00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

שוקולד פרה, בעל זבוב, ואדם לאדם זאב

"ביי. עוזב.
אתם ידעתם שזה יגיע, ידעתם.
התאמצתם. קיללתם אותי, עשיתם לי את המוות.
אין לי טעם להמשיך, אין לי בשביל מה.
עשיתי את זה ת`אמת בשבילכם בעיקר, לא בשבילי. בשבילי יש לי בלוג אישי וסודי. ועכשיו אתם שונאים אותי, אז אין טעם להמשיך."
בפוסט הזה יש גם אילוסטרציות - צילומי מסכים של תגובות כמו "אולי תמות בכך תפתור את כל הצרות של העולם?" ותמונה של בעל הבלוג, מוקף איברי מין גבריים שפולטים עליו את זירמתם (בלשון עדינה). יש גם "משחקון" פלאש, בו כתוב שבעל הבלוג הזה הוא הומו ומכוער, וצריך להקיש "כן" או "לא".
 

 
אם נגד אדם מפורסם היו נכתבים דברים כאלה, אני די בטוחה שבעל הבלוגיה בה מתאחסן הבלוג היה מטפל בזה לאחר שיידעו אותו על כך. אבל במקרה זה, תגובתו של יריב חבוט היתה רק:  "מצער מאוד שקורים דברים כאלה, אבל אין לי פתרון לזה".
 
בעל הבלוג המדובר הוא בסך הכל ילד. קוראים לו יונתן, והוא בן 11. הוא לא יאיים בתביעה. כל מה שהוא יכול לעשות זה לאיים בנטישת הבלוג שלו.  
 
יונתן הוא מגה-בלוגר. יותר נכון, מגה-בלוגר זוטא. הבלוג שלו, "שוקולד פרה", כבר זכה לככב בפריים טיים בתוכניתה של אילנה דיין, התנוסס בטבלת הבלוגים שעשו עניין בישראבלוג, וגם אני כתבתי עליו והצגתי אותו באחד הכנסים בהם נתתי הרצאה. הוא מארגן מפגשים חברתיים של בלוגרים בחופשות, הוא מגיב, הוא פעיל בבלוגוספירה.
 
נראה שאם קנאת סופרים תרבה חוכמה, אז קנאת בלוגרים תרבה שיטנה.
 
יונתן מציג את עצמו בבלוג בשם מלא, מפרט את גילו האמיתי, מפרסם תמונות שלו. הוא מתייחס לבלוג הזה בטבעיות רבה, כאל חלק מהחיים שלו. זה כבר לא כמו להשמיץ דמות בדויה, שתמיד יכולה, טכנית, לאמץ לה דמות אחרת ולהתחיל חיים חדשים. זה אשכרה כמו - ואיך אנשים לא רואים את זה - להתייצב מול ילד קטן עם תלתלים ומשקפיים, לקרוא לו הומו מכוער ולזרוק עליו זבל.
 
אפשר להגיד, ילדים תמיד אומרים זה לזה "הלוואי שתמות". וילדים יכולים להיות הכי רשעים שיש (ע"ע "בעל זבוב").
 
ההבדל הוא, שהבלוגוספירה מאפשרת לנו, המבוגרים האחראים, או האנשים השפויים, אולי לראשונה, לראות את זה. להתערב. וכמו שלא היינו עומדים בחיבוק ידיים אילו היינו רואים תיכוניסטים מתעללים בילד קטן מהם - כך אי אפשר לדעתי לעמוד בחיבוק ידיים כשרואים את ההתעללות הזאת ביונתן. או במישהו אחר.
 
כתבה לי אתמול מישהי, אורחת-לרגע בבלוגוספירה:
 
"קראתי שלשום את כל מה שכתבו על רפונזל, ארבע, חמש שעות הייתי מרותקת. לתגובות ולהפניות מהן לבלוגים שעסקו בה. קראתי הכל ולא האמנתי לכמות הרוע הצרוף, ובעיקר לעוצמתו.
 
בשם חופש הביטוי והרשת החופשיה, הפכה הבלוגיה העברית הראשונה למרכז רשעות, הצעות התאבדות, משלוח תמונות מגונות ומשפילות, האשמות נוראיות, ממש איומות. קריעת נפש של בלוגרים אחרים. גם כשהם פגועים, חולי נפש, ילדים. וגם כשזה סתם אנשים כמו כולנו, שלא נולדנו ללא חמלה, אולי איבדנו אותה בדרך וקברנו אותה סופית מתישהו באחרונה. 
 
כמי שבדרך כלל חיה בעולם החיצוני, שרק מציץ אל הבלוגים, לא האמנתי עד כמה התופעה הזו החריפה. והיא מדאיגה. 

הבעיה היא שגם מי שכבוד בני האדם והרצון הסתמי לחיות בסביבה שנונה, מחודדת, מעשיה אבל גם `נורמלית` (בתוך אותן נורמות חדשות
שהיא יוצרת לעצמה) - ממש לא מעניין אותו, צריך להיות מודאג. גם מי שרק חופש הביטוי המוחלט ברשת עומד לנגד עיניו.
 
המצב הנוכחי, האווירה המחורבנת, `הדם על הידיים` בתגובות באמת נוראות, הן ירייה ברגל, אולי אפילו בראש, של חופש הביטוי בבלוגיה ושל עצם קיומה כגורם תרבותי חשוב ומרכזי. לא כתופעה פסיכית, הזויה ושולית
 
כי ככה, הכותבים הטובים ביותר, הרגישים, החכמים, אלה שמתאגדים סביבם כקהילות - יחשבו פעמיים כשהם בוחרים את הנושא. כי אולי הם יותקפו עליו, והתתקפות בבלוגיה הן ארס אמיתי. כזה שפוגע קשה, כאלה שמי שלא מוכן שלבו ישתות דם לא ירצה להתנסות בהן. אז בהתחלה יחשבו פעמיים על הנושאים, ואח"כ על המשפטים, ובסוף על המילים. צנזורת טרור הבלוגיה תשלוט (אם היא לא מתחילה בזה כבר עתה).

החבוטים למיניהם יעמדו מהצד. והסוף? אני חושבת שאם לא תעצרו את זה בעצמכם, אתם שהבלוגיה חשובה לכם באמת, ותדרשו ממנהלי האתרים לקבוע יחד אתכם מה
הגבולות ומתי מותר לאיים בהעפה ומתי מותר להעיף (איזה מילות חילול קודש רגולטיביות!), תלמדו בדרך הקשה, כשתווכחו בגסיסתה של הבלוגיה כפי שקיוויתם לה.
 
תגלו שקהילה מורכבת ממי שנמצאים בה. ככל שיצנזרו עצמם בלוגרים איכותיים, חלקם ינשרו בכלל, או יעלמו אל מחשכי הדמויות הבדויות ( לא שכדמות בדויה ההתמודדות עם זה אינה בעייתית) - יגדל מקומם של הבלוגרים המטורפים, הפסיכים, המחבלים בנשמה ומסובבי הסכינים עד לווידוא הריגה, כפי שעשו כמה עוד  א ח ר י  מותה של רפונזל, כאילו הם עדיין מתאמצים להרוג אותה, עוד לא מאמינים שהקרב הזה כבר מאחוריהם.
 
זה בסדר, מותר לבחור באופציה השנייה, ולהיוותר בסביבה של אדם לאדם זאב, בג`ונגל שנורא לא נעים לחיות ולכתוב בו. השאלה היא מי רוצה להיות בתוך הסאגה המטורפת הזאת.
 
ואולי אפשר לבנות משהו אלטרנטיבי לחופש העלוב הזה, שבו מדשדשת היום הבלוגיה העברית הראשונה. אז אולי דווקא מהמקרה הנורא של רפונזל, יצמח גם משהו טוב - ייעצרו רגע ויבינו, שהבלוגיה מתבגרת, וצריך לחשוב שוב על מותר ואסור, או לוותר עליה. לפחות בכוח ובמרכזיות שהיתה לה עד היום".
 
איך אמר ז`וז`ו חלסטרה? ותחשבו על זה.
 
 
שלכם,
 
שרית Perkol.com
 
 
 
נ.ב.
הצעה של 180 על קוד אתי בבלוגים
 
נ.ג.ב.
פוסט אצל דוברמן

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

103 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת