00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חביתה

כמו בחיים, הכל בה ב"חביתה"

ברלין שלי (רשימה מצולמת)

19/03/2017
ברלין שלי (רשימה מצולמת)

זו לא הפעם הראשונה שלי בברלין, מקווה שגם לא האחרונה, אני אוהבת את ברלין ולאהבה אין הסברים. אף על פי כן מתעורר בי איזה  צורך להסביר. ברלין, בעצם כל עיר גרמנית, ובעיקר הגרמנית הנשמעת ברחובות,  מחזירים אותי הביתה, לעיר בשלזיה התחתונה, שבה נולדתי וגדלתי , לגניצה, או לגניץ בשמה הגרמני. עיר שבה ישבו בני אדם לפני הספירה, עיר שבנויה בסגנון גותי, אבל לא חסרה מונומנטים סטליניסטים, עיר קוסמופוליטית, הטרוגנית, שחרבה במלחמת העולם השניה וברחובותיה בשנות החמישים והשישים אפשר היה לשמוע פולנית, רוסית, גרמנית ויידיש. עיר מלאת רבדים, ספוגה קרבות ומלחמות, עיר שזורמת בה הקטשווה ובאדמתה פחם ונחושת, אולי בשל כך עברה מיד ליד. הגרמנים חמדו אותה, הפולנים והרוסים גם כן רצו בה. כשהוקם מסך הברזל בין המערב למזרח אירופה, היה בלגניצה, בשל קרבתה לגבול הגרמני, המחנה הגדול ביותר של הצבא האדום, עד כי נקראה "מוסקבה הקטנה".

https://en.wikipedia.org/wiki/Legnica

די שאשמע מלה גרמנית וכמו מצת היא מדליקה בי זכרון, שדבק לתודעתי ואיננו מרפה. לא משנה מה אעשה ומה אחווה בערים הגרמניות, הזכרון הזה, נמצא שם בתחתית התודעה, נאבק על תשומת הלב ומסיח את הדעת ממה שהווה.

אף שהשעה ארבע אחר הצהריים, חשוך כבר. חשכה צהובה, תערובת של ערב מקדים, אור פנסי רחוב ולובן שלג שורה בכל. המִדרכה חלקה. ואף שמתחשק לי לרוץ, להגיע כבר הביתה, לברוח מההיטלרובקה ומהפסנתר השחור שלה, אני חייבת להאט, אי אפשר לרוץ על קרח, אני לא יודעת. אני בת שש, אולי בת שבע, סטלין, בעל השפם השחור, מראה לעולם, מה זה, מעמיד אותו על מקומו. ההיטלרובקה (הנאצית) היא המורה שלי לפסנתר, אני שונאת ללמוד אצלה, אני שונאת את הפסנתר שלה, אני שונאת אותה. איך אני יכולה בכלל ללמוד אצלה. ההיטלרובקה  דווקא פונה אלי בפולנית. כולם סביבי מדברים פולנית: הפולנים מדברים פולנית, היהודים מדברים פולנית וגם הגרמנים מדברים פולנית, כדי שלא יזהו אותם כגרמנים, אף על פי כן תמיד מזהים אותם. רק קציני הצבא האדום, אדוני הארץ, מניחים שכולם מבינים אותם, מרשים לעצמם לדבר רוסית, "זה נשו רודזינו!" (בעד מולדתינו) הם צווחים ברוסית, ברחובות העיר,  לקצב המרש. אדי הוודקה והבירה מוסיפים להם תחושת אדנות, שרק השיכורים הפולנים משיבים עליה ביריקה. באחד כזה, בשיכור, גוש סמרטוטים שרוע בשוליים המושלגים של המדרכה, אני פוחדת להתקל, מנסה לעקוף איכשהו את שלולית ההפרשות שלא קפאה עדיין.

איך אני יודעת שהמורה שלי לפסנתר היא היטלרובקה. אין לי מושג, אבל אני יודעת, מההיטלרובקה צריך להזהר. כי אף פעם אי אפשר לדעת.

ממרחק של זמן, אני מבינה, כמה שנאה ספגו הגרמנים (אלו שלא הצליחו לברוח, אלו שלא יכלו לברוח, אלו שלא נתנו להם לברוח)  בשנות החמישים והשישים,  איזה שעיר לעזאזל היוו,  איזו מרקקה היו לאנשים סביבם, שלא נרגעו מטראומת המלחמה.

גם מטפלת היתה לנו, בעצם היא טיפלה באחי הקטן, פאני יוליה קראו לה, או נכון יותר פראו יוליה. שיערה האפור היה אסוף בפקעת ותמיד, אבל תמיד, טיפה היתה תולה בקצה נחירה הימני. הפולנית שבפיה היתה משונה, אחרת מזו שבפי חברי או הורי. פאני יוליה דברה פולנית במבטא גרמני, די היה בזה להשניא אותה גם עלי.

אנדרטה לזכר יהודי אירופה

צבעוניות חדשה, ברלין שכחה שהיא שייכת ליקלנד

גשם בברלין

פסל רחוב או שיפוצים

מציצים, "מאחורי הגדר" - בית קברות יהודי, פרנצלאואר ברג, ברלין

"לקיר, מאחורי הקיר, שולחת העיר את הפשפשים", הרובע היהודי, ברלין

 

תשאלו, מה כל זה קשור לברלין. לא קשור ובכל זאת קשור.

בברלין של היום, בברלין היפה, הנקיה, המשופצת והמשתפצת כל הזמן, בברלין שקירות בניניה מתחדשים בצבעים מרהיבים, כאילו היתה כן ציור עכשווי ענק, בברלין השומרת ומשמרת את קורותיה על שלטים ובאולמות מוזיאונים, במוזיאון הקולנוע, במוזיאון גרופיוס, במוזיאון הטרור והסטאסי, בברלין הצעירה, הקצבית, בברלין שלא בורחת מאחריות, בברלין שלמרות צבעוניותה וחדשנותה, כל לבנה בקיר, כל לוח מתכת מספרים את קורותיה, פה גר זה וזה, מפה נשלח, משם הוגלה, פה התרחש כך ושם אחרת, באלכסנדרפלאץ, בפוטסדאמר פלאץ, על השפרה, בברלין על מסעדותיה הבינלאומיות, על הניחוחות ממזרח וממערב, שמגרים נחירי עוברים ושבים ומזמינים אותם פנימה, במסעדה קוריאנית קטנטונת וזולה ברובע פרנצלאואר ברג, שלפי השמועה, אנגלה מרקל אכלה שם לפני שבוע, אבל לא הצטלמה והשמועה רק עברה מפה לאוזן, בברלין ההטרוגנית, שמגוון ההולכים ברחובותיה מזכיר את ניו יורק,  בברלין שלא עוצרת לרגע מתנופת הבניה וההתחדשות, בברלין שממציאה את עצמה מחדש, בין צלילי השפה הגרמנית, מהדהדים בראשי קולותיהם של ההיטלרובקה, שנסתה לשוא ללמד אותי לנגן, קולה של פראו יוליה, קולו של סטאך, חבר של העוזרת שלנו, הם ושכמותם  אחראים לכל מה שקרה. הם רצחו, הם פשעו, אף שאין ולא היה קשר בין מחשבות  שבראשי ובין המציאות, אישית הם לא פשעו, גם הם  היו קורבנות.

לכי, מחקי בראש קבצים, שתקועים שם מילדות.

 

מעבר להולכי רגל: מאחור משפצים בנין/ארמון, בינתיים ציירי הגרפיטי חוגגים. הרובע היהודי, ברלין

בחוץ קור כלבים, אבל צבעוניות הכסאות מזמינה, הרובע היהודי, ברלין

בשוק יום ראשון של אלטע זאכען

מפתחות  לגן העדן, בשוק יום ראשון של אלטע זאכען

עם כאלה עלינו לארץ, בשוק יום ראשון של אלטע זאכען,  על השפרה

מנגל בחוצות ברלין הקפואה

גלריה לאמנות, הבנין עשוי ממכולות ישנות, פרנצלאואר ברג, ברלין

פוטסדאמר פלאץ

שלוש קדוש, פוטסדאמר פלאץ

בונים ומשפצים, משפצים ובונים

צ'קפוינט צ'רלי, הצגה לתיירים - זה מה שנותר מהאימה

תופסים גשם על השפרה

והשפרה זורם לו, מה איכפת לו מההסטוריה, עד אילם

ולמטה: גרים בברלין, שירים:

https://www.youtube.com/watch?v=LxRJS5rxmQY

 https://www.youtube.com/watch?v=PXVo-IhQfpk

כתבה וצלמה באבא יאגה

 כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה (C)

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באבאיאגה אלא אם צויין אחרת