00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

בלוגרים בחלון הראווה

הבלוגים מציגים אותנו כמו תחת זכוכית מגדלת. במקום שאנשים יכתבו את מחשבותיהם, ישפכו את לבם ויטפחו את סטיותיהם במסתור, ליומן שכותבים ומטמינים במגירה, הם כותבים את זה לעיני כל, מציגים את חייהם בתוך חלון ראווה. לפעמים זה טוב, לפעמים זה רע, ותמיד זה מעניין ומספק תובנות חדשות על מה שמתרחש בחייהם של בני אדם. רשימת סיכום, לא סופית.

 

קריאות התאבדות בבלוגים - הגולשים מתריעים, המשטרה מתערבת ומצילה

"אני הולכת לעשות את זה. זאת הפעם השנייה בחיים שלי שאני מחזיקה את הכדורים האלה ביד שלי. בקבוק מים לידי. הדלת של החדר נעולה. מה עוד צריך? נראה לי שהכל מכוסה. שיהיה בהצלחה." כך כתבה הבלוגרית בת ה-17 שניסתה להתאבד ב-24 בינואר 2005. לפי הדיווח של טלי לכיש ב"נענע", מנהלת פורום "סקס לנוער" בתפוז שראתה את הפוסט, יצרה קשר בתוך דקות עם רונית אפשטיין, גם היא מתפוז, על מנת שזו תפעל בנידון. אפשטיין פנתה מיד לנענע, שישראבלוג הוא חלק ממנו. מנהלת הקהילות בנענע, נילי אורן, בדקה את הבלוג, ומשלא הצליחה, למרות עזרתו של יריב חבוט, מייסד ומנהל "ישראבלוג", ליצור קשר עם הנערה - דיווחה על כך למשטרה, שאיתרה את הכתובת והבהילה את הנערה לשטיפת קיבה בבית החולים. ההודעה בבלוג התפרסמה בשעה 19:52. השוטרים יצרו קשר עם ההורים ונכנסו לבית הנערה בשעה 22:48. סוף טוב.

חודש לפני כן התרחשו שני אירועים דומים בנענע: נערה שניסתה להתאבד דיווחה על כך בצ`אט, וישראלי תושב ניו יורק הודיע על כוונת התאבדות באחד מפורומי נענע. בשני המקרים, ניצלו חייהם בזכות פעילותם המהירה של נענע ומשטרת ישראל.

"נדהמתי לגלות שהקלף האחרון שנותר לה היה אותו בלוג", נכתב בתגובה לכתבה על כך.

 

"תעשו לי טובה, אל תכתבו שום דבר בשביל הגימיקים", כתב ב-2004  יריב חבוט בבלוג האישי שלו. "אל תכתבו פה מכתבי התאבדות, אל תכתבו שום דבר קיצוני בשביל הגימיק, בשביל לקבל תגובות, בשביל שיקראו אתכם. בצד השני יש המון עיניים שקוראות. לא תמיד הקוראים יבינו אתכם כמו שהתכוונתם, ויש גם קוראים שיפנו למשטרה כשהם חשים את הצורך... לא נעים לי לראות את השם שלי ושל האתר על צו של בית המשפט, תובע ממני למסור פרטים עליכם שיש לי או אין לי", הוסיף.

 

 

בלוגי התמודדות

 

בלוג של פדופיל

 

"זאת לא בדיחה. פדופיליה היא מחלה והיא דורשת טיפול", נכתב בבלוג "יומנו של פדופיל". עכשיו, המשפט הזה הוא אמת. פדופיליה היא אכן מחלה הדורשת טיפול. לגבי כל שאר הבלוג, כמובן, אין לדעת. בכל מקרה, מעניין לקרוא את האינטראקציה בין קארלאורף, הפדופיל המוצהר, לבין קומץ קוראיו. הוא משיב לכל אחד בסבלנות ובנמיכות רוח, ואולי תיתכן כאן הצצה לנפשו של בעל הסטייה הזאת.

http://israblog.nana.co.il/187346

"זאת מחלה, כמו שהומו נולד הומו כך גם פדופיל לא מחליט יום אחד שבא לו על ילדים. זאת בעיה שחיים איתה ומתמודדים איתה יום-יום, שעה-שעה, רק שהומו לא פוגע באף אחד ופדופיל כן. אני בדיוק כמוכם, לא תראו אצלי שום דבר שאומר עליי שאני חולה, אבל אני כן ועכשיו הגיע הזמן לעמוד מול המחלה ולהגיד, אני יכול לך. יכול להיות שהייתי המ"מ או הסמל שלכם, ראיתם אותי ואמרתם שהוא אחלה גבר, אבל לא ידעתם מה הולך שם בפנים, הצבא מספק לך הגנה טובה, אתה ממוקד במשהו ועושה אותו על הצד הטוב ביותר, זה רק מדחיק את הבעיה", הוא כותב. "אז מה זאת המחלה הזאת? פדופיליה זה לא כאשר חברכם הטוב יוצא עם בת 16, פדופיליה זאת משיכה חייתית כמעט כלפי ילדים שלא התפתחו מינית, בני 3,4,5. נשמע נורא אני יודע אבל זאת האמת. הבעיה היא כמובן בנו, באנשים החולים אך גם בכם כחברה". והוא קורא: "במקום שייטפלו בחולה אתם לוחצים שיישלחו את האנס לכלא. כלא לא יעזור לו ! הוא יצא ויחזור על מעשיו שנית, מה שאתם לא מבינים זה שהוא בקושי שולט על מעשיו, הוא פסיכופת אבל מהשקטים. הוא ייגע בילדים שלו ובילדים של חבריו רק כדי לספק את ייצרו החולני. אני הפסיכופת ! אני החולני ! ואני צריך טיפול !"

ב-1 בינואר 2006 הוא כתב:

סוף פסוק

"רציתם, ממש רציתם שכאן אני ארשום שכל זה היה בדיחה לא מוצלחת ואני בעצם סטודנט לפסיכולוגיה שמנסה לחקור תופעה. העולם הרבה יותר רציני מזה לצערי".

וסגר את הבלוג.

 

בלוג דיאטה - "כן, אני שמנה",  מסע של בחורה להשיל 80 ק"ג ממשקלה 

http://blog.tapuz.co.il/or/

80 קילו!!! זה כאילו אני סוחבת על הגב בחורה שמנמונת. 80 קילו.לפעמים אני תוהה , למה לא עצרתי שזה היה 20 או 40 או 60! אז עכשיו, אני צריכה להשיל מעליי שמונים קילו.
בכל יום שני בערב בשעה 20:00 במשך שלושת החודשים הקרובים , אני אשתתף בקבוצה שעוד אין לי מושג מה עושים בה חוץ משקילה. 10 מפגשים.
80 קילו...זה מטורף".

מפרסמת תמונות של לפני ואחרי, בינתיים הורידה כבר 30 קילו.

העולם על פי הנסיך הקטן

נער דתי בן 16 שכותב יפה, שקורא ספרים של דויד גרוסמן, של פאולו קואלו ושל מיכאל אנדה ואוהב את "מר אל, כאן אנה" הנפלא, ושברשימת המשימות המחוקות אצלו נמצא את "לאהוב את עצמי", "ללכת לבית הפתוח" וגם "לספר לדודה שלי (שאני כל כך סומך עליה) שאני הומו".

בינתיים כבר בן 17, כותב בלוג שלוש שנים. http://israblog.nana.co.il/15383

יש בבלוגיאדה לא מעט "נסיכים קטנים", שהמדיום הזה נותן להם אפשרות להתבטא, להוציא החוצה את מצוקותיהם בלי להיחשף ממש, ומה שיותר חשוב, כנראה - לקבל תמיכה ועידוד מבלוגרים הומואים בוגרים ולמודי ניסיון. במקום לכתוב למגירה, נערים רגישים כותבים יומנים מקוונים, מדווחים על תזוזות ראשונות באזורים שדרומית לטבור, על מגעים ראשונים, על נשיקות בין-מיניות ראשונות. לכאורה, זה לא שונה מבלוגים של נערים ונערות אחרים, אבל למעשה, זה שונה; אין יותר מדי התעסקות בהומואים צעירים בספרות הישראלית, או בתוכניות טלוויזיה בארץ. הבלוגים מאפשרים להם למצוא זה את זה, ובעיקר, למצוא את עצמם, לקבל חיזוקים, ואולי לראות שהם לא לבד. וכל זה, בלי להסתובב בלילות בגנים ציבוריים מסוכנים

בפוסט שכותרתו "ושוב הכאב הזה, הבלתי מובן", הוא מוסיף:

"כואב על החיים, על העולם המחורבן הזה, על האנשים, על הגופות המהלכות שקוראות לעצמן בני אדם. האנשים האלה, האנשים האלה, האנשים האלה שלא מבינים, שלא מנסים להבין, שלא אכפת להם. האנשים האלה, האנשים האלה שלא אכפת להם, ורוצים שיהיה אכפת מהם... הגופות האלה שהולכות, ומתקלחות, ומנשקות לילה טוב, ואוכלות, ומדברות. הגופות האלה שיש להם לב אבל הם רק משתמשים בו לייצור דם, שיש להם פה אבל הם משתדלים לא להשתמש בו הרבה, שיש להם אוזניים אבל הם שומעים מה שהם רוצים... ואם הם כל אחד, למה להיות אחד".

אפילו כשנותנים לו בבית הספר משימה לכאורה פשוטה, של מחויבות אישית, הוא מתלבט לעומק:

שתי האפשרויות העיקריות של התנדבות עם קשישים הן או ללמד אותם להשתמש במחשב או להכין איתם משהו יצירתי, כמו עץ משפחה, ספר זכרונות וכו`... אני מרגיש שאני יכול לתרום יותר במחשבים, אבל אני מרגיש שלהכין משהו יצירתי עם קשיש ולהיקשר אליו יכול לתרום יותר לי. אם כן, מה לעשות? האם לחשוב על עצמי, או לעשות את העבודה היבשה בלי תלונות?"

 נערה בהפרעה - הפרעות אכילה

לקנא בבובה ברבי
כבר כמה שנים היא נאבקת באנורקסיה, עם הקאות, צומות, חתכים ושנאה עצמית, נעה בין תקווה לייאוש. בלוג שהוא סוג של יומן מלחמה

יומנה מכמיר הלב של הנערה הסובלת מהפרעת אכילה, כמו התנודות שלה במשקל, נע בין תקווה לייאוש. "אני נערה בת 18 וחצי, אני כבר שלוש שנים נאבקת בהפרעת האכילה שלי וביומן אני מספרת על הכל", היא כותבת בהקדמה. "חלק מהתיאורים יכוליים להיות לא נעימים. אני מנסה להבריא מנסה לחזק נערות ומנסה לעשות הכל כדי שבנות אחרות לא יפלו לרזון החולני".
הבלוג הזה הוא הצצה מצמררת לעולמה של נערה בהפרעה. נשים רבות במידות סטנדרטיות-פלוס מסתכלות בעיניים כלות על דוגמניות העל, אבל זה לא אומר שהן גם מתכוונות לעשות משהו אופרטיבי בקשר לזה. לעומת זאת, כשנערה בהפרעה מסתכלת על המפורסמות הכחושות, או אפילו על בובת ברבי, זה עושה לה דברים אחרים. היא מתנודדת בין רצון לרזות עוד יותר, כדי להיות כמותן, לבין נסיונות נואשים להתכחש לכך, להגיד לעצמה – ולנו - שאין מה לקנא בהן.

באפריל 2006  היא עדיין כותבת:

אני רוצה לקנות בגד ים ביקיני אולי צבע שחור למרות שאני אוהבת ורוד שחור מרזה חחחח.

בחג הלכנו ברגל המון לשוק, כבר כאבו לי הרגליים אז חבר שלי הרים אותי קצת.

נשקלתי אצלו בבית בחג ואני שוקלת 57 ירדתי 6 קילו אבל אני רוצה עווווווווווווווווד.

הבעיה היא שאני אוכלת הרבה, משלימה כל מה שלא אכלתי שבועיים ושהקאתי באלוהים.

אני כל חמש דקות אוכלת משהו אחר.

לא מקיאה וכבר לא מסתכלת על הקלוריות ועל השומנים.

 

 

חוקרת את התופעה בצורה אקדמית - דוקטור בלוג

 

דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, כתבה בשנת 2004:

דוקטורט בשיטת הקוד-הפתוח

שלום, קוראים לי כרמל וייסמן, אני דוקטורנטית בחוג לתקשורת של האוניברסיטה העברית בירושלים ואני עושה דוקטורט על ישראבלוג. כבר למעלה משנה אני עוקבת on &off אחרי בלוגים פה, היה לי בעצמי סוג של בלוג ברשימות שהפסקתי לעדכן לאחרונה. כבר שבועיים אני יושבת מול המחשב ומנסה לסיים הצעת מחקר, אני צריכה להוציא טיוטה ראשונה תוך שבוע ופתאום חשבתי לעצמי למה שאני אשבור ת`ראש לבד? הדוקטורט הזה הוא עליכם, אז תכתבו אותו איתי.

באפריל 2006 היא מדווחת על מפגש בלוגרים בקניון עזריאלי:

המשתתפים הצעירים ביותר שהבחננו בהם היו שני ילדים בני עשר ששיווקו את הבלוג שלהם כמו סוחרים ממולחים, עכשיו מסתבר שאחד מהם היה יונתן קסלר, הבלוגר הכי צעיר בישרא שדווקא מאד רציתי לפגוש... בעסה שלא דיברנו. אגב, אתם קולטים שטכנית אני יכולה להיות אמא שלהם? טוב, אני לא רוצה לדבר על זה... אני אומרת כבר שנתיים שבלוגים זו תופעה של ילדים ומה שזה עושה בשבילם זה ממש לא מה שזה בשבילנו. על זה הדוקטורט שלי בגדול, כן, אבל אני לא יכולה לתאר במילים את הזרות הזאת שתקפה אותי פנים אל פנים עם הפיזיות של מה יש מאחורי בלוגים. זה כל כך לא קשור אלי שאני באמת מרגישה כמו אנתרופולוגית עם כובע קש שהולכת לחקור שבט נידח. זה כל כך לא איפה שהתחלתי, זה כל כך לא על הבלוג והטכנולוגיה והאינטרנט... ואם פעם היה בינינו כל כך הרבה במשותף רק כי היינו מהקומץ הראשוני של הח`ברה שגלשו ברשת, ללא הבדל מין גיל וצבע, עכשיו זה כבר באמת כמו לנשום, זה כולם. והלכתי לאיבוד שם. אחרי 40 דקות מזה, אי אפשר היה יותר, פשוט הלכנו.

 נ.ב לכל מי ששואל מה שלום המחקר ותוהה למה אני מעדכנת לעיתים רחוקות: דוקטורט לוקח שנים, לא שבועות, בינתיים יש עבודת מעקב מאחורי הקלעים ובשוטף זה לא באמת מעניין. אני שמחה שיותר ויותר אנשים מוצאים את הבלוגים ככר למחקר אקדמי פורה ומי שאוהב לשתף פעולה עם עבודות שזמן ההכנה שלהן קצר יותר ורוצה לראות יותר תוצאות מוזמן לעקוב אחרי סטודנטים שעושים תצפיות בודדות או עבודות סמינריוניות בנושא (למה שלא תעזרו גם לבחור הנחמד הזה ..) 

 

הבלוג של יונתן קסלר - הבלוגר הצעיר הכי וותיק

 

ובתוקף תפקידי החדש-ישן, בלוגים בזירת היחסים

 

בלוגים כזירת חיזורים

 

ארטמיס, בת 30 ומשהו, מנהלת בלוג "בליינד-דייטס" בו היא מספרת על זירת החיזורים האינטרנטית בכלל, ועל חוויותיה בתחום הזה. בין השאר היא סיפרה בבלוג שלה גם על "בלוגר אלמוני", שעד סוף הפגישה הפיזית הראשונה שלהם, היא לא ידעה את שמו. לדבריה, הבלוג שלה "מאוד מאוד משך קוראים, היו המון תגובות, בעיקר של בחורים שרוצים להכיר".
"אני תופסת את המקום הזה כמיקרו-קוסמוס" היא אומרת. "הכל מכל וכל. התגובות, בגדול, כמו בעולם האמיתי: היו מקטרגים, היו סניגורים. בעיקר, זה משך וסיקרן. רצו להיפגש ולהכיר אותי. היו כאלה שאמרו לי, `אני מת שתכתבי עלי. מת להיפגש איתך ולראות מה את כותבת עלי`. (בסוף לא כתבתי עליו. הוא לא היה ראוי)."

יש בלוגרים שהם "זיינים סדרתיים" - מתפארים בזיונים שלהם שהשיגו באמצעות הבלוג. כותבים בצורה מינית מכוונת, כדי שהקוראות יפלו ברשתם. אולי גם מציגים פני אדיש, ובעיקר - תגובות מאוד שנונות.

 

בלוג שידוכים

 

תחת הלוגו "ישרא-דייט" הוקם מיזם שידוכים בלוגוספירי ביוזמת גילי גרין. בלוגרים ובלוגריות נרשמים, עם פרטים, ומציעים את עצמם כשידוך. לא במובלע, לא בעקיפין, אלא לגמרי פתוח ובלי בושה. אם בעבר כתבתי שהבלוגיאדה מתחילה להתבסס כזירת חיזורים, הפרויקט הזה הוא נדבך נוסף.

 

 

על הבלוג של פט, שפחה ופייה - עולם האדונים והשפחות

http://israblog.co.il/55858

ועל המקרה בו אחד הגולשים קרא למשטרה.

 

 

אבינועם בן זאב על אינטימיות של חלון ראווה

 

 

שלכם פעמיים בשבוע,

 

 

שרית Perkol.com

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת