00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

זכרון הריצה, זכרון המילה

טכנית זה לא אסקפיזם, כי אחרי הכל, אני עובדת במשרה מלאה פלוס, וגם צופה כל הזמן בטלוויזיה, ובלילה אני ישנה עם גלי צה"ל ברקע. ובכל זאת, אתמול והיום אני הייתי גם במקום אחר. בכל רגע פנוי, קראתי את הספר "זכרון הריצה" של רון מקלארטי. זה ספר שקשה מאוד לעזוב, ברגע שמתחילים. ראו, הוזהרתם. סטיבן קינג כתב על הכריכה, שהדמות של סמיתי, גיבור הספר, ראויה לשבת על המדפים שלנו יחד עם ההאקלברי פינים, ההולדנים ("התפסן בשדה השיפון") והיוסאריאנים ("מלכוד 22" מהרשומה הקודמת). אני דווקא הייתי משווה אותו לפורסט גאמפ. למעשה, גם אחרי שבלעתי את כל הספר, אני לא סגורה על מנת המשכל של הגיבור, שחוצה את ארצות הברית מפרובידנס, רוד איילנד, ועד ויניס, קליפורניה, על אופניים. הוא חי כרגיל, הוא עובד, הוא קורא ספרים, הוא אחראי, אבל משהו בו מאוד תמים.

כמו פורסט גאמפ. וכמו שפורסט גאמפ התחיל לרוץ ולא הפסיק, ככה במידה מסוימת גם סמיתי אייד, רק שהוא עושה את זה רוב הזמן על אופניים.

גם בספר הזה יש אהבה יפה ועמידה לאורך שנים. ויש בו גם משהו שאין בפורסט גאמפ - אחות יפהפיה ומשוגעת, לא קצת משוגעת, אלא ממש פסיכוטית, שהדמות שלה היא גורם המתח המרכזי בספר, ובכלל, החלק המרתק ביותר בו, לטעמי. זוועתי מרתק, כמו שאי אפשר להתיק את המבט ממראה של תאונת דרכים. בתאני, אחותו הגדולה של סמיתי, היא תאונת דרכים מהלכת, אבל היא גם הכוח המניע את חייו.

טוב, אז כן, זה אסקפיזם.

והנה בא עוד אחד:

לפעמים יוצא לי לחשוב מחשבות מסוג של "לפני עשר שנים לא הייתי מעלה בדעתי ש....". אז לפני עשר שנים וקצת, בטרם נכנסתי לאינטרנט ונשאבתי לתוכו, לא הייתי מעלה בדעתי שיבוא יום ולא אוכל לחיות בלעדיו. אשכרה. אני לא מצליחה לדמיין את החיים שלי עכשיו בלי האינטרנט. מחוברת אליו בשביל העבודה, בשביל המידע, בשביל החברה, בשביל האהבה. אם יקחו לי את האינטרנט, אני אצטרך לעשות הסבה מקצועית לכל החיים שלי.

ועד לפני שמונה שנים, לפי דעתי, לא הייתי מעלה בדעתי שלא אצא מהבית בלי הטלפון שלי. למעשה, אני די שונאת טלפונים, ובקושי עונה לטלפון הקווי שלי. לכן, להרבה אנשים סביבי כבר היו טלפונים סלולריים לפני שחשבתי שאני צריכה אחד כזה. אחר כך היתה איזה שנה שנסחבתי עם פלאפון שחור וטיפש, שהיה מתרוקן אחרי שעה בערך ומוטל בתיק שלי כאבן די כבדה שאין לה הופכין. רק אחרי שקניתי את ה-2000i האדום והחמוד, עם הזכרונות והאינטרנט, שאפשר היה לסמוך עליו שיפעל גם אחרי יום שלם מחוץ למטען שלו - קלטתי את היתרונות. אני עדיין בקושי עונה לטלפון שלי, אבל אם הלכתי לאיבוד אני יכולה להתקשר לשאול הוראות מהדרך, ואם הבן שלי עוד לא חזר הביתה בשלוש לפנות בוקר ואני לא מצליחה להירדם בלי לדעת מה קורה, אני יכולה לסמס לו. ואם קבעתי עם מישהו בקניון, אני יכולה לברר ליד איזה חנות הוא נמצא. שלא לדבר על כך שהפלאפון הוא השעון המעורר ותחליף שעון-היד שלי כבר שנים.

ולפני איזה שש שנים, לפי דעתי, לא הייתי מעלה בדעתי שאנשים יפרסמו את היומנים שלהם בצורה גלויה, כך שכל אחד יוכל לקרוא אותם. למעשה, לא הייתי מעלה בדעתי שכל כך הרבה אנשים מבוגרים בכלל יכתבו יומנים. ושאנשים מבוגרים אחרים יקראו אותם ויגיבו. יומני היקר, הכתבה הראשונה שלי על בלוגים, שהתפרסמה במעריב במאי 2001, היתה אנתרופולוגית לחלוטין. (אני מתנחמת קצת בעובדה, שיש עדיין בתקשורת סביבי אנשים שמתייחסים לבלוגים ולבלוגרים בצורה אנתרופולוגית).

והגיג בלשני לקינוח:

יש מילים שאני זוכרת מתי למדתי אותן. אני לא מדברת על מילים מסובכות באנגלית, שאותן שיננתי להכתבות, אלא למילים שנכנסו לשפה בעקבות שינוי תרבותי, והייתי שם כשזה קרה.

אני זוכרת, מתישהו בשנת 1982 או 1983, את הפעם הראשונה שנתקלתי בביטוי Acquired Immunity Deficiency Syndrom. זה היה בדסק החוץ של מעריב, בו עבדתי כמתרגמת ("גוייסתי" ביוני 1982, במלחמת "שלום הגליל", שעכשיו כבר אפשר לקרוא לה "מלחמת לבנון הראשונה"). קראנו לזה אז "תסמונת כשל חיסוני נרכש" במשך כמה זמן, אולי שבועות, עד שנכנענו ל"איידס".

יש לי גם קוריוז שעד היום אני קצת מתביישת בו, אם כי זה לא היה באשמתי, סתם החלטה בלתי מוצלחת בבחירת המילים. באותה תקופה הייתי גם כותבת כתבות למוסף "סופשבוע", כשהיה משהו חדש ומעניין שהעסיק את המגזינים בחו"ל. וכך קרה שהתפרסמה כתבה גדולה במוסף על סרט חדש מיוחד במינו שעולה למסכים בארה"ב, עם קניבל מודרני, בכיכובם של ג`ודי פוסטר ואנתוני הופקינס. לסרט קוראים - "דממת הטלאים" (כן, אני יודעת. המפיצים הישראלים לא התייעצו איתי כשבחרו בשם).

אחר כך, מתישהו בשנת 1996, כשהתחלתי לכתוב על אינטרנט, קראנו ללינקים "קישוריות", עד שנפל הפור על "קישורים". ובעצם, המילה "אינטרנט" היתה גם היא משהו חדש ומרתק שנכנס לחיינו, יחד עם המילה "רשת", או "רשת האינטרנט", כפי שקוראים לזה עדיין במקומות מסוימים. המילה "אתר", שעד אז שימשה רק כמילה נרדפת ל"מקום", החליקה בטבעיות רבה לחיינו. לא זכורים לי חבלי לידה מיוחדים. כך גם השטרודל והאימייל, למרות נסיונות הסרק עם הכרוכית והדוא"ל. 

והבלוגים. עד שהם הגיעו אלינו, לעברית, הם כבר איבדו כמעט לגמרי את הוובלוגיוּת שלהם, כך שכמעט לא יצא לי להשתמש בביטוי הזה. ישר עברנו לבלוגים.

אני זוכרת שחבר שלי אמר שהוא שונא את המילה הזאת, התעקש לקרוא לזה יומן רשת. עכשיו גם לו יש בלוג.

שלכם,

שרית Perkol.com

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת