00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

אחרי מות - אנשים שצועקים זאב זאב

חרגולית שאלה מה פתאום אני כותבת על ההתאבדות של רפונזל/מירב ב-נ.ב. באמת, ממתי כותבים על דבר כזה כהערת שוליים, ובמיוחד שזו התאבדות המהדהדת בכל הבלוגוספירה, ואף מתחילה להכות גלים מחוצה לה. אז זהו, שבהתחלה הוספתי את זה לרשומה הקיימת שלי, שהיתה בעצם המשך לרשומה "מחאה מסתורית" שפרסמתי ב-10.6, מעין אפילוג (=סוף דבר), ואחר כך הוספתי לרשומה ההיא, שכבר הפכה לסוג של מסמך היסטורי, לינקים לעוד בלוגים שהתייחסו בצורה מעניינת לפרשה המזעזעת הזאת. אבל באמת הגיע הזמן לפתוח רשומה חדשה.
 
חברתי הטובה ביותר, וגם אבא שלי, שהוא האבא הטוב ביותר, אמרו שלא צריכה הייתי לכתוב על הסיפור של רפונזל, שלא צריכה הייתי להתערב בזה.
 
חברתי הטובה ביותר, שהיא גם עיתונאית, טענה שאני נותנת יד להוצאת דיבה, או לשון הרע, מצד פסיכית שאין לדעת אם יש ממש בטענותיה.
 
אבא שלי הזכיר לי קרובת משפחה שלנו, חולת מאניה-דפרסיה, בחורה יפהפיה וכשרונית, אמא לשתיים, שבתקופות המאניה שלה היתה משגעת את העולם סביבה עם הסיפורים שלה, בין השאר על יחסיה עם זמר ידוע. היחסים עם הזמר הידוע היו אמיתיים, בתחילתם, אבל כנראה שגם לו לא היה כוח בשבילה, והוא עזב אותה, מה שהתחיל שרשרת של פרנויות והחמיר עוד יותר את מצבה.
 
קרובת המשפחה הזאת, שהקדשתי לה את התרגום לספרה של ד"ר קיי ג`יימיסון על המחלה הבי-פולארית, "נפש לא שקטה", התאבדה. כלומר, "הצליחה סופסוף להתאבד", כפי שאמרו אחר כך אנשים מסוימים. מפני שגם היא, אולי כמו רפונזל, ניסתה את זה מספיק פעמים עם כדורים, עד שבחרה בשיטה שממנה אי אפשר להציל בשטיפת קיבה.
 
בתקופה שקדמה להתאבדותה המוצלחת, גם לי לא היתה סבלנות בשבילה. למרות שהיא אהבה אותי מאוד (היא זו ששיכנעה אותי ללכת לאוניברסיטה, במקום להיות דיילת. אמרה לי "לכי ללמוד, תהיי עיתונאית או סופרת, וכבר תסעי לחו"ל הרבה, בלי לשרת אנשים אחרים בדרך"), ואני אהבתי אותה, לא יכולתי לשאת את שטף דיבורי המאניה. את הטלפונים באמצע הלילה עם מטחי הרעיונות, ההזיות, ההאשמות.
 
אז כשהיא מתה, הייתי במצב כזה בדיוק, של "אין לי כוח אליה", ולא עניתי לה לטלפונים. היא לא התקשרה אלי לפני מותה בקריאה אחרונה לעזרה. כבר לא סמכה עלי, ובצדק. ומזל, כי אני לא יודעת איך הייתי עומדת בזה.
 
אבא שלי אומר, אנשים שצועקים "זאב זאב".
אבל גם אנשים שצועקים "זאב זאב", כפי שכתבתי עוד ברשומה הקודמת, לפעמים צודקים. לפעמים יש באמת זאב. וכשהזאב האמיתי מגיע, אף אחד כבר לא מתרגש.
 
 
מכל תלי התלים שנכתבו על כך מאז ה-17 ביוני (שהיה, אגב, יום הולדתי, תודה רבה), שאל חלקם כאמור לינקקתי ברשומה הקודמת, בחרתי לצטט כאן דווקא דיאלוג קצת ישן, שהתנהל בתגובות לאחד הבלוגים, ולדעתי יש לו חשיבות בהקשר הרחב של הסיפור הזה, גם בלי קשר לזהות הספציפית של אחד הדוברים:
 
פריי , 19:17 13/5/2006:
החברה, שום חברה, לא יכולה לסבול מעשי ויג`ילנטיות. הסדר הציבורי מבוסס על אוֹכף יחיד. אתה עלול לסכן את זירת האינטרנט, מה שקורה אצל רפונזל, הוא רק דוגמה קלה. אתה עלול למצוא את עצמך אשם. אתה עלול להיות אשם. הדרך היחידה לעשות זאת היא בגלוי, בהגנת אמת דיברתי. או דרך השפעה פוליטית.
אינך יכול לבוא בשם ערך כבוד האדם ולא לשמור עליו.

חוד התער , 20:43 13/5/2006:
אין לי אלא לחזור על דברים שכתבתי בשני הפוסטים אצלי.
החברה יכולה וסובלת פריעת חוק נרחבת. זה לא חוקי לתקוף מינית ולאנוס, והנה אחת משלוש נשים מותקפת מינית, אחת מארבע נאנסת. אחד מ-100 מקרים מגיע לבית משפט. לא קיים בענין הזה סדר ציבורי שאפשר לשמור עליו.
אם אלה היו הנתונים של גניבות רכב, ממשלות היו עפות כאן אחת אחרי השניה עד שהיו מורידים את מימדי התופעה.
החלוקה לטובים ורעים ברורה לגמרי. אנסים הם רעים. אני לא כולל בנתונים את "התחום האפור" שכל כך הרבה נזעקים להגן עליו.
אם כוללים אותו, אז אין אשה שלא הותקפה.
אין שום סכנה לזירת האינטרנט, זה מעל לכוחה של ממשלה כמו שלנו.
אכן הערוץ ינוצל להטחת רפש, אבל זה מחיר בטל בששים. כפי שכבר כתבתי, כשמכבים שריפה, הרהיטים נרטבים. מאמץ לשמירה על ערכים הוא תמיד ענין של דבר מול דבר.
אני בודק את אופציית "אמת דיברתי". אם היא זמינה למרבית המותקפות, בהחלט אמליץ עליה.
 
פריי,  21:32 13/5/2006:
המספרים נשמעים מגוחכים לחלוטין.
הטענה שאין סדר ציבורי אינה רצינית. אינני יודע מה הצית את חמתך, מדוע אתה כה סוער, אבל תפוס לרגע מידה של מרחק. הטחת רפש באנשים שלא עוללו מאום זה בטל בששים? וכשזה יגיע לרצח בשם הצדק? אינך שם לב שהכעס שלך יכול להכשיר זאת? בני אדם הם רהיטים? זו דמגוגיה.
השיטה המשפטית הנוהגת היא שאדם הוא בחזקת חף מפשע עד שנקבעה אשמתו בבית משפט. שעדיף 99 אשמים בחוץ מחף מפשע אחד בפנים. אתה, בבוטות, מבקש להפוך לגמרי את התפיסה הזו. למה רק בעניינים של עבירות מין? למה לא בעבירות רכוש? או שחיתות ממסדית?
מהכתוב ברשת שום דבר לא ברור. הייתי ברשת אישה במשך שנה. תחת מסווה האנונימיות מתרחשים מאורעות של אי צדק גסים ומקוממים. אם כבר, יש לפעול להסרת האנונימיות, לא לשימוש בה לצורך מתקפות.
אתה, בזעמך, מפעיל גם לחץ לא הוגן על אלו המותקפות. בין השורות אתה מבקר גם את אירגוני התמיכה בהן. למה?
לי נדמה שדרך האפיק הזה יוצא זעמך על כל הסיטואציה בחברה הישראלית. רק כך אני מבין את הערתך על כוחה של הממשלה.
להזכירך, זו אותה ממשלה שבשבוע פינתה את חבל עזה. הזלזול הזה אין לו אחיזה. אתה מבקש לשנות סידרי עדיפויות, לצעוק, וזה בסדר ומבורך. התרכז במטרה, לא באמצעים. המטרה היא חברה הגונה, לא איש על צואר רעהו, לחנקו.
 
חוד התער, 22:26 13/5/2006:
אם המספרים שגויים במידה משמעותית, זה באמת משנה את התמונה. אבל לא מספיק להגיד "נשמע מגוחך". צריך לבדוק.
הנה, למשל, נתונים על ארה"ב  1, 2  וקנדה . המספרים במערב אירופה נמוכים יותר, אבל לא באופן דרסטי.
ההערכה שאחד מ-5 מקרי אונס אלים מדווחים למשטרה משותפת לעוסקים בתחום בכל מקום שבדקתי, ככלל. יש מרבה ויש ממעיט.
אם אתה מכיר מקורות לנתונים אחרים, אשמח לראות. אם אלה הנתונים, אותי זה מרגיז.
 
שיעור תלונות השווא על אונס זהה לשיעור תלונות השווא על פשעים אחרים - בערך 1% . גם אם זה יגדל פי 10, מבחינת החומרה והיחס הכמותי, זה עדיין בטל בשישים. לראות טענות לא-נכונות וקשות עליך בדף אינטרנט זה פחות חמור מאיבר מין לא רצוי שחודר לגופך. קראת אצל אנתיאה? מאמאקוראז`?
 
אני לא תוקף את אירגוני התמיכה, חלילה. כל מתנדב/ת בהם עושה יותר ממני. אבל תמיכה בלבד לא מסיגה את הגיאות לאחור.
 
רק בעבירות מין, כי רק בהן יש שילוב כל כך רעיל של כשלון מחפיר של המערכת וחומרת העבירות.
בענין הממשלה, התכוונתי רק שהיא לא יכולה לסגור את האינטרנט.
אכן, בדרכו של עולם, יש קונפליקט בין החלטיות לשיקול דעת. המזג האנושי הוא כזה, שהאנשים שמזיזים דברים אינם אלה שבורכו בשיקול הדעת היסודי ביותר, ולהיפך, למעט מקרים נדירים מאוד. אבל אני לא אדם שמזיז דברים :) אני בסך הכל משוטט באינטרנט, הולך לספרית האוניברסיטה, חושב, ומציע אפשרויות.
 
פריי , 23:05 13/5/2006:
לחשוב זה תמיד טוב.
חוד, תסתכל שוב על הקישורים ששלחת לי. הטבלה האמריקאית מדברת על 80 מקרי אונס לכל 100000 נשים מעל גיל 12 (1998).
זה 0.08% מהנשים. הדף הקנדי נוקט בלשון עמומה ביותר, ולא ברור עד כמה מקובלים מקורותיו. מה בדיוק מסתתר מאחורי המונח sexual assault הנקוט בו? אני חושד שכל הערה סקסיסטית מקוטלגת שם. המספרים לגמרי לא סבירים, בהשוואה לדף האמריקאי. אני משוכנע שאינך קורא לצלוב בחוצות העיר כל מי ששורק או אומר `כוסית`. ניסית לבדוק מה אומרים קרימינולוגים?
 
בקשר לבלוגים. מובאים שם סיפורים מזעזעים, אבל למוד ניסיון אני מפציר בך לא לתלות בכל סיפור ערך אמת מוחלט. בלוג אינו עדות.
בלוג יכול לשמש אנשים למגוון צרכים. הם יכולים להתמודד דרכו. הם יכולים לעבד דברים דרכו. הם יכולים לכתוב לעצמם סיפור אלטרנטיבי. הם יכולים לכעוס דרכו. הם יכולים לחפש תשומת לב. הם יכולים לנקום. הם יכולים לבקש צדק. הם יכולים לספר בדיוק מה שהיה. אנחנו לא יכולים לדעת. באין מנגנוני בקרה, ובהנתן האנונימיות, בלוג הרבה יותר קרוב לסוגה סיפרותית (גם אם יש בו מאפיינים תעודיים חזקים) מאשר לעדות. הבלוגים אינם שיקוף אובייקטיבי של החיים ושל המציאות, חייבים לזכור זאת. הם מראה מעוותת, בדיוק כמו שהספרות תופסת את עצמה.
אני לא מתייחס כאן לשום בלוג ספציפי, כמובן.
תרגיל מחשבתי: עד כמה יכולת הניסוח והבחירה במבעים לשוניים כאלו ולא אחרים משפיעה על מידת האהדה שאנו חשים לכותב או לכותבת? עד כמה בחירות אלו משפיעות על האמינות שאנו מייחסים לכתוב?
 
מערכת חסרת בקרה לא תוכל, לעולם, להביא צדק. היא כן חשובה, מאוד, לייצור המרחב שבו קולות שונים יכולים למצוא לעצמם מקום. אהדה ותמיכה. אתה עלול לסכן את המקום הזה.
 
חוד התער, 23:33 13/5/2006:
הנתונים באתר הראשון מהשניים שהבאתי על ארה"ב הם לשנה. לא אמרתי שאחת מארבע נאנסת כל שנה. לתקופת חיים, זה יוצא 5% בערך. אם מקבלים את יחס הדיווח, זה יוצא אחת מארבע. שוב, אם תמצא אתר שטוען אחרת, אשמח לראות. חיפשתי די הרבה.
 
מסתבר שאני ואתה מתייחסים אחרת לתיאורים בבלוגים. אבל זו לא נקודה קריטית להערכת המצב, מה שאמרתי תקף לדעתי גם אם לא היו בלוגים בכלל.


ולסיום, בפינת הביצה בה התגוררתי פעם, היה בלוגר אחד מדהים, שהיה אחד מהחבורה. הוא חכם כמו פילוסוף, והוא גם "משתגע" לפעמים. פעם אחת, במהלך אחת הקפיצות האלה, הוא יצא נגד כל החבורה. זה כאב מאוד. זה רדף אחריי לתוך החיים החוץ-בלוגיים שלי, מפני שבאותה תקופה הייתי עמוק עמוק בתוך זה, והחברים מהבלוגים היו כמו החברים האמיתיים שלי. הוא התנפל, כאמור, על כולם, אף אחד לא יצא נקי ממנו. אז ברחנו.  ושמרנו מרחק.
אחר כך, התחלנו להתקרב אליו שוב, בזהירות רבה. אבל זה כבר אף פעם לא היה אותו דבר.
 
 
שלכם,
 
שרית Perkol.com
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת