00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

כרוניקה בימי מלחמה

יואב קרני, וושינגטון, פרסם בבלוגו סקירת עיתונות מהעולם, בתוספת פרשנות ופרספקטיבה היסטורית:

"הנה ימים קודרים באים"

דימוּיָה של ישראל נִשחַק עד דק בעתוני העולם, מהונדורס ועד סין. לא מאמרי המערכת וּמכתבי הקוראים שוחקים. התמונות שוחקות, בייחוד תמונותיהן של הילדים ושל הנשים הקשישות. במלחמת לבנון הקודמת, צילומים כאלה זירזו את התרוקנותו של שעון החול

(...) קשה להיזכר אימתי ישראל העסיקה כל כך הרבה עמודים ראשונים בכל כך הרבה ארצות בעת ובעונה אחת. הפעם האחרונה היתה אל-נכון ביום שלאחר רצח יצחק רבין. ההבדל הוא שאז ישראל עוררה אהדה והתרגשות. הפעם בתודעת עורכי העתונים בעולם, ישראל היא כנראה גילגול נשמתו של האל ההודי וישְנוּ, "מחריב העולמות".

(...) עניין הילדים הוא המבהיל ביותר, קודם כול מפני שהוא באמת מבהיל, ושנית מפני שהוא עשוי לקצר את סבלנותם של אלה המעניקים לישראל ארכה. ב-1982, במלחמת ישראל הקודמת נגד הטירור ולמען שְלֵמוּת לבנון, נשיא ארה"ב היה רונלד רייגן. רק ג`ורג` דאבליו בוש מסוגל להתחָרוֹת באהדתו של רייגן לישראל ובחמימוּתוֹ כלפיה. אבל סבלנותו של רייגן התחילה לפקוע כאשר ראה את תמונות הילדים ממערב ביירות. הוא אפילו מיסגר את אחת התמונות – של ילדה שאיבדה את רגלה – וסיפר כי הוא מתבונן בה מדי בוקר בהגיעו לעבודה.

עמיתו מ"רשימות" רחביה ברמן מזהיר:

"לעולם אל תנהל מלחמת קרקע באסיה!"

מרחב הפעולה שלנו הולך ומצטמצם. הנזק לאזרחים הולך וגדל והזבל עם הרוגלע על הראש ממשיך לגחך. קומנדו זה מה שדרוש עכשיו, לא כניסה מסיבית של כוחות סדירים שרק "תוכיח" ללבנונים שנסראללה צודק ושאנחנו באמת רוצים לכבוש אותם שוב. ולמקרה שלמישהו יש תהיות בנדון - אנחנו ממש לא רוצים.

אז בהנחה שבהפצצה אתמול לא נהרגו נסראללה ושאר כוסוני מפלגת האל, היה מאד רצוי שמישהו שם בבור יבוא עם איזה רעיון יצירתי במיוחד איך אנחנו משיגים משהו מהיעדים שלנו, לפני שכל התמיכה הבינלאומית נעלמת, לפני שאנחנו מסתבכים בבוץ הלבנוני שוב ולפני שהלבנונים משתכנעים סופית שבכל זאת כדאי להם ללכד שורות מאחורי החיזבאללה, ולא נגדו.


רוברטו גונזאלס כותב:

והמשכיל בעת ההיא ידום

8 ימים, שמונה בלבד, נדרשו בכדאי שניוכח שנסראללה מכיר אותנו היטב, טוב בהרבה ממה שאנחנו, הישראלים, מוכנים להודות. 

ערוצי התקשורת השונים מלאים בחכמים לאחר מעשה. אלו שבשבוע הראשון לעימות מחאו כפים או לחליפין בחרו להחריש.

3 בלבד התבטאו בפומבי כנגד הקו של מערכת הבטחון וממשלת ישראל, כבר מהיום הראשון: יגאל סרנה האמיץ, אלון בן דוד המפוכח ועמנואל רוזן הלגלגן. 

כאן נכתב, תחילה בהיסוס משהו ואח"כ בברור שהחשיבה של הישראלים דפוקה ביסודה. מותנית לתגובות כוחניות. יחד עם זאת בנקודת הזמן הנוכחית יש לואמר: כשיורד גשם כולם נרטבים. מנצח מי שמחזיק מעמד. 

מרגע שנפתח המאבק הצד שיש לו יכולת סבל גדולה יותר ינצח. מערכת הבטחון המהוללת תטיב לעשות אם תפעיל מערכת סיוע למאות אלפי האזרחים שגויסו להיות חוד החנית. אחרת תשאל השאלה: "הגייסתם (אזרחים) וגם נטשתם (למקלטים העלובים)"? 

כל שאר המומחים המלהגים מתבקשים להמתין. פטור ניתן רק לשלושה שהוזכרו לעיל.

וכמו קאטו הזקן אומר: הפתרון עובר דרך סוריה. המטבע לסוחר תהה לבנון. מה חלף לה למדינת ישראל בלבנון עצמאית ודמוקרטית אם החזבוללה עושה בה בכשלו. נשלם במטבע לבנוני לסורי ותשקוט הארץ. 

קטני אמונה מוזמנים לקרוא את תולדות הסכם ההפרדה ברמה"ג משנת 74. פגז אחד לא עבר את קו ההפרדה ברמהג ב 32 השנים האחרונות.

 

ארגונאוט מביא את הקריקטורה של עמוס בידרמן מ"הארץ" וכותב יפה על הזילזל:

ה"זילזאל" מבורכת לא רק משום הגודל אלא גם מטעמי פונטיקה ומצלול. כאילו מהשמיים ירדה לצורך זה ממש. פעמיים זין יש בה, לא רק אחד. היא מלאה בטחון ועוצמה, הנעוצים בגלגול הגייתה: זיל(?) זאל(!) (והשווה: תּוֹ? תָּח!).  יש לה איכויות אונומטופאיות, שתי ה-"ז" השורקות מעבירות היטב את הרעד הפעלתני.

(...) ואם כך, האישה מיד הופכת למתוחכמת, והקריקטורה לפוליטית במובהק. הגבר הזלזלי שבמיטה, מדושן העונג, נראה כעת כמשקף את הגבר הזלזלי המופיע על המרקע שממול. הטלוויזיה בקריקטורה נעשית הכרחית, ומופיע דיבור חריף בינה לבין המיטה. שתי זירות מאבק, מלאות יצרים והורמונים וטוסטסטרון ושביעות רצון עצמית חסרת כיסוי. כך עובדת קריקטורה פוליטית במיטבה, כך היא מסבה עונג מבלי שנפגמת עוצמת אמירתה.  

וזה לא נעצר כאן, כי, כעת, אנו נזכרים בגורלו העגום של הזילזאל. איך במו עינינו ראינו כיצד בטרם הועמד ונורה חטף על הראש, ברח מהמשגר בפליטה מוקדמת, נדלק, ונפל לקרקע, אין אונים. מנקודת מבט זו "אתה זילזאל" הוא עלבון מתוחכם ועמוק, וחיוך האישה בקריקטורה שונה מאוד מחיוכו האידיוטי של הגבר.

אם נחבר את הכל, ונמשיך לראות את הקריקטורה כפוליטית, ייתכן שהגבר הוא חיזבאללה, שנפל לו זילזאלו, והאישה היא מדינת ישראל, הלועגת לו.  וזה כבר ממש ממש חתרני - להציג את ישראל כאישה, ועוד במהלך לחימה. 

 

אמזונה כותבת ביומן המלחמה האישי שלה:

פתאום הבנתי שאני קצת שבויה בידי המצב הקיים, בידי הנסיבות, בידי בעל המוסך, בידי מפקד העורף. חופש הבחירה וההחלטה ניטל ממני לגמרי וזה לא רק בעניין המכונית. זה בכל דבר. לצאת מהבית צריך אישור, להסתובב – אישור להתקהל –אישור, לקנות – אישור. טוב. אני כמובן מגזימה אבל זו בערך תמונת המצב..

כמובן שאפשר לראות את הצדדים החיוביים של המצב: אפשר להישאר בבית, לעשות ניקיון, לסדר את הניירות, לשבת על המחשב כמה שרוצים, לדבר בטלפון כל היום ואפילו לישון אם מצליחים להירדם לנוכח כל רעשי הרקע שמסביב. אבל בינינו, זה לא זה... ממש לא.

אני מרגישה איך בלי שהרגשתי, חירות הפרט שלי נגזלה ממני. אני רוצה להחליט לבד מתי לקחת חופש ומתי ללכת לישון. לא רוצה שיחליטו בשבילי. אני רוצה לבוא למוסך וללכת מתי שמתאים לי. לא רוצה להיות תלויה בפקודות של פיקוד העורף...

אני רוצה שוב להרגיש שהבית הוא באמת המקום שמקנה לי הכי בטחון שאפשר, שהילדים יהיו פה איתי. ושלא אצטרך לשלוח אותם לכל מיני מקומות בטוחים יותר ולהגיד להם שלא ימהרו לחזור ולהתגעגע...

 

יש גם בלוג סאטירי עם דמויות של פליימוביל, "מחתרת החדשות".

ולסיום, קריאה נאיבית-משהו של חנן כהן להתגייסות בבלוגוספירה:

כדי לקצר את המלחמה צריך להבליט את תחושת הכאב, הפחד, הביקורת והחולשה של העורף. בכך יקבל השלטון תחושה אחרת לגבי תמיכת העורף ואולי תקוצר המלחמה.

הבעיה היא שהתקשורת הממוסדת המגוייסת למילואים לא תיתן חשיפה לביטויים האלה. אבל בשביל זה יש בלוגים.

אולי במקום לכתוב על מה אנחנו מרגישים וחושבים על המלחמה, נדווח ונבליט את תמונות הפצועים, לוויות ההרוגים, הבתים ההרוסים ונראיין אנשים מיוחדים? אולי נמצא ונספר על אנשים שרוצים שהמלחמה תיגמר כבר בגלל ש-להם רע?

אם המהלך הלוגי שלי נכון, יש סיכוי שמהלך כזה יחסוך חיים וצער. מה דעתכם? יש אפשרות להתגייסות שכזאת?

 

שלכם,

שרית Perkol.com

שיהיה שלום מהר, מיד אחרי שנכסח לרעים את הצורה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת