00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

פרקולית מכה על חטא, קנאת בלוגרים, והאהבה של הלוחש לסוסות

קודם כל, איזו בושה שהפרקולוג היה תקוע במשך ימים עם הרשומה על הבחירות. כאילו לא די בבחירות עצמן ובתוצאותיהן המגוחכות, גם הרשומה הזאת נשארה מתנוססת כאן. לזכותי ייאמר, שהייתי עסוקה במיוחד. ועוד לזכותי קטן - לפחות לא משלמים לי משכורת חודשית.

שנית, הגעתי סופסוף להציץ בבלוג החדש של אורי ברוכין, יועץ לאסטרטגיה שיווקית ואיש "רשימות", "קונספציה" ועוד אי-אלה מפעלים נאים במרחב הממוחשב, שכעת יושב שוב בלונדון וכותב בלוג מקצועי באנגלית, "בבל בשיווק". ב-22 במארס הוא בישר על "כנרת", הגרסה הישראלית למחנה ה-FOO, ומסר שהוא מתכוון להגיע. זו פעם שלישית שהאירוע, שנולד כיוזמה כמעט חשאית של יוסי ורדי, מתקיים. יתכנסו שם כ-150 גיקים, והכניסה אסורה לעיתונאים ולאנשי קרנות הון סיכון.  אורי כתב שם מה הנושאים העיקריים שהוא משתוקק לדבר עליהם, ובראש - "הדינמיקה של הבלוגוספירה הישראלית ומה גורם לה להיות שונה", אבל בסופו של דבר על זה הוא לא ידבר הפעם, אלא על מגבלות הבלוגינג. וכן, הוא מתכוון לדווח בבלוגו על כנרת, אז שווה לעקוב.

ויש לאורי גם בלוג בעברית, עם כתובת אחרת ועם נושאים קצת אחרים.
דווקא בבלוג הזה, הוא מסביר למה הבלוג העיקרי שלו באנגלית:

"במשך שנים כל פעילות הרשת העצמאית שלי - מבחינת דברים שכתבתי בעצמי, ואתרים שעזרתי להקים, הייתה בעברית. אני שמח על ההזדמנות שהייתה (שיש) לי לתרום לרשת העברית. עם זאת, חלק גדול מהקהל והכותבים בתחום שבו אני עוסק כיום הוא דובר אנגלית, והעברית יצרה לאורך השנים סוג של חומה מפני שאר העולם. העמיתים, הלקוחות, והתחום המקצועי שלי כולו דוברים אנגלית".

נו, אז למה עברית?
כי איפה עוד אפשר לענות להאשמה של ימי גליק ברשומה בפני עצמה?
"רשימות היא הטעות העצובה (ואולי המזיקה) ביותר שקרתה לבלוגוספירה בישראל בימי קיומה. 
... אורי וירדן [לוינסקי - ש.פ.] אמונים היטב על הקשר בין צורה ותוכן והאתר שהקימו נראה נפלא ותפקד מצויין כשהוא מארח כמה מהדמויות הבולטות בסצנת האינטרנט המקומית (מי אמר דרור פויר וגדי שמשון), וכן כמה סופרים צעירים ואנשי אקדמיה. זה נראה טוב, טוב מאד, ותנאי ההצטרפות נראו סבירים ביותר שהרי מי לא רוצה `אנשים שיודעים לכתוב באופן שיעניין קהל קוראים סקרן שמחפש תכנים איכותיים מקוריים`? אלא שמישהו היה צריך לבחור אותם ומכאן הכל השתבש.
חייבים יד עורכת באינטרנט, אחרת מקבלים את Google News ופתיחה של הרישום לכניסת ההמונים היתה הופכת את רשימות לעוד ישראבלוג, אך מה שהתפתח למסיבת `חבר מביא חבר` יצר את מועדון החברים שהוא רשימות של היום".

 

~  ~ ~ סנדי והלוחש לסוסים ~  ~ ~

ואחרי הטכנולוגיה היבשושית קמעה, גם אם יש כאן שמץ של לחלוחית מסוג קנאת-סופרים-תרבה-חוכמה, אי אפשר בלי מנה של אהבה. הלוחש לסוסות כותב בלוג בשם "קורות לילה אחד", סנדי והוא. ב-29 במארס הוא כתב אפילוג - החומרים מהם מורכבת האהבה:

"אקדח שהופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית" - צ`כוב. אקדח המציאות הופיע, ואני במערכה השלישית.
(המזל שאני לא צריך לשלם לאף אחד בWEB לפי מילה כי היית מתרושש)
אני מסתובב חסר מנוחה, מעכל, בחוסר ברירה, את האמת שאת יודעת לנפק כל כך טוב, את הידיעה שכל הנסיונות לקבוע עוד פגישה ועוד אחת (קפה של פרידה) אינם יישימים לאחר שאבק השריפה הוצת".
...
אני אחזור לחיי האפורים, של בית, עבודה, מילה טובה מהאשה ביום ההולדת, אולי לפעמים אקבל פעמיים בשבוע, אסע לסנפלינג על ההארלי, הזמן יעשה את שלו לנפש שלי, לא כמו שאת עשית, לא כמו שאת עשית".

יש גם המשך לאפילוג, גם אם זה לא נהוג. כי ככה זה, ביחסים. הרבה פעמים, האפילוג הוא לא סופי, אלא רק עוד מונולוג.

"ביקשתי אותו בבוקר, לא בקולי אלא באצבעותיי שהקישו על לוח האלף בית, הבטיחה תשובה. אחכה לתשובה עד חצות, והתחלתי לעקוב אחר הדקות המתחלפות, כמו טיפות בעינוי סיני, אחת ועוד אחת ועד אחת ועוד אחת.
`מחר תוכל לבוא אלי. להיות במטבח של סנדי. אני מבשלת. תעשה לי קפה ולך`.
שניה לחצות והיא שוב מפתיעה אותי בעונג, בכאב.
שוב סופר את הדקות אליה עד לבוקר שיביא אותי אליה ויקח אותי ממנה אחרי כמה שעות. כמה שעות של פרורים של אהבה של האשה שאני כלכך מסמפט, של הרמוניה פנימית ובשרנית שגם בספרים לא מתוארת כמו שהיא, כי כדי לכתוב עליה חובה לחוות אותה".

ואם אתם כבר שם, תקראו גם את המחשבות על הגיל:
"אני מכיר, שומע על אנשים שאינם צעירים שמצאו אהבות חדשות. חלקם מימשו אותן, את האהבות, חלקם חולקים שני יצועים שנים רבות.
וכאן אני מוצא את עצמי עומד באמת בפליאה מולה, מולי, מול ההווה הזה (אני נזהר, כי העתיד ידוע ולא רצוי במקרה הזה) ושואל את עצמי שאלה של בן עשרה, איך זה קרה לי, ב ג י ל י.
ובעצם אין קשר לגיל. הגיל הוא יותר תחושה שלנו מאשר נתון בתעודת הזהות.
יעקב לא היה צעיר כשלקח לו את רחל.
הגיל הוא רק תירוץ עלוב לעצמנו, על המנעותנו מלממש את עצמנו, ובעיקר לממש אהבה.
השאלה היא לא `איך זה קרה לי`, אלא `למה זה לא קרה לי קודם, למה זה לא קורה לי יום יום`".
באהבה לאחת שלקחה אותי שנים אחורה בגיל ותהיה איתי שנים קדימה בלב".

 

שלכם פעמיים בשבוע,

שרית Perkol.com

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת