00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

תקציר הפרקים הקודמים

שלום לקוראי המזדמנים, ברוכים הבאים, תרגישו בבית (זה קצת ארוך, כפי שתראו, אני לא אעלב אם תישברו באמצע).
שלום גם לאבי ואחותי - במיוחד בשבילכם, תקציר הפרקים הקודמים, כולל התאריך בהם הופצו במייל:
 
4.9

הי לכולם,

יום ראשון בערב, אחרי סוף שבוע  שהיה בדיוק כמו שמדמיינים את החיים בפריז.

בשבת בבוקר הלכנו לבולנז`רי להצטייד בבאגט טרי, ועל הדרך גם בכמה קרואסונים – רגיל, שנקרא כאן "טבעי", חמאה, וגם קרואסון שוקולד המכונה "לחם קטן עם שוקולד". בכלל יש כאן שני כללים הראשון הוא שרצוי להגיד כל דבר בכמה שיותר מילים, והשני הוא שלכל חפץ וכל אחד יש להוסיף את הכינוי "קטן" או "יפה".

בקיצור אחרי ארוחת בוקר עתירת פחממות אמיר חזר לישון, ואז גם דור. כשהבנים קמו נסענו לסן מישל ומשם לגני לוקסמבורג, שם העברנו את אחר הצהריים בינות לאלפי המקומיים והתיירים (כך תבדילו: המקומיים לבושים יפה). כשרצינו ללכת דור העניק מוצץ מתנת פרידה לברווזון צרפתי.

היום, יום ראשון, גם לא הולכים לעבודה, איזה כיף. בבוקר נפגשנו עם חברים פוטנציאלים של דור בגינה יפה וגדולה, שאסור לדרוך בה על הדשא, בשכונה שבה אנחנו רוצים לגור. אח"כ נסענו למונמארטר לטייל ולסיום נסענו לזוג חברים צרפתים של אמיר. חזרנו הביתה עייפים אך רעבים.

 

אני מתגעגעת אך מאושרת. קצת מבואסת מזה שעדיין אין לי קשר רציף דרך סקייפ או מסנג`ר בגלל בעיית האינטרנט המעיקה, אבל יש תיקווה. בסוף נמצא דירה, נפרוק את הקונטיינר, נתחבר לאינטרנט, נתקין את המחשב ונחבר את המצלמה.

 

ועכשיו לעניין האינטרנט. אתמול התקנתי בלפ-טופ, סתם משעמום, כרטיס wirless lan  שרכשתי בארץ. ניסיתי לגלוש מהבית (הדירה הזמנית) והפלא ופלא, מידי פעם אני מצליחה לתפוס איזה סיגנל חלש. עד כה לא מספיק בשביל לגלוש ברצינות, אבל הצלחתי למשוך מיילים. מי מכם שכתב לי – שימחתם אותי מאוד. עד דמעות ממש. מי שלא כתב – למה? למה?

 

מחר שוב גן, ביום שישי היתה טראומה קטנה, כשדור בכה חצי שעה– כל הזמן שלא הייתי שם. מחר אני אמורה לעזוב אותו לשעה שלמה. נראה.

 

נשיקות,

 

שלומית

 

11.9 - כך חגגתי יום הולדת

ב 9.9 חל יום הולדתי (כל אלה שאוכלים את עצמם כרגע, מגיע לכם).

התחיל נאחס, עם בכי בגן של דור (הפעם רק הוא, אני הצלחתי להתאפק),
נמשך בארוחת בוקר צרפתית טיפוסית, שזה קפה וטארטין (כולה חתיכת בגט עם חמאה, ועם קצת מזל תקבלו ריבה ליד, הפעם לא היה מזל).
ואז, התבהרו השמיים ודברים טובים התחילו לקרות.
א. הודיעו לנו שקיבלנו דירה שרצינו באזור שרצינו. אמנם עוברים רק בנובמבר אבל אז מה.
ב. ארגנו לי טלפון נייד צרפתי.
בקיצור היה נראה שהכל סבבה.  
אחה"צ עברנו לדירה זמנית מספר 2, שאמיר ראה ואמר שהיא מהממת.
הדירה, איך לומר בעדינות - לא מהממת. מרווחת וגדולה, זה כן. מלוכלכת, גם. שירותים ואמבטיה עתיקים ומגעילים, בהחלט. מייד התיישבתי לבכות למשך שעה, כשדור מגיע מידי פעם לנחם אותי, ואמיר אומר לי "תרגעי ואחר כך נדבר" כשעל פניו נסוכה הבעה שאומרת "איך הסתבכתי דווקא אני עם הקוקו הזאת".
ביומיים שחלפו מאז, השקענו בדירה אלפי שקלים (באמת) בחומרי חיטוי ואביזרים חדשים. כמו כן סוף השבוע בוזבז על ניקיונות היסטריים. מחר בבוקר באה גברת ספונג`ה (ככה בתרגום חופשי קוראים כאן לעוזרת) לסיבוב שני.
אגב, עם מישהו מעוניין לדעת, עוזרת פריזאית מרוויחה 11 יורו לשעה.
 
19.9

היום אני רוצה לחלוק אתכם את חווית הנהיגה בפריז.

אני אמנם נוהגת בעיר רק שלושה שבועות, אבל על פי כל הסימנים תוך זמן קצר אני עצמי לא אבין למה אני מתלהבת מזה ומה היתה הבעיה שלי בתחילת הדרך.

לכל מי שלא יודע אמיר רכש עוד לפני שעליתי פריזה מכונית סניק בגון ירוק נזלת. בימים טובים (עניין של תאורה) היא עשויה להיראות סוג של צהוב. בעיני חברנו הצרפתים מדובר בצבע חף מכל טוב טעם. אני חושבת אותו דבר על הקפה שלהם.
המכונית, בכל מקרה, מאובזרת במושבי עור, sun roofכפול שתיים וכל מיני כפתורים. מערכת הסטריאו יכולה להיות מופעלת לחלוטין מההגה. את כל אלה אני רואה רק כשהמכונית עומדת, כי כשנוהגים אי אפשר להוריד את העיניים לשניה מהכביש.

הנהיגה כאן היא תרבות, שהיא שילוב פארדוקסלי בין נהיגה פרועה שלא נלחצת מחוקי התנועה המקובלים, לבין נדיבות מסויימת כלפי חבריך הנהגים האחרים.

חוקי התנועה באופן כללי די דומים למה שקורה בארץ, למעט הבדל אחד משמעותי – לא משנה מה קורה תמיד הזכות קדימה היא לרכב הבא מימין. גם ברמזור (אפילו אם יש לך ירוק) וגם בכיכר. בדיוק כמו הוד השרון, גם פאריז משופעת בכיכרות, לנוחות הנהגים. אלא שכאן, להבדיל מהוד השרון , הכיכר בעלת נתיבים רבים ומשונים שמקיפים אותה בעיגולים, אליפסות, קוים אלכסוניים ועוד כמה צורות הנדסיות.

המקרה הקיצוני ביותר הוא כמובן הכיכר עליה ניצב שער הניצחון, המכונה "אטוול" (כוכב). לכיכר הזאת יש כניסות ויציאות מכל ולכל כיוון אפשרי. מי שנכנס לכיכר – מלך! הוא מגיע מימין וכולם צריכים לתת לו להיכנס. להמשיך לנסוע זה כבר סיפור אחר. כל שניה מגיע רכב אחר מימין ועוד אחד שנוסע משמאל אבל רוצה לצאת ימינה. מה, לא נתחשב? בטח נתחשב. הנסיעה שם היא כמו מסלול המכוניות המתנגשות בלונה-פארק, רק בלי ה"מתנגשות". כל כך הרבה ניסים קורים בכיכר הזאת בכל רגע נתון (טפו טפו).

עכשיו השלטים. אם אתה פריזאי ושולט ברזי איזה אווניו נמצא איפה, יופי לך. אם לא – אתה בבעיה. השלטים בפונט זעיר, עד שהנהג הממוצע זקוק למשקפת כדי לקרוא מה כתוב עליהם כשהוא מנסה לתמרן בכיכר. ציינתי את הנהגים הנדיבים. וזאת למה? קודם כל נותנים להידחף חופשי (אבל גם נדחפים כל הזמן). חוץ מזה, גם בשדרות מרובות נתיבים רק לאוטובוסים יש נתיב מסומן, וכל שאר המכוניות מאכלסות את הכביש איך שבא להן. העדר נתיבים מסומנים אומר שאפשר לנסוע גם לרוחב (וגם ברוורס, אבל זה כבר לא קשור לסימון). אין לי מושג מה חוקי התנועה אומרים על זה, אבל לנהגים האחרים לא אכפת. הם יעקפו אותך בלי לצפור ובלי סימנים מגונים. גם ברמזור אפשר לישון בנחת, איש לא יעיר אותך עם צפירה עצבנית אלא יעקפו אותך בשקט ובזהירות. אדום ברמזור, אגב, נכנס לתוקף רק כמה שניות אחרי שהוא מתחלף. אפילו הולכי הרגל מסתכלים בחשש לפני שהם חוצים.

אגב הולכי רגל, נדיבות הנהגים לא כוללת אותם. למכוניות יתנו להידחף אבל להולך רגל לא יתנו לחצות בשקט את הכביש. במו עיני ראיתי מכונית עוברת מתחת לשקית קניות של זקנה. את זה אני משתדלת לא לעשות אבל לפעמים מתפלק לי איזה הולך רגל למעבר חציה שלא באשמתי. הם (הרגליים) מצידם, גומלים לנהגים בהתעלמות מוחלטת מהרמזורים שלהם, אם כי לזכותם יאמר שהם חוצים בריצה...
המקרה הקיצוני ביותר הוא כמובן הכיכר עליה ניצב שער הניצחון, המכונה "אטוול" (כוכב). לכיכר הזאת יש כניסות ויציאות מכל ולכל כיוון אפשרי. מי שנכנס לכיכר – מלך! הוא מגיע מימין וכולם צריכים לתת לו להיכנס. להמשיך לנסוע זה כבר סיפור אחר. כל שניה מגיע רכב אחר מימין ועוד אחד שנוסע משמאל אבל רוצה לצאת ימינה. מה, לא נתחשב? בטח נתחשב. הנסיעה שם היא כמו מסלול המכוניות המתנגשות בלונה-פארק, רק בלי ה"מתנגשות". כל כך הרבה ניסים קורים בכיכר הזאת בכל רגע נתון (טפו טפו).

עכשיו השלטים. אם אתה פריזאי ושולט ברזי איזה אווניו נמצא איפה, יופי לך. אם לא – אתה בבעיה. השלטים בפונט זעיר, עד שהנהג הממוצע זקוק למשקפת כדי לקרוא מה כתוב עליהם כשהוא מנסה לתמרן בכיכר. ציינתי את הנהגים הנדיבים. וזאת למה? קודם כל נותנים להידחף חופשי (אבל גם נדחפים כל הזמן). חוץ מזה, גם בשדרות מרובות נתיבים רק לאוטובוסים יש נתיב מסומן, וכל שאר המכוניות מאכלסות את הכביש איך שבא להן. העדר נתיבים מסומנים אומר שאפשר לנסוע גם לרוחב (וגם ברוורס, אבל זה כבר לא קשור לסימון). אין לי מושג מה חוקי התנועה אומרים על זה, אבל לנהגים האחרים לא אכפת. הם יעקפו אותך בלי לצפור ובלי סימנים מגונים. גם ברמזור אפשר לישון בנחת, איש לא יעיר אותך עם צפירה עצבנית אלא יעקפו אותך בשקט ובזהירות. אדום ברמזור, אגב, נכנס לתוקף רק כמה שניות אחרי שהוא מתחלף. אפילו הולכי הרגל מסתכלים בחשש לפני שהם חוצים.

אגב הולכי רגל, נדיבות הנהגים לא כוללת אותם. למכוניות יתנו להידחף אבל להולך רגל לא יתנו לחצות בשקט את הכביש. במו עיני ראיתי מכונית עוברת מתחת לשקית קניות של זקנה. את זה אני משתדלת לא לעשות אבל לפעמים מתפלק לי איזה הולך רגל למעבר חציה שלא באשמתי. הם (הרגליים) מצידם, גומלים לנהגים בהתעלמות מוחלטת מהרמזורים שלהם, אם כי לזכותם יאמר שהם חוצים בריצה...

  

ד"ש ונשיקות,

 

שלומית

 

 

",0]);//- >לא שבארץ הייתי נהגת זהירה או מופרעת במיוחד, אבל כאן אני משתדלת לנהוג על פי הכללים המקובלים. הכלל שלי הוא שאני לא עושה שום דבר שלא ראיתי נהגים אחרים עושים לפחות פעמיים! אם למשל (וזה שאני אומרת "למשל" לא אומר שזה לא קרה) נכנסתי בשדרה הלא נכונה באטוול, כמובן שבהתאם לצורך אני אחתוך מהנתיב הימני ביותר (אליו פניתי) לרוחב השדירה עד הנתיבים השמאליים מהם פונים החוצה מהשדרה וחזרה לאטוול. בסיום כמה פרוייקטים כאלה הסקתי מסקנות: א. אני נוהגת כמו פריזאית מצויה, גם אם יש לי רק מושג קלוש איפה אני נמצאת ולאן אני נוסעת. ב. אסור לי לעשות את הטריקים האלה עם אמיר באוטו כי הוא ישלול לי את הרשיון.
 
23.9 תשובות לשאלות נפוצות
שישי בצהריים, סוף השבוע מתחיל. בד"כ סופ"ש כאן נמשך יומיים וחצי, אבל זה לא כולל את הנמלים העמלניות של הסוכנות. הציוני עובד ביום ראשון כל היום וגם מחר בבוקר יש איזו הרצאה שדחוף לסטודנטים יהודים בפריז לשמוע דווקא מפיו של בעלי.
הפעם אשיב על שאלות שחוזרות על עצמן: איך בגן, איך אנחנו מסתדרים ואיך החיים ומה חדש ומה נשמע.
אז ככה - נשמע טוב. בהחלט. עם היציאה מהארץ הרגשתי שהשלתי מעצמי כמה קילוגרמים, כנראה שזה מה ששוקל העומס בארץ, פשוט אנחנו לא מודעים לכך. היום יום שלי לא מאוד מעניין אבל מאוד נעים - קמים בבוקר, הולכים לגן, שותים קפה, עושים קניות, כותבים קצת, קוראים קצת, מסתובבים קצת, אוספים את הברווזון מהגן, הולכים לגינה וזהו. לו"ז של בטלנית.
לקום בבוקר, עם זאת, זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. אנחנו מתעוררים בשעות החשיכה, שזה שבע וחצי בבוקר, ומקללים איזה חמש דקות (הברווזון עדיין ישן אז זה בסדר). מפשירים במקלחת ארוכה ומתארגנים ואז לוקחים את השפכטל ומגרדים את דור מהמיטה. הרפרטואר שלו בבוקר כולל את כל הפוזות, התנועות והקיטורים של מי שלא רוצה לקום ומבחינתו הערנו אותו באמצע הלילה. מסכנון.
אחרי שצלחנו את זה הולכים לגן. כאן אני שמחה לבשר שהמצב משתפר, כבר יומיים הילד נמסר לגננות ללא בכי, מה שאומר שגם אני כבר לא בוכה בבוקר, וזה טוב. מבחינתם אם הילד לא בכה, כן אכל וישן, הכל סבבה, וזה הדיווח שאני מקבלת מהם בכל יום. הוא אמנם הרבה יותר שקט בגן מבבית, אבל הוא מפשיר. בינתיים הוא מקפיד לשוחח בעברית עם חברתו הישראלית מהגן ועם המטפלת לורה, שהיא גם הבייביסיטר שלנו, שדוברת עברית שוטפת.
חוץ מזה אני עושה כלומים חביבים כאלה, הכל פה לוקח הרבה יותר זמן, גם כי אני לא מכירה, גם המרחקים ארוכים, וגם מה שבארץ נקרא "יוצא לסידורים לחצי שעה" פה זה "יוצא לסידורים אשוב לקראת הערב".
אני לא יכולה לדווח על תיורים עדיין, כי אני לא מספיקה. זה נשמע קצת מגוחך ממישהי שלא עושה כלום אבל הכלום הזה לוקח לי הרבה זמן ובמה שנשאר אני באמת לא מספיקה. פאדיחה. לא נורא, כלום לא בוער, אני עוד כאן למספיק זמן וזאת מחשבה מאוד נעימה.
לכל אלה שדואגים למצב הרוח שלי. נכון שאני מדווחת על געגועים, וחוטפת התקפת בכי בכל פעם ששולחים לי תמונות או שאני שומעת את מיסטר הרי שר "אל תוותרי עלינו" (שוב תודה לחברותי היקרות שארגנו לי דיסק מקסים, ולשחר ה. שבחרה את השיר הזה). אני אמנם מתגעגעת מאוד אבל אני נהנית להתגעגע מפריז ומצב הרוח שלי בד"כ הוא רגוע ומבסוט ביותר. כרגע הקושי המעיק ביותר הוא אי זמינות סבירה של אינטרנט.
 
סליחה שלא הצחקתי אתכם יותר מידי הפעם, אפצה אתכם במייל הבא.
 
נשיקות,
 
שלומית
 
 
 
 
",0]);D(["mi",2,2,"10682545a950f6c9",0,"0","Mail Delivery Subsystem","Mail","[email protected]","me","Sep 23",["[email protected]"],[],[],[],"Sep 23, 2005 11:33 AM","Delivery Status Notification (Failure)","This is an automatically generated Delivery Status Notification Delivery to t...",[],0,,,"Fri Sep 23 2005_11:33 AM","On 9/23/05, Mail Delivery Subsystem wrote:","On 9/23/05, Mail Delivery Subsystem wrote:","gmail.com",,["","",1],""]);D(["mi",8,3,"1068255eb5189abb",0,"0","Shlomit Lapid","Shlomit","[email protected]","Ima","Sep 23",["Ima "],[],[],["Shlomit Lapid "],"Sep 23, 2005 11:35 AM","Fwd: תשובות לשאלות נפוצות","",[],1,,,"Fri Sep 23 2005_11:35 AM","On 9/23/05, Shlomit Lapid wrote:","On 9/23/05, Shlomit Lapid wrote:","gmail.com",,["","",1],""]);//- >
 
זהו. אלה כל המיילים שקדמו לפילה המיוחמת. מה שנשלח אח"כ יהיה בנפרד.
 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת