00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

על חפצים וזכרונות

"אני שומר על חפצים. היה טוב לו יכולתי לכתוב שבעצם אני אוסף חפצים, אבל אם לומר את האמת, אין לי אוספים - אני פשוט אינני זורק דבר. חפצים מצטברים אצלי, ונעשים למטען עודף. קופסאות של חפצים - אם ניירת או אם עצמים גשמיים - סותמים את שולחן העבודה, המדפים, הארונות. לעתים קרובות אינני זוכר כבר למה שמרתי על משהו, אבל אני מניח שאם שמרתי עליו, היתה לכך סיבה, ולכן אינני יכול לזרוק אותו עכשיו".

האמת? התחשק לי לרגע להפוך את הטקסט הזה ללשון נקבה ולחתום עליו, עד כדי כך הוא מתאים לי. אבל אני לא יכולה להתהדר בנוצות זרים, כתב את זה ג`יי הורביץ, במסגרת פרויקט מקסים ומעניין - דיגיטציה של חפצים ביתיים - שנמשך שלוש שנים. הפרויקט נקרא "החיים מבעד לסורק", ובמשפט אחד, הוא אומר שעל מנת שהוא יהיה מסוגל לזרוק חפצים, הוא צריך לפחות לסרוק אותם ולהעלותם לאתר, כדי שלא ייעלמו ללא זכר.

ביותר מילים, הוא מסביר:
"לזרוק חפץ יכול להיות דרך לפלס לעצמי קצת מרחב חשיבה, דרך ליצור מקום לרעיונות חדשים. יתכן שאחד הליקויים של העידן הדיגיטלי הוא שמטפורת הדיסק הקשיח שולטת בנוגע לזכרון. כאשר שטח אחסון הוא היום זול כל כך, כבר אין סיבה לזרוק דבר. אפשר פשוט להוסיף עוד דיסק קשיח. אבל קורה שאולי הוספתי זכרון, אבל אין לי תוכנה שמאפשרת לי לאחזר את הדבר אותו אני צריך. דברים פשוט ממשיכים להצטבר.
אבל הפיכת חפצים לעצמים דיגיטליים יכולה להיות דרך לנקות. כאשר אני מקטלג וסורק את החפצים הבלתי-נגמרים שמכסים את המרחב שלי, זריקת החפץ הפיסי עצמו נעשית יותר קלה. אם יש ביכולתי לתת לכל חפץ את יומו תחת השמש, את 15 הדקות של תהילה המגיעות לו, אני גם מסוגל להגיד שזמנו עבר. אולי החפץ כבר לא יהיה איתי, אבל דמותו, וזכרון קיומו, נשמרים. וזה יצטרך להיות מספיק".

הוא מביא, למשל, סריקה של שני צרורות מפתחות ישנים, ורושם למטה:
"אני אהיה הראשון להודות שאין לי שמץ של מושג מה המפתחות האלה אמורים לפתוח או לנעול. דוקא הרעיון של מחזיק מפתחות עם `דמי ביול מובטחים` הוא מצויין, אך אפילו אם יקרה שאאבד את מחזיק המפתחות ואיכשהו מישהו יחזור אותו אלי, עדיין לא אדע למה מיועדים המפתחות". (הצרור השני הוא מתנה מאמא שלו).

בנובמבר 2002, ליד צילום של עט, הוא כתב:
"האבידה היא דרך מצויינת להנתק ממשהו. אחד מיתרונותיה הבולטים היא העובדה שעל פי רוב אין זה משהו שקורה מתוך בחירה - זה פשוט קורה. ואם כבר איבדנו משהו (ונואשנו מלהמשיך לחפש אותו) אין עוד הרבה שאפשר לעשות בעניין. אני מאבד עטים. לעתים קרובות. בעבר העובדה שהיה לי עט יפה (אם כי לא יקר מדי) בכיס היה מקור להנאה, אך למרות מאמצי הרבים, לא הצלחתי להמשיך להחזיק בהם. לרוב אינני מצליח לשמור על עט במשך יותר משלושה שבועות מבלי שאלווה אותו למישהו ואשכח לקבל אותו בחזרה, או אני פשוט משאיר אותו על שולחן, או בדרך אחרת מאבד את הקשר שלי איתו. וזה מה שכל כך מיוחד בעט שבתמונה. ביום אחד במשך החודש שחלף, בעת שכתבתי עם העט הזה, הדיו בו אזל. התאמצתי לזכור מתי דבר כזה קרה לי בפעם האחרונה, ולא הצלחתי. אני תמיד מאבד את העט זמן רב לפני שאוזל הדיו".

הטישרטס, לעומת זאת, נשארות איתו לעד, או כמעט לעד - וכך גם הכתובות שעליהן:
"הבעיה היא שלרוב הטי-שירטים שלי יש ערך סנטימנטאלי. אינני מוכן ללבוש חולצות שעליהם מתנוססות סיסמאות שאיתן אינני מזדהה, סיסמאות שאינן מבטאות נאמנה את דעותי. וכתוצאה מכך, גם הפרידה מהטי-שירטים האלה, אפילו כאשר הם קרועים, קשה לי. חלק מכובד מארון הבגדים שלי מלא בטי-שירטים קרועים, או מלאים בחורים, או אולי התכווצו עד שכבר אי-אפשר להעביר אותם מעבר ראשי. אבל יש עליהם סיסמאות (לרוב פוליטיות) שאיתן אני מזדהה. בסופו של דבר, חולצות מיועדות להתבלות, ואולי זה נכון גם לגבי דעות פוליטיות. אבל עבורי, השלכת החולצות האלה יותר מדי דומה להשלכת הדעות שהן מבטאות".

וברשומה ממאי 2004 הוא מתאר סריקה של אוסף חפצים שמצא פתאום בשקית ניילון גדולה, חפצים שהיו ברשותו שנים לפני עלייתו ארצה (מה שקרה לפני 32 שנה. לכן האתר שלו כתוב בראש ובראשונה באנגלית, והעברית כאן היא תרגום).
יש שם מטבע מנוילן של פני אחד, בקבוק קוקה קולה זעיר, פקק אוזניים מיותם, ואפילו פלטה לשיניים. הוא כותב שם:
"משום מה, רוב החפצים בשקית הם מתקופת הילדות שלי. החפץ החדש ביותר הוא מבערך כיתה ט`. סביר להניח שהייתי שוכח מהחפצים האלה עוד הרבה לפני שעזבתי את ארה"ב - ואני משער שכך עשיתי. היה אולי הגיוני שפשוט אזרוק אותם, אבל במקום זה אני כנראה הכנסתי אותם לתוך מגירה, ומשם, בדרך זאת או אחרת, הם הגיעו חזרה אלי. ולמה לא זרקתי אותם כאשר קיבלתי אותם שוב (אם, אכן, לא הבאתי אותם איתי כאשר עליתי)? אה, זאת שאלה קלה מדי. הרי, אם הם כבר נשמרו כל כך הרבה זמן, בוודאי היתה סיבה, ולכן אי אפשר לזרוק אותם עכשיו".

אפשר לשוטט כך שעה ארוכה בין החפצים, חלקם יומיומיים, חלקם יותר מיוחדים (כולל שיניים סרוקות של אחד מילדיו), ולקרוא את הגיגיו של ג`יי. פרויקט נהדר. בסיכומו הוא רושם:

"הפרויקט הזה היה לא רק נסיון לאפשר לחפצים יום-יומיים, חפצים שבאופן הגיוני הם בדרך לפח, לתקוע יתד בתודעה שלנו. הוא גם תיעד את התפתחות כושר האבחנה שלי. במהלך שלוש השנים האלו, גיליתי שכדי לקרוא דף מודפס של טקסט עלי להוריד את המשקפיים שלי - משקפיים שעד אז היו חלק בלתי-נפרד ממני במשך כל השעות שבהן הייתי ער מאז גיל די צעיר. במהלך הפרויקט הזה שתי שרשרות להחזקת המשקפיים התבלו, למרות שזמן קצר לפני-כן כלל וכלל לא חשתי שאני זקוק לשרשרת כזאת. ובדרך הזאת, מטפורה ומציאות חופפים - כדי לבחון מקרוב את החפצים שהצגתי כאן, כדי לחשוף את הקולות הייחודיים שלהם, היה עלי להוריד את המשקפיים שלי, להתבונן בדרך חדשה".

ב"אחרית דבר" הוא מספר על כיסוי מיטה ישן, מדגם הודי, שהשאיר אצלו למשמרת ידיד קרוב. איפה הכיסוי הוא לא בדיוק זכר, אבל זכרון היותו נחקק בו.
"אבל החפץ עצמו, ואולי בעיקר הרושם שהחפץ השאיר בזכרוני, יחד עם הידיעה שהוא עוד שהה אי-שם בתוך הבית, השאיר את חותמו בתודעה שלי. לחפצים היכולת לעשות בדיוק את זה - אם נרשה להם. הפעולה הפשוטה של להרהר בחפצים האלה (ואולי ככל שקל יותר לשכוח את החפץ, הרושם שהוא מותיר חזק יותר), הנכונות שלנו לאפשר להם לתקוע יתד בזכרון שלנו נגד האבדון של פח האשפה שמחכה להם, מסוגלת, אולי, להעשיר אותנו".

שלכם כל שני וחמישי,

שרית Perkol.com

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

20 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת