00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

איך זה מרגיש להיות מותקף על ידי הבלוגוספירה?

"אני טמבל בלי מוח מתפקד.
גם אין לי ______ (צונזר).
למרות שהעברתי עשר שנים בעיתונות אונליין, אני ממש לא מבין את האינטרנט.
אני אידיאולוג מסוכן, אויב הדמוקרטיה.
לפחות זה מה שאמרו לי - בשפה בוטה בהרבה - עשרות אנשים שמעולם לא פגשו אותי", כותב עורך אתר האינטרנט של הוושינגטון פוסט, ג`יימס בריידי.

והוא מסביר:
"הקריירה שלי בתור רפה-שכל, פשיסט ומסורס התחילה באחר צהריים של 19 בינואר, כאשר בתור העורך האחראי של אתר הוושינגטון פוסט,Washingtonpost.com, סגרתי לתגובות את אחד הבלוגים הרבים שלנו, post.blog. הבלוג הזה, שנועד בעיקר כדי להודיע על חידושים באתר, הפך זירת קרבות של קוראים נזעמים, שהתלוננו על טור מאת האומבודסמן של העיתון, דברה האוול, בשאלת אופן הסיקור של העיתון את שערוריית השדולה של ג`ק אברמוף. אילו הנחתי להם, הם היו מחסלים כל מראית עין של דיון תרבותי ואמיתי".

האוול, מסתבר, שגתה כשכתבה כי אברמוף תרם כספים לקמפיינים של שתי המפלגות - בפועל הוא הנחה את לקוחותיו לתרום לחברי שתי המפלגות, אבל אישית הוא תרם רק לרפובליקנים. הטעות הבלתי מכוונת של האוול גררה יותר מאלף תגובות בפורום של האתר.

"המילה `תגובות` לא מתחילה אפילו לתאר את הטון החריף והגס של רבות מהתגובות, מסוג הדברים שאתה מוצא חקוקים על דלתות של תאי שירותים ציבוריים", כותב בריידי, ומספר שהיה צורך למחוק כ-100 תגובות, שהיו הפרה של כללי האתר בדבר עלבונות אישיים. העניינים החמירו עוד יותר ב-19 בינואר, כאשר פרסמה האוול הבהרה. "ההבהרה הזאת גררה עוד 400 תגובות תוך חמש שעות - רבות מהן בלתי ראויות לדפוס בעיתון משפחתי", מוסיף בריידי. "תוך זמן קצר מספר התגובות שעוברות על כללי התרבות באתר חרגו מיכולתנו להיפטר מהן; רק אז החלטנו לסגור את התגובות בבלוג".

לדבריו, המעשה הזה נתפס כדיכוי חופש הדיבור והפך אותו למפלצת בעיני הבלוגרים. את הפוסטים שהחמיץ, חברים שלחו לו באימייל. "כמה חברים אמרו שהם כמעט נחלצו לעזרתי אונליין, אבל החליטו נגד, מחשש שהם יהיו הקורבן הבא להלקאה הציבורית", הוסיף.

איך זה מרגיש להיות מותקף על ידי הבלוגוספירה? הוא שואל, ומשיב שהוא לא מאמין שיש דבר כזה. יש ברשת 27.4 מיליון בלוגים, לפי "טכנורטי", והם מכסים אינספור נושאים. "בלוגים מסוכסכים זה עם זה לעיתים קרובות, ממש כשם שהם מסוכסכים עם התקשורת.... בלתי אפשרי לומר שלכל הבלוגים, או לכל אמצעי התקשורת המבוססים, יש פילוסופיה אחת".

בריידי סבור שהגסויות והתגובות החריפות קשורות, בין השאר, באנונימיות של האינטרנט. "נראה שזו משחררת את מתג העכבות, שעוצר בעד אנשים מלומר דברים מסוימים במו פיהם", הוא כותב, ומציין שרבים מהאימיילים שכינו אותו פחדן היו בלתי חתומים.

"אולי מידה כזו של זעם היתה קיימת זה זמן רב, מחכה שהטכנולוגיה תאפשר אותה", הוא תוהה. "לא צריך לכתוב מכתב, לקנות בול ולשלוח אותו. לזעם יש עכשיו מוצא קל ומיידי".

~ ~ ~ שוקי גלילי קורא לטקבק ולהשפיע ~ ~  ~


ועוד בעניין טוקבקים: שוקי גלילי ברשומה "כך תוכלו להשפיע - מעורבות פוליטית למתקדמים":

"אני - בניגוד לדעתם רבים - מאמין שאפשר בהחלט להשפיע. אני מאמין שרבים מאתנו כבר משפיעים, ושהבעיה היא לא עם מידת ההשפעה שיש לרשת אלא במידת העניין של אנשים לנסות להשפיע. או באמונתם ביכולתם להשפיע - תוצר לוואי טבעי של החיים במדינה כמו שלנו, בתקופתנו...
כשלעצמי, אני לא כותב הרבה טוקבקים. בין השאר, כי יש לי במה משלי להשמיע בה את הדברים שלי (מומלץ לכולם, צאו לדרך!).
למרות זאת, בתקופה האחרונה התחלתי להגיב, עניינית, לכל נושא חשוב - עד כמה שאני מספיק. לפעמים אני אפילו חותם בשמי המלא. חברים חדי עין, שזיהו את מעשה ידיי, שואלים אותי אם הכל בסדר. כל מיני אנשים מתחילים להתייחס אליי כאל תמהוני. ולמה בכל זאת אני טורח להביך את עצמי? כי זה חשוב. כי זה משפיע.
אני לא בטוח, אגב, איפה קוראים את הדברים שאני אומר יותר אנשים - בטוקבקים או כאן, באתר שלי (טוב, בבלוג שלי). ל-ynet, נענע, ואתרים אחרים שאני מבקר בהם, נכנסים טיפ-טיפה יותר אנשים מאשר לרשימות. זה נכון. אבל כמה מהם כותבים טוקבקים? וכמה קוראים?
כמה נקודות שכדאי לחדד:
א. באתרי האינטרנט הגדולים יש בכל יום כ-15-20 אלף תגובות. אם מאחורי כל תגובה עומד גולש, זה בערך 1% מכלל הגולשים בישראל.
ב. להערכתי, לפחות חצי מהתגובות הן `כפולות` (כלומר, גולש אחד כותב חמש תגובות באותו שם / שמות שונים) או `מזוייפות` (תגובות של יחצ"נים ובעלי עניין אחרים). לפעמים הרבה יותר. 
ג. לכן, אפשר להניח, בלי הגזמה, שבערך פרומיל או שניים מהגולשים בישראל נוהגים להגיב. ואם על כל אחד מהם יש מאה גולשים שקוראים - ואני בספק - עדיין מדובר בשיעור של 1-5 אחוזים מהישראלים".

~ ~ ~ רודפת אחרי האופל ~ ~ ~

לקינוח, ובלי קשר, משהו יפה מהבלוג של יאנה, בעל השם הקסום והמרתק "ברדיפה אחר האופל - כרוניקות המוות (והחיים) של הערפל". הכותבת/ציירת, בת 17 מדהימה למדי, מכינה ספר תמונות של איריס, אלת הקשת בענן, לכבוד יומולדת שנה של אחותה הקטנה, שנקראת בשם זה.

ואם אתם כבר שם, תקראו גם מה שהיא כותבת <בהשפעת ניטשה> על החוויה העליונה הקולקטיבית (כן, זה סקס):

"החוויה העליונה בתרבות האנושית היא החוויה המינית. ביחוד עבור הגבר, אבל גם עבור האישה, לאחר שבחרבה נוצרה מודעות לגבי קיום ההנאה המינית שלה. ידוע כי הגבר יהנה כמעט בכל מצב, שוב מסיבות פיזיולוגיות, שאין זה המקום לפרט אותן. חפשו בערך `חינוך מיני` ברחבי הרשת, ספריות וכו, ותקבלו את מה שאתם צריכים. לגבי האישה, היא נהנית כמובן גם באופן גופני מיחסי מין, במקרה והפרטנר משקיע בעניין (יתכן שזהו `מבחן` לגבי רצונו להשקיע בה ובצאצאים שעוד יבואו), למרות שידוע שכניסה להריון לא מחייבת הנאת האישה, אם כי איני פוסלת שאין קשר בין השניים.
(...)
האישה היא גם המפתה הגדולה, החטא; לא בכדי התפתחה הבושה בכל הכרוך במין בתרבותנו (כן, הבושה עדיין קיימת. בנות יקרות, באיזו תדירות אתן באמת מדברות על הנושא בינכן?), ובתרבות שהולידה אותה. לצעוק `סקס, סמים ורוקנרול` לא תשנה את העיצוב שעוצבנו כולנו בתרבותנו, למרות שיש לזה עדיין השפעה כלשהיא. בתרבותנו, האישה היא הפיתוי, היא מונעת מהגבר את... את מה היא מונעת, בעצם? 
את החוויה המנטאלית העליונה.
החוויה שמקורה בלימוד הטהור, הרוח, הנשמה. ו... היא מונעת זאת גם מעצמה. אולי זו לא האישה, כפי שהאשימו הגברים שלא בצדק, כשלא יכלו לשלוט על הג`ויסטיק שישב לבטח במכנסיהם. אישית, אני לא מאשימה אותם".

שלכם פעמיים בשבוע,

שרית Perkol.com


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת