00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

הוא יתגבר

נער בן 16 שיודע להמליץ על הספר "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני ועל "קופסה שחורה" של עמוס עוז.
נער בן 16 שכתב הלילה בבלוג שלו, "להבין את המים" ככה:

"אני רוצה את האנרגיות, המוטיבציה. החזירו לי את האדם שהייתי פעם. זה שגם דרש וגם עשה. כשהתוצאות הטובות היו פרי של עשייה בריאה, ולא ההפך. איפה הוא? איפה השמחה ההיא? ולמה אני שואל כ"כ הרבה שאלות? לפני פחות משנה הייתי בטוח שלא אשאל עוד, שהכל נענה. כמה שהשתניתי, לא ייאמן.
לוקח אוויר. שואף עמוק ומיד נושף, נמנע מלהרגיש את פעימות הלב.
תנו לי את הרצון, את נייר הצלופן הורוד דרכו הכל נראה נחמד יותר. יכולתי לראות מעבר. ראיתי רחוק, ראיתי קרוב כשצריך. עכשיו רחוק, קרוב, הינו הך מבחינתי. הכל ערבול אחד גדול. ממש כמו העיניים האדומות בבוקר, הדמעות והשליליות. הריבים עם אבא והכעסים שמצטברים אחר כך. לא רוצה עוד, לא רוצה.
מסע הישרדות אחד גדול, תן לעבור את היום, את השבוע. איך להנות מהזמן שבדרך כבר שכחתי. אני חושב ששכחתי איך נהנים בכלל. ועכשיו כולם נעלמו. אני לא מאשים אותם, גם אני הייתי מתרחק".
 
מה להגיד לו, לנער הזה, ברק? אולי להזכיר לו מה שהוא עצמו כתב בבלוג שלו לפני חודשים ספורים, על נסיבות הולדתו ועל מאבקיו בחיים, עוד מלפני שיצא לאוויר העולם, כפג, בחודש השישי:

"הרופא הסביר שזה לא חמור כמו שזה נשמע, "שיתוק מוחין" (C.P, בשפה מקצועית), הוא מום מולד, ומופיע בדרגות שונות. הפגיעה העיקרית שלו היא בפעולות מוטוריות (ידיים, רגליים, ולעיתים אף יותר מכך). ושצריך לחכות ולראות איך הכל יתפתח אצלי. מכאן אני לא בדיוק יודע איך הכל התפתח, אני יודע שגדלתי, והלכתי, אומנם לא בדיוק כמו כולם, אבל הלכתי".

ובהמשך הוא כתב:
"תלמיד בבית הספר התיכון ע"ש רנה קסין, בירושלים, פעיל חברתית, עושה הכל מהכל, ואפילו יותר, בכוחות עצמי. בעל עקרונות, מצליח בלימודים, ורק מקווה להמשיך ולהמשיך. טוב לי.
מה שעברתי היווה גורם מחשל עבורי, ופיתח אצלי רגישות רבה יותר, וסובלנות. אני שמח שכך. חשוב לומר שאני לא מצטער לרגע על שום דבר שקרה לי בחיי, ולא הייתי מוותר על כלום. הכל היה חלק מהפיכתי לאדם שאני היום. אני אוהב לכתוב, ומצליח לבטא את עצמי בכתיבה, על כך אני אומר תודה, באמת.
היום, על סף גיל 16, וניסיון חיים של לפחות פי שניים, כשאיני חושב יותר על הדברים האלו, וסדר יומי הוא סדר יום ומחשבות של כל ילד בגילי, הייתי מאוד רוצה לדבר בשמם, ואל ליבם של כל אותם ילדים שעוברים דברים דומים למה שאני עברתי, ולקרוא להם להאמין בעצמם, הכל תלוי רק בהם. אני חושב שאני יכול לומר בפה מלא שאני דוגמה והוכחה לניצחון כוח הרצון. כשהייתי קטן יותר ו`דחפו` אותי הלאה, כוח הרצון נראה לי קלישאה. היום, במבט לאחור, לא רק שהוא אמיתי, הוא גם הדבר המשמעותי ביותר בכל אדם, ומניע אותו הלאה".
 
אז ברק, אתה קורא מה כתבת בעצמך? יש לך פתאום בעיה בהבנת הנקרא? תקרא שוב. ובהצלחה!

 
~ ~ ~ מבצע יונה אצל ליתוס ~ ~ ~
 
ובשביל לחייך קצת, פוסט חמוד של בעלת "רק לפעמים", ליתוס, "מה איכפת לציפור", ובו יסופר כיצד היא מתמודדת עם יונה שנכנסה לה לתוך הבית:

"להוציא אותה מהסלון היה בכלל מבצע. יונים הן ציפורים אהבלות. שני חלונות פתוחים, דלת פתוחה לרווחה, אויר קריר עם ריחות של אביב מבחוץ. כלבה נובחת, אני מנופפת באסרטיביות ו.... לא. היונה תעוף בהיסטריה ותנסה לחדור את התקרה, כי בטח, זה הגיוני לגמרי. זו הרי יונת אנטרפרייז, זה פשוט שסקוטי נרדם בשמירה...
יונים הן ציפורים אהבלות ואני, ליתוס, אק"א שלגייה, הולכת לסדר את הסלון. שלום ובטחון".
 
וזה נחמד לקרוא, כי הרי רק לפני יומיים-שלושה היא כתבה, בו-בבלוג, פוסט שכותרתו "יער מכושף":

"יותר מדי אנשים אומרים לי להפסיק לחשוב כל כך חזק ופשוט להרפות, שהרי ידוע שממצאים מגיעים כשמפסיקים לחפש, והפעם דווקא לא בהקשר הרומנטי אלא בהקשר של החיפוש העצמי. אבל אני אף פעם לא האמנתי בפאסיביות הזו. זה שטויות. לפעמים מוצאים גם כשלא מחפשים, זה נכון, אבל החיפוש יכול להגדיל את הסיכוי. מטאפורה מדעית: זה כמו לחמם את הכוס. האנתרופיה גדלה, הופ, שני חלקיקים נפגשים. מטאפורה מחיי היום יום: ככל שתיחשפי ליותר תחומים, יגדל הסיכוי שלך למצוא את התחום שתרצי לעסוק בו. מטאפורה רומנטית: ככל שתכירי יותר אנשים, יגדל הסיכוי שתכירי את אהובך האמיתי. סיכויים זה סיכויים, אני יודעת. כלומר, תמיד בא איזה ללאשם מאפלולית המחשבות שלך ולוחש לך שוב ושוב: אבל יכול להיות גם שלא. נכון. יופי. אבל יכול להיות גם שכן. 

מה שרציתי להגיד הוא שיותר מדי אנשים אומרים לי להפסיק לחשוב כל כך חזק ופשוט להרפות, אבל האבדון שאני נמצאת בו הוא לא משהו שאני יכולה להתעלם ממנו, או לשים אותו בצד לבינתיים. הוא מקיף אותי מכל הכיוונים ושולח לי ענפים וקוצים לכסות על שבילים שחשבתי שהם הדרך החוצה. האבדון שלי שורט אותי. יער מכושף. אני חסרת אונים ואני שונאת חוסר אונים. אני רוצה החוצה".

אז בהצלחה גם לליתוס, למצוא את דרכה מן היער המכושף והשורט אל מחוז חפצה, יהיה אשר יהיה.

 

~ ~ ~ זריקת מרץ ~ ~ ~

ומה איתי? לא מזמן כתבתי על בלוגרים שמפבלשים בלילות. גם אני הפכתי לבנאדם כזה. אני בזמן האחרון כמעט לא ישנה. הפכתי מנומבון לזריקת מרץ. עובדת על אנדרנלין.

אני לא מתלוננת, חלילה. זה כיף, ושרק יהיה לי כוח. זה רק קצת מבלבל אותי, האנרגיות המטורפות האלה. אני מוצאת את עצמי צונחת כמו אבן למיטה ונרדמת תוך שנייה, עם חלומות סיפוריים נהדרים (שאני כמובן לא זוכרת).

וחשבתי היום על האינטרנט, ומה הייתי עושה בלעדיו. זאת לא מטאפורה, אני ממש לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. כמעט כל הידע שלי נמצא בתוכו. וכמעט כל החברים שלי. והאהבה שלי. והעבודה שלי. והסופרמרקט שלי. וחנות הספרים שלי. והבנק. ואפילו תוצאות הבדיקות מהמעבדה.

עוד שבוע אני חוגגת עשר שנים בדיוק לחיי האינטרנטיים. אני עוד לא יודעת איך לציין את האירוע הזה.

 

שלכם פעמיים בשבוע,

שרית Perkol.com

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת