי שרציתי: עבודות, תכניות מצטיינים מסויימות, מסגרות ספציפיות, בחורים שמצאו חן בעיניי. ועל כל דוגמא כזו יכולתי היום לראות שהיתה סיבה ממש טובה שלא קיבלתי את הדברים האלו, ושאם לא הייתי כל כך מוצפת בלרצות אותם, הייתי אולי שמה לב שזה בעצם רעיון לא כל כך טוב.

העבודות האלו, שבאמת חשבתי שרציתי, היום אני יודעת שהן היו מסבות לי סבל צרוף. גם אז ידעתי את זה, אבל פחדתי להמשיך להשאר מובטלת, אז התעלמתי מהקולות האלו במשך חודשים ארוכים - רק בגלל הפחד.

 

היו עוד נקודות שעבדתי עליהן, כמו למשל לתת למראיינים את המקום שלהם בשיחה. אחד הדברים שקל למרואיין לשכוח הוא שהוא לא לבד בסיטואציה הזו, ומי שיושב מולו הוא לא רובוט, ולא מרושע.

לפעמים אני שואלת את גזוּזי שאלה, ואז הוא עוצר, וחושב, ותולה את מבטו באוויר, ואומר לי "זו שאלה מעניינת". כשהוא עושה את זה, אני מרגישה כאילו קיבלתי פרס: אני גרמתי לבן אדם חכם לעצור ולהרהר במשהו לא טריוויאלי.

הוא לא עושה את זה בכוונה, הוא אפילו לא חושב על כך, אבל במעשה הקטן הזה מתגלה נדיבות אמיתית, של לתת לצד השני בשיחה מקום חשוב.

 

באותו אופן, היה חשוב לי שבמהלך הראיון אני לא רק אחשוב, עם כל שאלה מחדש איך אני מתמודדת איתה, כאילו אני נמצאת בשעשועון, אלא לתת למראיינים את המקום שלהם בשיחה. זה אומר שאם אני חושבת ששאלה מסויימת היא קשה או מעניינת - לומר את זה. להקרין בהתנהלות שלי את העובדה שאני מודעת לכך שגם הם שם ומשקיעים מאמץ.

 

הראיון:

למרות כל אלו, כן הגעתי קצת לחוצה בבוקר הראיון. למזלי הפעם לא קרתה שום תקלה בשירותים, לפחות זה.

אבל כשהראיון התחיל, והשיחה התגלגלה לפרוייקט, ומשם לדברים נוספים, הלחץ נמוג. זכרתי את כל השיעורים האלו, ושוחחתי עם המראיינות מתוך מודעות. זה אפשר לי להיות קלילה, לחייך בטבעיות, להתבדח מדי פעם. התאפשר לי להיות אני - בלי לפחד.

 

אני רוצה להביא דוגמא לשאלה אחת ספציפית שעלתה, כי גם ממנה אפשר ללמוד לקח חשוב. התפקיד המדובר למעשה זהה לתפקיד אליו התראיינתי בראיון הראשון, רק בחברה אחרת. נשאלתי אם התראיינתי במקומות אחרים - ועניתי בחיוב.

ואז עלתה השאלה הטבעית - ומה קרה שם? (תרגום: אז למה לא התקבלת?)

זו שאלה שמיד מכניסה את הראש לאוטוסטרדות של מגננות, כי נורא רוצים להשאיר רושם טוב. הגישה האוטומטית תחפש את מי להאשים, העיקר שאני אוכל לצאת מזה בסדר. אבל החלטתי שאני לא הולכת להאשים אף אחד, ואני לא הולכת להמציא סיפורים. זו היתה התשובה שלי:

 

האופן בו אתה בוחר לראיין מישהו, יקבע את המועמד שתשאר איתו בסוף. הראיונות שם היו מאוד אינטנסיביים, במשך יום שלם, וכללו המון המון משימות בבת אחת (אותן פירטתי). מצד אחד, נורא רציתי להצליח במשימות. מצד שני, זה ראיון עבודה. היו שם הרבה אנשים, זה היה סיר של לחץ - ונלחצתי מהצירוף הזה. לא יצאתי מרירה מהחוויה, זה בוודאי לא שינה את גישתי לתחום, אבל מה שאני אומרת הוא, שהאופן בו תבחר לראיין אנשים יקבע עם איזה בן אדם תשאר בסוף.

ואתם יודעים מה קרה?

הן הינהנו בהסכמה. הם סיפרו לי שמכיוון שהחברה ההיא גדולה יותר, כנראה שהם מחפשים אנשים בכיוון מאוד מסויים, ואילו אצלם מחפשים כרגע אנשים שבעיקר יראו את היכולת והרצון ללמוד, ולא בהכרח כאלו שכבר עכשיו יכולים ישר להזרק למים ולשחות.

אמרתי את האמת, כי באמת לא היה לי במה להתבייש: לא פשעתי, לא עשיתי לאף אחד שום דבר רע. בסך הכל מה קרה באותו יום? נלחצתי. אז אמרתי את זה - וזה היה בסדר גמור.

 

בסוף נשאלתי אם יש לי שאלות. ביקשתי שיספרו לי עוד קצת על החברה, ואז גם שאלתי את מה שבאמת לא ידעתי עד אותו שלב: מה המשכורת. הן נקבו במספר. המספר היה קצת נמוך לטעמי, ואמרתי להן שאני חשבתי יותר בכיוון של מספר קצת יותר גבוה, אבל הקפדתי להדגיש שלא על זה יקום ויפול דבר.

נשאלתי לגבי מתי אהיה פנויה להתחיל לעבוד והסברתי שמכיוון שיש לי את הנסיעה לישראל שהיתה מתוכננת כבר זמן מה, אעדיף להתחיל לעבוד רק עוד כמה שבועות.

בכך פחות או יותר הראיון הסתיים, והן הודו לי, ואמרו שיודיעו לי.

 

קו הסיום:

כמה שעות אחר כך קיבלתי מכתב תשובה.

היה כתוב בו שהם שמחים להציע לי את המשרה, בשכר שביקשתי, במועד בו ביקשתי להתחיל לעבוד.

 

עדיין לא עבדתי בעבודה הזו ולו יום אחד, אז אני לא יכולה לומר בוודאות, אבל העבודה הזו עונה על כל הקריטריונים שהצבתי לעצמי בהתחלה, היא באמת ובתמים מה שרציתי.

הגעתי ללונדון עם מעט מאוד אמון ביכולות שלי, ועם מיליון קולות בראש שאמרו לי שאף אחד לא ירצה אותי, כי אני לא שווה כלום.

בלי שום ידע על השוק כאן, בלי קשרים, אפילו בלי קורות חיים כתובים.

הקוראים הקבועים של הבלוג יודעים בכמה עבודה קשה היה מדובר, ואלו שלא  - יכולים לקבל מושג כלשהו מהרשומות האחרונות.

למדתי ה-מ-ו-ן, הרבה יותר ממה שדמיינתי מלכתחילה. לא היה קל לי בכלל, והיו לא מעט ימים שהייתי מיואשת ומתוסכלת בטירוף.

 

אני נורא שמחה שקיבלתי את העבודה הזו, ואני נורא שמחה על הדרך שעברתי.  אני גם שמחה שלאורך כל הדרך כתבתי על כך בבלוג, כי לפעמים כל כך קל לשכוח את הדרך כשמגיעים למטרה, ואת הדרך הזו אני לא רוצה לשכוח.

 

קישורים:

סגול

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל חצישלישרבע אלא אם צויין אחרת