00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

יש לי קריז

זה ממש לא יישמע טוב, אבל אני חייבת להגיד את זה. יש לי קריז. כמו מכור שהפסיקו לו cold turkey את אספקת הסם, או האלכוהול. ואם אני אלך על עוד דימוי שערורייתי לא פחות - כמו מישהו שהפסיקו לו סרט מתח באמצע.

כן, אני מדברת על המלחמה המחורבנת הזאת. בתור מישהי שגרה בדיוק באמצע של המקום אליו לכאורה השכול לא מגיע, רק סקאדים, לפעמים, ופיגועים, יכולתי במלחמה הנוכחית להסתכל מהצד על הדיווחים. והסתכלתי, ועוד איך. מתוכניות הבוקר בטלוויזיה, דרך רזי ברקאי ברדיו כשבטלוויזיה עוברים לי לסיגל שחמון או לאודטה או לאיזה משהו מטופש אחר, ובמהדורות מידי שעה עגולה, ולראות את החתיך ההוא, ינון מגל, ובחמש עם רפי רשף, ואחר כך עם לונדון וקירשנבאום, ולשמוע מה יש לעמנואל רוזן לומר, ומה לצבי יחזקאלי, ואלון בן-דוד ורביב דרוקר, אולי אני אצליח להבין משהו. ושוב חדשות, וכשאין חדשות או אקטואליה בערוצים שלי - לחפש אותם כמו פסיכית אפילו בערוץ הממלכתי, ב"פוליטיקה".

לראות אצל רפי רשף את האמא הג`ינג`ית של שני החיילים, שאחד נפצע לה קשה, אבל היא סירבה להצעה שיוציאו לה מלבנון את אחיו, כי הוא מפקד ו-50 חיילים תלויים בו. ולהזיל דמעה מהתרגשות, גם אם אני לא מצליחה להבין את זן האמהות הזה. לראות את החייל ששתי רגליו נקטעו, והוא כבר מנגן בגיטרה במיטת בית החולים כאילו כלום. לראות את הגבר ההוא מקריית שמונה בפתח המקלט, אפילו לא ממצמץ כשהקטיושות, היציאות או הנפילות, מרעידות הכל סביבו, אומר שהוא כבר רגיל, אבל לילדים זה מאוד קשה. ולראות אחר כך את המפגש על מסך חצוי בינו לבין איש העסקים שהזמין אותו "להתרענן" קצת במקום מבטחים.

מכורה, אמרתי? ותוך כדי, לבלוע את הספר של רון לשם "אם יש גן עדן". ולקרוא את כל מאמרי הפרשנות ב-ynet. לצלוח לפעמים גם את מאות הטוקבקים. ולקרוא גם את המאמרים ב"הארץ", ולהתעצבן.

ולנסות להבין מה אני באמת חושבת, מה באמת צריך לעשות, האם צריך לכסח לרעים את הצורה עד הסוף, כמו שכתבתי בחתימות שלי כאן במשך הלחימה, או צריך לצאת משם מהר, לפני שייהרגו לנו עוד חיילים.

ולבכות כשאני שומעת על אורי, הבן של דויד גרוסמן. ולבכות כשאני קוראת את ההספד שכתב עליו. ולראות שהוא עצמו עשה פראפראזה על "מישהו לרוץ איתו", ולהבין שכבר אסור לנו, העורכים, לעשות בזה שימוש בכותרות חולין.

ופתאום, בבת אחת, כמעט בלי הודעה מוקדמת, זה נפסק. ומתחילים שוב לדבר על שטויות. נשיקה של חיים רמון עלולה לגרום לפיטוריו. הוראה למכירת מניות של הרמטכ"ל מטילה בו דופי. והנה גם נגד זאב רווח יש תלונות, וקצב, כמובן.

והבעיה היא, שכמו תושבי קריית שמונה המסכנים, שנשמתם פרחה הבוקר עם אזעקת השווא, אני לא יודעת אם זה באמת נגמר. הנעל השנייה עוד לא נפלה, הגברת השמנה לא שרה, ואם להוסיף עוד קלישאה אחת, אז נדמה לי שהאקדח שהיה תלוי על הקיר במערכה הראשונה עוד לא ממש ירה.

 

מצד שני, רבאק חזר, אז אני קצת שמחה. ברשימה קטיושה מוחקת-זיכרון הוא כותב, בין השאר, דברים שרואים משם ואולי לא מספיק רואים מכאן:

לפני כמה חודשים תמימים, לכולם נשבר הזין. סופסוף אחרי הרבה שנים היו כמה דברים משותפים גם לאלו מימין, גם משמאל, גם מלמעלה וגם מלמטה. די החלטנו שאולי מספיק לעצב את המדינה מסביב לרמטכ"לים לשעבר, ואולי כדאי להתמקד בזה שיש לנו מדינה לנהל. וכולם הלכו לכיכר רבין, שנקראה פעם בשם יותר מתאים למאורעות האחרונים, כיכר מלכי ישראל, כדי להיות בשידור ישיר ברגע שיגידו שאנחנו משנים סדר יום. (...) אז שמישהו יסביר לי לעזאזל מה כולם קופצים עליהם עכשיו??? נגיד שהם עשו טעויות. ואני חושב שהם בטח עשו הרבה. אנחנו שמנו אותם שם בשביל שיתכוננו למלחמה? אנחנו רצינו שהם יסגרו קצת את הצבא ויפתחו עוד בתי תמחוי. (...)

 

נ.ב.

ב"הארץ" פרסמו היום קטע של בלוגר בשם רמזי מביירות, ואיזה קטע, הוא מרגיש די כמוני, מסתבר:

זה הכל? לא עוד ריצה לטלוויזיה בעת עדכוני החדשות כדי לראות את ענני העשן, או את הכתב מנסה לפענח את מקור ההפצצות - מטוס או ספינה? לא עוד חדשות רצות בתחתית המסך? או אותה כתבת חמודה מ-LBCI? התרגלתי לדיווחים על הקורבנות כל בוקר. אני נתקף בחרדה כשיש הפסקות חשמל, כאילו שמעשי הטבח לא יכולים להתבצע כשאני רואה חדשות. התרגלתי לקו הרקיע של חיפה כאילו ממש הייתי שם. מעולם לא צפיתי את המלחמה הזאת, היא ממש הפתיעה אותי. התרגזתי, השמעתי קול זעקה בעד השלום. היו לי אינסוף עימותים וויכוחים. עכשיו המלחמה הסתיימה באותה פתאומיות שבה התחילה. איך אוכל לבטוח שוב בשלום?

 

שלכם, בברכת שלום,

שרית Perkol.com

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת