00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

מילים עלולות להרוג

קראתי פוסט חזק מאוד, לדעתי הוא נמחק, כי אני לא מוצאת אותו עכשיו, ובכל מקרה זה פוסט שלא הייתי מצטטת בלי לשאול רשות. אז לא אכתוב מה המקור, אלא אם כן הכותבת תבקש. אבל בהחלט כן אשתמש בו כקרש קפיצה לדיון בכוחו של הבלוג, ובעיקר בכוחן של התגובות, לבנות - וגם להרוס.
היא קראה לפוסט ההוא "טראומה ששמה ישראבלוג", אבל זה בהחלט לא מוכרח להיות ישראבלוג. כל בלוגר, בכל מקום שהוא, יכול לסבול טראומה כזאת. ולא
צריך שהמגיבים יהיו חולירות מרושעות שקוראות לבלוגר או לבלוגרית להתאבד. דברים הרבה יותר קטנים מספיקים לפעמים כדי לערער.

נתחיל בחלק החיובי:
קודם היו בלוגים. אנשים כתבו באינטרנט את המחשבות שלהם וביטאו את הרגשות הכי כמוסים שלהם, מאחורי מסווה האנונימיות.
אחר כך גילו שעוד אנשים קוראים את ההגיגים האלה. מחשבה נוראה מצד אחד, נהדרת מצד שני. היא משנה את כל הכיוון של הכתיבה. יש בלוגרים שמתחילים
כבר במודע ובגלוי לנהל בגוף הרשימות שלהם דיאלוגים עם הקוראים. ויש כאלה שכאילו מתעלמים מהעובדה שעיניים זרות קוראות בעיון את יומניהם האישיים. בכל מקרה, אחרי ארבע שנות בלוגוספירה ישראלית, אין כבר בלוגר שיכול להתעלם מהעובדה שלפחות פוטנציאלית, אנשים קוראים מה שהוא או היא כותבים.

תגובות זה כיף. למדתי את זה לפני שנים, כשהייתי בלוגרית מתחילה. מעבר לכיף, אנשים משתמשים בתגובות כפידבק. מחפשים ייעוץ אצל המגיבים הקבועים שלהם, כאילו היו החברה הכי טובה. עשיתי נכון כשאמרתי לו מה שאמרתי? והיא עזבה אותי, איך אני אסתדר עכשיו לבד? ופיטרו אותי העבודה. ויש לי הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. ואני מת מפחד מבחינות הבגרות. נכשלתי כבר בטסט שמיני, אני לא יודעת איך אנהג אי-פעם. אז אני אמרתי לו, אז הוא אמר לי. ואשתי בוגדת בי. והחבר הנשוי שלי לא עוזב את הבית. ואני חושדת שהבת שלי עושה סמים. אני שמן מדי, בואו תראו איך אני עושה דיאטת אטקינס ומוריד קילוגרמים בסיטונות. אני מאוהבת בפסיכולוג שלי. אני מנהלת רומן עם תלמיד שלי. אני הומו בארון. אני הומו דתי. אני אנורקטית. אני...

אחרים, זן חדש, אולי מוטציה של הפורומים ושל "במה אחרת", כותבים בבלוגיהם יצירות ספרותיות ומחפשים תגובות עליהן.

ועוד אחרים אוהבים סתם טפיחות על השכם, ואיזה מלך אתה, כמה יפה אתה כותב, ללקק את האצבעות.

אבל המגיבים כגוף אחד, יישות וירטואלית, הם משהו דמוי-אל (מזל שלא נסחפתי, הא?). כמו שהן יכולות לבנות, לעודד, לחזק, לתרום, לשמח, לפעמים אפילו להציל חיים, הרי בסיטואציות מסוימות, כשהן צוברות מומנטום, יש להן גם כוח עצום של הרס.

לפחות בישראבלוג, בלוגרים מעורבבים זה בחיים של זה, רומנים, בגידות, פרידות, קנאות, שנאות, תככים, חיים קודמים בכינויים אחרים נתקלים שוב ושוב באותם טיפוסים בגלגולים אחרים. בעצם, אני מניחה שזה כך בכל בלוגיה שמתנהלת לאורך זמן. יש כמות משקעי עבר שיכולים לייבש שוב את אגמון החולה.

ומילים רעות, זדוניות, ביצ`יות, תככניות, יכולות לפגוע כמו נשק קטלני.
איך אומר הפתגם? מקלות ואבנים יכולים לשבור את העצמות? אז גם מילים יכולות לפגוע, ועוד איך.

* הציור למעלה הוא "מדונה", מאת אדוורד מונק.

 

~ ~ ~ מחתרת הקטיפה, גרסת ישרא ~ ~ ~

התאפקתי, התאפקתי, אבל כמה אפשר?
מחתרת הקטיפה. Velvet Underground.
תקציר הפרקים הקודמים: אישיות ברנז`ה מסתורית עושה ניים-דרופינג על ימין ועל שמאל ומתקנת שגיאות הגהה לתקשורת הממוסדת. להיות דנה ספקטור.


 

שלכם כל שני וחמישי (גם אם זה יום אחרי),

שרית Perkol.com

 

אפשר להסכים, או למחות בתוקף, אבל את זה קשה להשאיר בלי תגובה...

ותקראו גם את עמית, שמסביר בפרוטרוט ובסבלנות איך להגביר את הרייטינג. (תוסיפו לזה גם קישור ישיר לרשומות טובות של אחרים. בישרא מכירים היטב את הפטנט הזה, שלפעמים נתפס כתפיסת טרמפ מעצבנת, אבל לרוב נחשב לגיטימי).

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

27 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת