00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

טעימות של שוקולד פרה

מזמן לא שמחתי לקרוא כותרת של בלוג, כמו את הכותרת הזאת: "אני חי", כתב יונתן, בעל הבלוג הנחמד "שוקולד פרה", המדווח לקוראיו המודאגים על
ניתוח הפזילה שעבר, תודה לאל, בשלום. יונתן הוא בן 11 בלבד, אבל הוא בלוגר כבר יותר משנתיים. ומעבר לכך שאני שמחה שהוא חי, כי הוא ילדון
אינטרנט מצטיין ובכלל, הוא גם הבן של חברתי הטובה ביותר, שהיתה לחוצה פחד מהניתוח. דבר ראשון הוא ביקש את ה-ipod שלו, אחר כך, בבית, התעסק עם הפלאפון החדש שקיבל, שכולל גם נגן MP3, ואז מיהר לעדכן את הבלוג. ילד אינטרנט מצטיין, כבר אמרתי?
ועכשיו כבר אפשר לגלות, שבפוסט שכתב יומיים לפני כן, הוא כתב:
"תזכרו את התאריך הזה, 21.2, התאריך שבו אני אמות. כנראה". אני מאוד מקווה שהדס חברתי, ששכלה את אמה האהובה בגלל סיבוך של ניתוח, לא ראתה את זה. מצד שני, הוא קיבל ממנה את חוש ההומור, כי מיד אחרי השורה הזאת כתוב: "יום אחרי זה: התאוששות מהניתוח. ובשלושת הימים האלה: אין בצפר!!!"

~ ~ ~ סיפורו של דיסלקט מפוצה ~ ~ ~

המושג "דיסלקט מפוצה" אמור לבטא מישהו שנראה כמי שסבל בעבר מדיסלקציה, אבל בדיעבד הצליח ברכישת הקריאה והכתיבה באופן כזה, שלא ניתן בהווה לראות פער מהותי בינו ובין בני גילו בנוגע לרמת הקריאה והכתיבה. המושג מתייחס לעובדה שהתלמיד, אשר סבל במקור מהליקוי, פעל לשם פתרון
הקושי בדרכי פיצוי שונות והצליח.
"לצאת מהתסכול - סיפורו של `דיסלקט מפוצה`", מאת אלון האס, התחיל החודש להתפרסם בהמשכים בבלוג. הסיפור יפה, וכמות שגיאות הכתיב לא
גדולה יותר מאשר בבלוגים אחרים (אולי אפילו קטנה יותר...) הנה דוגמה, מהפרק על גינוסר:

"בסיום החופש הגדול של כיתה א`, עברה המשפחה לקיבוץ גינוסר שעל שפת הכינרת, הסיבות שנאמרו לילדים היו שתיים: הסיבה הראשונה: לאמא קצת
קשה לטפל גם בילדיה האמיתיים וגם בילדים המיוחדים שלה. הסיבה השניה:  בפורייה אין מספיק חברה ובקיבוץ יהיה...
לגבי החברה החדשה, כאן הסיפור עצוב ביותר - החברה החדשה הייתה סגורה ומתנשאת, הילד התמים שהגיע לכיתה ה`מלוכדת`, הפך להיות שעיר
לעזאזל, בכל פעם זכה לשמות גנאי, והרוע עימו נאלץ להתמודד, פגע והרס הרבה חלקות טובות בנפשו של הילד הרך והתמים.
חלק אינטגראלי מהחינוך הקיבוצי של אותם ימים היה, שהכיתה מחוברת לבית הילדים והמורה הייתה המורה לכל המקצועות.
אני זוכר שהביך אותי מעט הקושי שלי להתמיד בקריאה ולכן, כשפעם שאלו בבית הילדים מה קורא כל אחד, אני הרמתי חוברת שנראתה לי `רצינית` וראיתי
את התמונה – מעליה, היה כתוב `הציפור השחורה` והופיעה בה תמונה של מטוס - סיפרתי לתלמידים המופתעים את הסיפור כולו אודות מטוס הקרב
העתידי תוך המחשה של האקרובטיקה המיוחדת והיכולת שלה להעלם בלי כל קושי. מזל שהמאמר היה במילים כה מסובכות – ידעתי שהם לא יבדקו...
מידי פעם היה נושא לימודי שביקשתי מעופר, אחי הבחור, להסביר לי. אני זוכר איך הסביר לי מה זה חזקות ושורשים ובשיעור המתמתיקה הדהמתי את
הכיתה כולה ואפילו המורה הצהירה שזה נכון ומפתיע שאני יודע את זה. כך סלחה לי המורה שלא כל כך הצלחתי לגמור את התרגילים הפשוטים בלי
טעויות. היא ידעה שבסוף זה יהיה בסדר..."

 
~ ~ ~ טריפ נוסטלגי עם מצלמה ~ ~ ~
 
"כשהיינו בתחילת גיל ההתבגרות שלנו, אי שם בסוף הסבנטיז, ראשית האייטיז, אני זוכרת שכאשר היינו חוזרים מטיול שנתי או מחנה קיץ, המשימה
הראשונה בבוקר שאחרי היתה לרוץ לצלמניה הקבועה שלנו ולמסור את הפילם לפיתוח. בחרדת קודש הייתי מביטה בצלם המיומן, כיצד הוא פותח את
מכסה המצלמה ושולף ממנה את הסליל שהכיל את התעוד של החוויות הכי חשובות בעולם - כך, בעיני מתבגרת. מעט מאד פעמים העזתי לפתוח בעצמי
את המצלמה ולהחליף סרט צילום. טכנופובית שכמותי, תמיד הייתי בטוחה שמה שלא אעשה,  בסוף אשרוף את הסרט וכל האוצר הבלום שבתוכו ילך
לאיבוד. החרדה הזאת התגברה כאשר בסיום השמינית, בטיול שציין את סוף התיכון, שאלתי את אחד המורים אם יש ביכולתו לסייע לי בהחלפת סרט
הצילום, והוא, ביהירותו הרבה, שיכנע אותי שהוא יודע לעשות זאת ובהינף יד חשף לאור סרט שהכיל 72 צילומים יקרים מפז [זוכרים את מצלמת
"אולימפוס" שהיתה מכפילה סרט של 36 תמונות ל-72?], החשיך אותם ואת עולמי", כותבת ג`ול ברשומה "על תיעוד ועיבוד ואיבוד" שמעוררת אצלי את
בלוטות הנוסטלגיה (וגם מזכירה לי את המצלמה ההיא שאהבתי, אולימפוס פן).
"ההתפתחות הטכנולוגית בודאי מבורכת. הקלות בה ניתן היום לתעד את חיינו ממש מרשימה. קודם הגיעו מצלמות הוידאו הביתיות ואחר כך המצלמות
הדיגיטליות שמאפשרות לנו לצלם שוב ושוב, ללא צער על "אובדן" פילם, ואף לראות מיידית את התוצאה, ואחר כך התווספו הפלאפונים שגם ללא תיכנון
מוקדם יכולים לשמש כמצלמה לעת מצוא. זה בהחלט דבר נפלא. אבל המיידיות של התעוד, חוסר התכנון [נצלם ונמחק ושוב נצלם ושוב נמחק] והאלבומים
הממוחשבים [שההנאה בדיפדוף בהם לא מתקרבת להנאה של דיפדוף באלבום אמיתי, על הספה בסלון, באחר צהריים גשום של שבת], כל אלה, גורמים לי איכשהו לתחושה שמשהו בעיבוד החוויות שלנו, בעומק שלהן, הלך לאיבוד".
~ ~ ~ ואיפה אני? ~ ~ ~
 
לקינוח, Velvet Underground ערכה רשימה של סוגי עיתונאים, ועכשיו אני במצוקה, כי לא הצלחתי למצוא את עצמי.
 
 
שלכם פעמיים בשבוע,
ובשאר הזמן אני כאן,
 
שרית Perkol.com
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

25 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת