00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

על גלעד הגיבור, על אולמרט וגולדה ועל שקיות שתן

בועז, חובש קרבי בצנחנים, כותב בבלוג שלו מכתב למחנכת. כדאי לקרוא את כל הרשומה המרגשת הזאת, אביא כאן כמה שיותר מתוכה:

שלום לך גברת רוזנצוויג. מה שלומך? רציתי לספר לך קצת על גלעד גולדברג. גלעד, שרשמת לו בגיליון התנהגות בלתי מספיק - יש כמה דברים שאת צריכה לדעת עליו.
הגלעד הזה, שבתחילת השנה הגיע לכיתה בלי תיק, התגייס לצנחנים. כן, אני יודע ששמעת על זה ואני יודע שזה היה לך ברור שהוא לא ישרוד שם כי עם הקפריזות שלו היית בטוחה שיעיפו אותו על היום הראשון. אז נכון, אונם הוא לא שרד את הגיבוש יחטיות אבל הגדוד חיכה לו בזרועות פתוחות. גלעד, שפסלת לו את המבחן הראשון בשנה בגלל פתק שהוא החביא בתחתונים סיים טירונות ואימון מתקדם. לא תאמיני אבל הפק"ל שהוא קיבל היה נגב. נגב יקירתי, שוקל בערך כמוך כפול 5. עם הנגב הזה הוא היה צריך להיסחב לכל שבוע שטח ולכל מסע. כן כן, אותו גלעד ששלחת מכתב להורים שלו על זה שהוא היה שומע מטאליקה בווקמן בזמן שיעורי חינוך. אני יודע שניסית להדחיק את זה אבל אני חייב להזכיר לך את הטיול השנתי של כיתה י"ב לקיבוץ אשמורת בגליל. כן, אני יודע שאת מנסה לשכוח את היום הנורא הזה בו העפת את גלעד וחבורתו הביתה כי הם שמו סמירנוף אייס במימיות של כל החננות מהכיתה. אותו גלעד נכנס ביום ראשון האחרון לתוך תוכי לבנון. הוא, הנגב, וכל הפלוגה המבצעית של הגדוד. אותו גלעד, שראה לנכון להשתמש בטופס המגן במתמטיקה כנייר טואלט, לא הספיק להגיע ליעד המתוכנן בגלל חוליית מחבלים שהפתיעה אותו בצד הדרך. כל המחלקה, וגם גלעד, ניסו לתפוס מכסה תחת האש הכבדה שנורתה עליהם. הם נכנסו לבניין מבוצר והסתתרו בו. לשנייה היה נראה שהכל בסדר. למרות שיורים עליהם המחלקה תחת מחסה ואפשר להתארגן על תגובה הולמת. הם התפזרו בבניין וכל אחד תפס לעצמו פינה. כדורים, רימונים וטילי סאגר מילאו את החדר ברעש בלתי נסבל. גלעד, שהושעה מהלימודים בגלל שנתפס מעשן `אני לא רוצה לדעת מה` בשירותים, הסתכל הצידה ומצא את לוי עם חור כניסה בעורף, שוכב על הבטן ואותו עוטפת שלולית של דם. גלעד ראה מול העיניים שלו את המוות בסצנריו הגרוע ביותר, אבל לקח לו בדיוק חמש שניות בלבד בשביל לתרגם את הפחד והביעות לפלט של תורת לחימה. גלעד, שהחנה את המכונית שלו בחנייה השמורה למנהל בית הספר בלבד, רצה להתקדם קדימה אבל שלושת רבעי מהלוחמים נכנסו למצב של תגובת קרב. כולל מפקד המחלקה. גלעד תפס את שני האנשים היחידים שלא נשברו תחת הלחץ ולקח את הפיקוד לידיים".

לכו לבלוג של בית גימל לקרוא את ההמשך.

~ ~ ~

בבלוג של דרור פויר מצאתי משל יפה על מראות עקומות ושקיות מלאות שתן. הנה קטע מתוכו, לכו לקרוא את הכל:

אחר צהריים פתח תקוואי לוהט, אריק ואני אצלו בבית, ומהחלון אנחנו רואים את החבורה היריבה משחקת כדורגל בחצר. מיד ידענו מה עלינו לעשות; הבאנו את שקיות המים – תחמושת כפולה הפעם, כי היה הרבה על מה לנקום – והחילונו למלא אותן.

בעיצומו של תהליך ההתחמשות נכנס לחדר אחיו הגדול של אריק. מה אתם עושים, שאל. סיפרנו לו והוא הציע רעיון מנצח: למה שלא תשתינו בתוך השקיות? כך, הניצחון יהיה כפול. עד היום אני זוכר את הרגע הזה, הרגע בו נבטה בי ההכרה שכל סכסוך נדון להסלמה, אבל אז לא הייתי מודע לכל זה. מה שאני זוכר מאותו הרגע הוא את הלב שלי, שנצבט: אוף, למה לי אין אח גדול עם רעיונות גאוניים כאלה?

בקיצור, שלפנו את מה ששלפנו, עשינו את מה שעשינו, קשרנו את השקיות, וברגע הנכון טיווחנו את האויב. זו הייתה הצלחה מסחררת – שתיים מתוך ארבע השקיות פגעו פגיעה ישירה במטרות, ושתי השקיות הנוספות התפוצצו בנקודות אסטרטגיות תוך שהן גורמות לא מעט נזק לאויב.

מרוב שמחה אפילו לא טרחנו להסתתר, ומהחלון צעקנו וצחקנו באקסטזה של ניצחון. יריבינו התפדחו לאללה, כמובן, שהרי את התבוסה הזו קשה היה להסתיר.

כדרכם של ילדים – הנה אני מגיע לפאנץ` – ניסו יריבינו להפוך את ההפסד לניצחון, ולנגד עינינו הנדהמות מרחו על עצמם, על כל הגוף – ממש כך – את תוכן השקיות כשהם קוראים בשמחה: הו, איזה כיף! תודה על המקלחת! היה לנו נורא חם! אפשר עוד?!

~ ~ ~

אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, מנהל מתנ"ס הגולן, כותב בבלוג שלו פוסט שכותרתו "בין גולדה לאולמרט". הנה חלק ממנו:

אהוד אולמרט גילה נחישות, אומץ ומנהיגות בהחלטתו על פתיחת המלחמה. הוא שינה את אופי הפעולה של ממשלות ישראל בשש השנים האחרונות, שהבליגו על תוקפנות חיזבאללה ואיפשרו את התעצמותה המפלצתית. הוא החליט לא להיכנע עוד לסחטנות החטיפות. הוא החליט להילחם בטרור, מתוך ידיעה שלמלחמה יהיה מחיר כבד של ספיגת מתקפות טילים קשות על העורף הישראלי. הוא היטיב להגדיר את לבנון כמדינה ריבונית שממנה אנו תובעים את האחריות ולא לאפשר לה להסתתר מאחוריה החיזבאללה. הוא הבהיר באופן חד משמעי שישראל לא תתפשר על פחות ממימוש החלטת מועה"ב 1559, כלומר פירוק החיזבאללה מנשקו. הוא הבהיר שלא יאפשר עוד לחיזבאללה להסתתר מאחורי אזרחים, וצה"ל יפגע בחיזבאללה גם במחיר פגיעה באזרחים. הוא הפתיע את החיזבאללה בתגובה קשה ביותר – מתקפה אדירה של חיל האוויר.  

כל העם הלך אחריו בהתלהבות. הוא ביטא את תחושות הלב של הציבור הישראלי כולו כאשר הצהיר: "עד כאן!". הוא זכה לתמיכה של למעלה מ-90% בסקרים.

הציבור היה מוכן לשלם מחיר כבד, בדרך לניצחון. העורף הפגין עמידה איתנה, במשך חודש קשה מאוד. אחוז הגיוס למילואים עלה בהרבה על 100%. מעולם לא קיבל מנהיג בישראל אשראי כה גדול; גדול ובלתי מוגבל בזמן.

 ... ומעולם לא בזבז ראש ממשלה במהירות כזאת ובצורה כה מבישה את האשראי שקיבל. הוא החליט על מלחמה, אולם פחד ממשמעות החלטתו. הוא פחד לאשר לצה"ל להילחם. ובמלחמה, אי אפשר לנצח בלי להילחם. אי אפשר להלחם בלי לשלם מחיר כואב. ומי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח.

~ ~ ~

והנה משהו מתוך הטור של עלי מוהר, "מהנעשה בעירנו", בעיתון העיר. מין בלוג מודפס שכזה, שהתחיל עוד הרבה לפני שהמציאו את המילה בלוג. לרשימה קוראים "ימי פומפוזה האחרונים", אני מקווה שאבא שלי קרא את זה, אחרי העיצבון שחטף מהמאמר של ארי שביט שהתפרסם אתמול בכותרת `הארץ`:

זוהי ממש חידה שאין לה אח. יום יום אפשר לקרוא ולשמוע את כל שגיאותינו בעבר, את כל מחדלינו בהווה, אות לאות, עד כי קשה להבין איך מאגר כזה של תבונה וידע נאגר דווקא במערכות העיתונים ובערוצי הטלוויזיה, ולא במשרדי הממשלה השונים.

יקצר המצע למנות את כל הכותבים, השדרים והפרשנים שאילו אך היינו שומעים בקולם, הכל היה שונה לגמרי; די אם נזכיר את הפליאה הגדולה שבכולן, והיא שפלוני, במקרה איזה אולמרט, יושב במשרד ראש הממשלה בירושלים, בזמן שארי שביט, אדם שאין דבר שאינו נהיר לו, אדם שכבר בשבוע השני למלחמה ידע לפרסם את חקר המחדל של ועדת חקירה עתידית דמיונית, אדם שפוסק הלכות בענייני ישראל ועתידה בטון נבואי למחצה, חגיגי למחצה, סמכותי למחצה, וכאילו לא די בשלושת החצאים הללו תמיד נלווית לדבריו גם איזו נימה של דודה מודאגת ויודעת כל - אדם בשיעור קומה זה תקוע דווקא ב`הארץ` ומפרסם שם את הפרוגנוזות המזהירות שלו.

(...) ואתה נותר מאחור, פעור פה ותוהה מתוך איזו קטסטרופה היסטורית נתקענו בהנהגת המדינה עם אישים כה פחות מוצלחים.

 ~ ~ ~

אוי, אורי, הבן של דויד גרוסמן. אוי אוי. כל כך נורא.

"את המצב האסוני הזה אפשר עדיין למנוע", אמר גרוסמן, הסופר השני שאני הכי אוהבת, הסופר של "עיין ערך: אהבה", "ספר הדקדוק הפנימי", "יש ילדים זיגזג" ו"לרוץ איתו", הסופר של "הזמן הצהוב", בקריאתו בשבוע שעבר להפסקת הלחימה.

ואי אפשר היה למנוע.

 

שלכם,

בברכת שלום מיד אחרי שנגמור לכסח לרעים את הצורה,

שרית Perkol.com

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת