00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

שירת החורש

"אם הייתי מקבלת חצי אגורה, רק חצי, על כל פעם שאמרו לי את המשפט `אני לא יודע/ת מה הייתי עושה אם הייתי מאבד/ת את היכולת לשמוע מוזיקה`, או ה-personal favorite שלי - `אני במקומך כבר מזמן הייתי מתאבד/ת`, הייתי מיליארדרית", כותבת שיר החורש בבלוגה המרתק. "אז אולי כדאי שאני אצא פה בקריאה נרגשת – אנשים, give me a break.
אני יודעת טוב מאד מה הפסדתי ומה אני מפסידה, בחיי שאני לא צריכה תזכורות לזה. אחת ולתמיד - לא כל כך מעניין אותי אם אתם חושבים שהייתם מצליחים להתמודד עם זה או לא, בעיקר כי אני יודעת שכן הייתם מצליחים.
אם הייתם שואלים אותי לפני עשר שנים מה הייתי עושה בלי מוזיקה, הייתי מסתכלת עליכם בפה פעור, כמו שאלתם אותי מה הייתי עושה אם העולם היה בא אל קיצו. ברגעי אמת - אנשים מגלים בעצמם כוחות שהם לא ידעו שהיו קיימים, בטח ובטח כשהם יודעים שהם היו קרובים מאד להפסיד הרבה הרבה יותר מהשמיעה".

שיר החורש, או שירה חורש, היא עיתונאית ופעילה חברתית, בת 28. היא גם חירשת, או כבדת שמיעה, לפי הגדרה אחרת, בגלל שילוב של צרות צרורות כמו גידול על עצב השמע וזעזוע מוח שפגע באוזן האחרת. "אהבתי לשיר, אהבתי מוזיקה, היא הייתה כל חיי. ולא סתם, גם שיננתי לעצמי את המילים של השירים האהובים וזמזמתי לעצמי אפילו מתוך שינה", היא כותבת, "המערכת שלי פעלה 24/7, ממש כך.. וכשחזרתי מהניתוח בגרמניה, חירשת לחלוטין, כל כך שמחתי על ההזדמנות לחלוק את המוזיקה הנפלאה שאספתי כל השנים הללו עם חבריי האהובים. `אל תדאגו`, אמרתי בשמחה, כשראיתי כמה הם עצובים, `זו רק הלוואה, עד שימציאו פתרון ואני אחזור לשמוע`... אז נכון, קשה ומאתגר, אבל תאמרו לעצמכם - `איזה כיף לה! היו לה 20 שנים תמימות של מוזיקה!`".

בפוסט מאיר-העיניים "אוזניים להם ולא יישמעו" היא כותבת:
"להיות חירשת זה לא כיף, זה נתון, שלפעמים מהווה מכשול ולפעמים ברכה. התחלתי את החיים הללו כשומעת, אז אני יודעת היטב כמה רעש הוא לא נעים, או כמה שטויות אנשים מסוגלים להוציא מפיותיהם. אני גם מודעת, כל נים ונים בגופי מודע, ליתרונות שבשמיעה. אבל אני רוצה לאשש מיתוס - כשמאבדים חוש, כל השאר מתפתחים, וזה כולל גם את השישי. כשנעלם רעש הרקע, שמים לב אך ורק למחוות הגוף, להבעות העיניים, ומהר מאד אפשר לזהות אם אנשים משקרים, אם הם מסתירים משהו, מעמידים פנים". 

ועל עבודתה:
"אני מודה לאלוהים כל לילה שהכיר לי את הבית הזה, את בית גלובס. לאורך השנים כולם היו (ועדיין!) כל כך נהדרים איתי, כל כך סתגלנים וחברותיים. אפילו הרשו רק למחלקה שלי להתקין מסנג`ר, כדי שכל הצוות יוכל להיות איתי בקשר במהלך העבודה. כשאני בבית חולים או כשיש לי יומולדת, עובדי גלובס הם הראשונים ששולחים סמסים, אימיילים, פרחים, וגם מתקשרים לאיציק.
כשזכיתי באות הנשיא לשוויון לאנשים עם מוגבלויות, היה זה בזכות המלצתו החמה של עמי אבן, שעם השנים אני מרגישה אליו כאל אבי השני. אין לי מילים לתאר עד כמה הם, ממש כל האנשים בגלובס, עושים עבורי והולכים לקראתי.
אני רק מקווה שהמקרה שלי הוא הוכחה לכל המעסיקים, שלהעסיק אנשים בעלי מוגבלויות זה לא רק חובה, אלא גם זכות גדולה מאד".

אפשר לקרוא בבלוג שלה (ולמעשה, אי אפשר שלא לקרוא את כל הפוסטים האלה, מרגע שמתחילים) על השתלשלות אובדן השמיעה שלה, על חתונתה עם איציק (כולל השירים שנבחרו כפסקול האירוע) ועל הניתוחים שהיא עברה ועוברת. ואפשר גם לקרוא פוסטים-מאמרים טעוני מודעות חברתית, כמו זה על עבדות ילדים ועל אחריות חברתית של עסקים.

ובעיקר, אפשר לקבל הרבה השראה. "תקווה היא הדבר ההוא עם הכנפיים", קוראים לבלוג של שירה. "יש המסתכלים על העולם כפי שהוא ושואלים למה, ויש המסתכלים על העולם כפי שהוא יכול להיות ושואלים למה לא" - זה המוטו שלה. ורדית, המון תודה על ההמלצה.

* טליק עושה קולות של סוגר קצת את הדלת לעולם.

* ואם איכשהו לא ראיתם את זה בשער הבלוגיה ובכל מקום אחר, אז יש תחרות 8 נרות שיהיה שווה לבדוק בתום החנוכה.

שלכם כל שני וחמישי,

וחג אורים שמח,

שרית Perkol.com

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

27 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת