22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

חמישים ואחת

 

לא ייאמנו השינויים שעברו חיי בשנתי החמישים ואחת, ולא קל לי להסביר איך לא הגעתי לכתוב עליהם. לא משום שאין לי תירוצים, אלא משום שהתירוצים נראים לי קלושים. כתבתי על יום הולדתי החמישים, שאכן נחגג ברוב עם, כראוי ליום הולדת עגול שכזה. עוד לפני כן, בקיץ, כתבתי רשומה  שבה פירטתי את כל התיקים שתלויים על צווארי וכופפים את קומתי. צבעתי אותה בצבעים הומוריסטיים, תוך שימוש בממבו ג'מבו הקפיטליסטי שאני מכיר ממקום העבודה שלי. צבעים הומוריסטיים נדרשו, כך חשבתי, כדי לא לדכא את קוראיי ולא לעורר את רחמיהם עלי. והנה, כל כך הרבה השתנה לטובה מאז.   

למשל, בעבודה. עשר שנים חלקתי משרד עם פול. בחור טוב, אבל שתלטן חסר גבולות, וגם אימפולסיבי. היות שנשכרתי לעבודה כעוזרו,  נאלצתי להסכין עם גחמותיו ולרקוד לצלילי חלילו, כי רציתי לשמור על מקום העבודה שלי, המקום הכי טוב שהיה לי בשלושים שנות עבודה. ידעתי שהבוס שלנו, אלביס, יצדד בפול בכל עימות שיכולתי ליזום מולו. אלביס היה אף הוא בחור טוב, אך שמרן וחרדתי. היות  שאלביס התנגד לכל שינוי במחלקה שלו,  נדונו אנו – פול, ג'ון, רינגו ואני – להתעסק רק בפתרון תקלות בתשתית הקיימת. מה עשינו בשאר הזמן, זה לא עניין אף אחד. אני הקדשתי אותו לכתיבה. והנה, אלביס פרש לגימלאות בקיץ שעבר. פול התמודד על התפקיד, והפסיד בהתמודדות לדיוויד, שעבר מניהול מחלקה אחרת לניהול המחלקה שלנו. פול החליט לעשות "ברוגז", וסירב להיות כפוף לדיוויד. לבסוף, הוחלט שהוא יעבור למחלקה אחרת, באגף אחר.   כך ירדה מעלי החובה המעיקה להתנהל מולו. אני, ביססתי בשנה הזו מערכת יחסים טובה עם דיוויד. ברגע המתאים, ביקשתי לעבור למשרדם של ג'ון ורינגו.  היות שכבר לא הייתי עוזרו של פול, היה זה אך הגיוני  להושיב אותי עם עובדי המחלקה הנותרים. הרבה יותר נעים לי לשבת איתם. לפני חדשיים גם קיבלתי סוף סוף מטלה משמעותית, שדרוג גרסה של רכיב תשתית מרכזי בארגון. אמנם לא מטלה כייפית, אבל לפחות משמעותית, כזו שתאפשר לי לצמוח ולהיות משמעותי בארגון. דא עקא, שהזמן שאני משקיע בשדרוג הזה בא על חשבון זמן המשרד שהייתי מקדיש לכתיבה. התירוץ השני שיש לי להתמעטות הכתיבה שלי הוא שתי קבוצות וואטסאפ של תירגול השפה הספרדית, שפיתחתי אליהן התמכרות קשה בשנה האחרונה.

עוד לא הספקתי לחמם את כסאי החדש – טוב, למעשה העברתי את הכיסא  מהמשרד הקודם למשרד החדש, אבל למה להיות קטנוניים – ובא שינוי גדול יותר. אימי אושפזה בבית החולים עם זיהום בדם, ואחרי שבועיים נפטרה. כך באה לסיומה מסכת ייסורים שאינני יודע לומר מתי התחילה, אבל החמירה לפני עשרים וחמש שנה, כשאובחן אצלה סרטן במעי הגס, ועוד יותר מזה לפני שנתיים, כשלקתה באירוע מוחי ואיבדה את יכולת הדיבור והבליעה. בין לבין הספיקה לסבול מאוסתיאופורוזיס, שבעטיו נשברו עצמותיה שוב ושוב, וכך נותרה מוגבלת בתנועה ומתייסרת בכאבים. שכרנו מטפלות שיטפלו בה, אך גם במטפלות היה צריך לטפל. והיו הצדדים הלוגיסטיים והרפואיים שנפלו עלינו, בעיקר על אחותי היפה, אבל גם על אחותי הטובה ועלי. עול הטיפול באימנו ערם משקעים בינינו, ואני מחזיק לעצמי טובה, על שלא נגררתי למריבות עם אחיותיי סביב הטיפול באימנו. כשספדה אחותנו היפה לאימנו – היא ספדה לה שוב ושוב בשלושים הימים שלאחר פטירתה – היא ציינה לחיוב את האופן שבו תמכנו במנהיגות שלה. היה טוב בשבילי לגלות שהיא לא לוקחת את זה כמובן מאליו.

עוד כשהייתה אימנו מאושפזת, קיבלה בת זוגי אהובה הודעה ממנהלת המחוז: היא תסיים את תפקידה במרפאה הסמוכה לדירתנו, שם עבדה כאחות בקהילה בשבע השנים האחרונות, והיא תתחיל לכהן כמנהלת הסיעוד במרפאה בהרצליה, במינוי זמני. לא זה הקידום שאהובה ייחלה לו. זו מרפאה קטנה יותר, רחוקה יותר, נטולת אקשן ואתגרים. במיוחד חרה לה שהשינוי נכפה עליה, שלא שאלו אותה אלא הודיעו לה. אבל ככל שעברו הימים, עוד ועוד יתרונות התגלו בקידום הזה. אחד מהם היה, שאהובה החליטה להפסיק את הלימודים לתואר שני, מהם סבלה מאד בסמסטר האחד שצלחה עד כה. עכשיו נפתח לה פתח לומר לעצמה, שזה לא שהיא ויתרה ונכנעה, אלא זה התפקיד החדש שתובע ממנה את מלוא זמנה ומרצה. ואני, אני מחזיק לעצמי טובה, על שהצלחתי לא להיות חלק מההחלטה שלה אם לקחת את הקידום, ולא להיות חלק מההחלטה שלה להפסיק את הלימודים. חיסרון גדול שיכול היה לנבוע מהשינוי הוא, ששגרת אספקת התרופות והציוד הרפואי לאימנו נסמכה על נוכחותה של אהובה במרפאה הקרובה לביתנו. אילו קרה השינוי הזה לפני מות אימי, העול עליי היה גדל מאד. אבל הוא קרה אחריו.

חזרתי מהשבעה לעבודה, והנה שינוי נוסף מופיע בתיבות הדואר של כולנו: העבודות לקראת הרכבת הקלה של תל אביב יוצאות לדרך, ובתור התחלה, כל האיזור מסביב למשרדים שלנו ייסגר לתנועת רכב פרטי. החניון שבו יש לי מנוי ממשיך להתקיים, אבל הגישה אליו תהיה עוד יותר קשה ממקודם, וההליכה ממנו אל המשרדים תהיה דרך איזור העבודות, בין כלי רכב כבדים ובורות פתוחים למחצה.  עלוני ההסבר של חברת נת"ע לא נתנו מקום לאופטימיות. השאטלים שעליהם הוכרז ייצאו מחניונים בפאתי תל אביב, והמסלול שלהם לא מגיע קרוב למשרדים שלנו. לנסוע עד החניון, משם לעבור לשאטל, ולסיים בצעידה רגלית בין הבורות והפקקים, זה נשמע לי גרוע. החלטתי שאתן צ'אנס לאוטובוס 504 של "אגד", שנוסע מרעננה לתל אביב בבוקר וחוזר בכיוון ההפוך אחר הצהריים. יש אצלנו עובד ותיק, שפעמים רבות כבר מנה באזניי את שבחי הקו הזה, והייתי בטוח שהוא סתם מקשקש. בזמן השירות הצבאי למדתי על מה שמכונה "פתרון דיסוננס קוגניטיבי", דהיינו, על הנטייה האנושית לראות בדיעבד משהו שנכפה עלינו כמשהו מוצלח, משהו שהיינו בוחרים בעצמנו לו ידענו כמה הוא מוצלח. הייתי בטוח שזה המקרה עם העובד הותיק הזה. אני הרי זכרתי את הנסיעות באוטובוס בימי בית הספר, האוניברסיטה והשירות הצבאי שלי: הן היו זוועתיות. הצפיפות, הרעש, הדחיפות, ריח הגוף בקיץ ונגיפי ההצטננות בחורף. אבל החלטתי לתת לזה צ'אנס. איני יודע אם הייתי יכול לעשות את השינוי הזה כשאימנו עוד הייתה בחיים. נזקקתי לרכב צמוד כדי להתייצב למשימות שקשורות לטיפול בה מעכשיו לעכשיו, נזקקתי לו כדי להוביל את פחיות המזון הנוזלי מהמרפאה לדירה. שוב, התיזמון היה ממוזל מאד. והאיש צדק: הקו הזה נוח, שחבל על הזמן. תמיד יש מקום ישיבה, יש מזגן אישי לכל נוסע, אני מגיע למשרד באותו זמן שלקח לי להגיע ברכב, וחוזר הביתה בפחות זמן מאשר הרכב הפרטי, בזכות הנתיב השמור לתחבורה הציבורית. והעיקר, יש לי את כל זמן הנסיעה בשביל קבוצות הוואטסאפ שלי.

אינני יודע איך יהיה כשיתחילו הגשמים. יש לי הליכה של חמש מאות מטר מהבית עד תחנת האוטובוס, והגגון של תחנת האוטובוס לא נותן את אותה הגנה ממזג האוויר שנתן לי הרכב הפרטי שלי. ואם כבר הזכרתי הגנה. תחנת האוטובוס שבה אני יורד, יש על ידה פיצוציה, שלפעמים אני קונה בה ארטיק בשביל החמש דקות שלוקח לי לצעוד הביתה. מאז יום שלישי האחרון, פרוש על חזית הפיצוציה הזו דגל ישראל גדול מימדים. נראה שזו דרכו של בעל הפיצוציה להתמודד עם אירוע הדקירה שהיה שם. שהיה שם שעתיים וחצי אחרי שעליתי על האוטובוס לעבודה בתחנה ממול, ושמונה שעות לפני שירדתי מהאוטובוס החוזר בדיוק שם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת