00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

דירבלקום ודיונה

זה שאני אוהבת התפלספויות בלוגיסטיות, אמרתי כבר? כל בלוגר מתחיל שטיפת שכל בקודקודו מוכרח להתפלסף על הבלוגוספירה, אחרת זה בלתי אפשרי. כי הרי בינינו, לכתוב בלוג אישי זה טירוף. הדבר הכי לא טבעי שבעולם. יומנים אישיים, מטבע הדברים, צריכים להיות נעולים במגירה ולהיפתח, לכל היותר, אחרי מותנו. הקטע של כתיבת יומן אישי ציבורי הוא קטע הזוי. אבל הנה, זה תפס. כמו כל האינטרנט הזאתי. אז אנחנו עושים את המעשה המטורף, ומנסים לעשות לזה רציונליזציה. לתת בזה סימנים. הפעם, זה קרה לביז`ו. כה כתב בבלוגו, דירבלקום:

"למרות היותי בלוגיסט מתחיל, יצא לי לחשוב הרבה לאחרונה. לחשוב על למה בכלל `התבלוגסטי`. למה לבזבז שעות כל יום על לכתוב דברים שהסיכוי שמישהו יקרא אותם הוא אפסי. ואם מישהו כבר הגיע לאיזה משהו שכתבתי זה רק בגלל שימוש לא זהיר שלי במילים שכוללות שורשי מילים אחרות שבדרך כלל לא עוברות צנזורה... אבל עולות יפה בחיפוש בגוגל.
כמובן שהתשובה היא פשוטה. כל אחד רוצה להיות `כוכב`. ולא במובן של שתלי סיליקון ולהוריד 5 קילו כדי שיהיה איפה לשים עוד קצת מייק-אפ. יותר במובן שבתוך כל אחד יש משהו מיוחד ואותו משהו רוצה לצאת החוצה. הוא לא תמיד יוצא כמו שצריך (ואני דוגמה שולית לכך, בערך שולית...). למה? כי צריך מישהו שיוציא אותו החוצה. והמישהו הזה הוא מה שנפשנו מחפשת.
(...) אנשים כותבים בלוג כי זה עושה להם טוב. זה עוזר להם לא להיות בודדים. זה מקרב לבבות. ובקיצור, הרוב פשוט עושים את זה כי הם אנשים בודדים, חסרי חיים ומשועממים שמחפשים כוסיות* שאולי יקראו את הבלוג שלהם ואולי זה יעשה להן משהו כי הם חסרי כל שבב של ביטחון עצמי וביציים כדי להיות גברים ולהתחיל עם בחורות! נא קו דה".

אחלה תיאוריה, לא? גם ביז`ו די מבסוט ממנה, אבל כפי שהוא מודה מיד בהמשך, הוא האנטי-תזה של התיאוריה של עצמו. לא ציטטתי הכל, כדי לא לבאס את המכשף, וגם כי לא ממש צריך. אבל תקפידו לקרוא גם את הרשומה שמתחת, משהו שבדרך כלל מסתובב באימייל, אבל הנה מישהו תפס אותו והצמיד אותו עם נעץ לבלוג - "אירופה מתה באושוויץ", רשימה קצרה ונוקבת של העיתונאי הספרדי סבסטיאן (!) וילאר רודריגז. משפט שמתמצת את המאמר: "רצחנו 6 מיליון יהודים, כדי לגמור בסופו של דבר עם ייבוא של 20 מיליון מוסלמים". ובהשוואה בין היהודים למוסלמים, בואו נגיד שמוחמד לא יוצא כל כך טוב.
ומי שמתעניין בטיולים ובבירה, ימצא גם את אלה בארכיון של דירבלקום.

~ ~ ~ ספר זכרונות ~ ~ ~

אפרופו טיולים, דיונה משתמשת בבלוג שלה כדי לכתוב יומן בדיעבד, מעין ספר זכרונות במובן המילולי של המושג. היא מפרסמת בבלוג סיפורים על אירועים מעברה ומעברם של הקרובים לה, וניתן לקרוא אותם כמו ספר משפחתי, בכתיבה מאוד פשוטה ואנושית. למשל, הסיפור על טיול שורשים מאכזב שערכה עם אמא שלה בשנת 1983:

"בקיץ של אותה שנה החלטנו לצאת לטיול שורשים ברומניה עם ליאור ועם אמי כפיצוי על מסיבת בר המצווה שבוטלה. רתם נשארה אצל גיסתי ואנחנו הצטרפנו לקבוצה מאורגנת לטיול גדול ברומניה. אבי מעולם לא רצה לחזור לרומניה, גם כאשר נפתחו השערים והמוני ישראלים יוצאי רומניה זרמו לארץ הולדתם. נראה לי שהוא חשש עדיין מן השלטון הקומוניסטי ולא רצה שום מגע אתו. אמי דווקא די התלהבה מן הנסיעה.
כאשר הגענו לבוקרשט הלכנו לראות את הבית שבו גרו הורי. כאן הייתה לי הפתעה, או מוטב לומר אכזבה. אמי ראתה את החצר, הבית וכמה דמויות שנראו כצוענים בחצר ולאחר חמש דקות דרשה בתוקף לעזוב את המקום.
אני התכוננתי נפשית לביקור ארוך, לכניסה לבית ולסיור בחדרים שעליהם שמעתי כל כך הרבה סיפורים והנה הכל נקטע ללא הסברים רבים. כל השנים דמיינתי בית גדול, חצר מפוארת, ובמציאות הכל התגמד, התכער ואכזב.
לא ניהלתי עם אמי שיחה ממש מעמיקה על מה שהביא אותה להתנהגות זו. כיבדתי את רצונה לעזוב את המקום ובזה נסתיים העניין. היום, במבט לאחור, וודאי שלא הייתי נוהגת כך ואין לי גם הסבר הגיוני מדוע אז נהגתי כפי שנהגתי.
התפעלנו מנופיה היפים של רומניה, מן המחירים הזולים ומן האפשרות לשוחח בחופשיות בשפת המקום אך עד לכתיבת שורות אלו לא חזרנו אליה. הייתה זו הפעם האחרונה שנסענו יחד עם אמי. בשנים הבאות התחלקנו: כאשר אנחנו נסענו היא שמרה על הילדים ואחר כך נסעה עם חברותיה".
הצצתי בפרופיל שלה ב"עולמה של". לא הפרופיל הקלאסי של בלוגרית, וזה דווקא משמח אותי.

~ ~ ~ תככים מאחורי הקלעים ~ ~ ~

המממ. מישהו יודע מה זה, כולל התגובה השלישית? [ הרשומה נמחקה בינתיים. הנה הבלוג: http://blog.tapuz.co.il/ovedint ]

 והסדרה "בטיפול" נגמרת לי. אני כבר בקריז. מראש.

שלכם כל שני וחמישי,

שרית Perkol.com

 

  ערוץ סינגלים חדש

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת