22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

חמישים

 

אני לא זוכר מתי בדיוק אהובה התחילה לחפור לי בקשר ליום הולדתי החמישים, ואיך שנחגוג אותו בטררם גדול. אני חושב שבין החברות שלה יש תחרות סמויה, מי תפיק לבן זוגה אירוע יותר מושקע. אני יודע שבמשפחה שלה עושים עניין גדול מימי הולדת, גם ימי הולדת של המבוגרים. אמרתי לה, אני רוצה אירוע למשפחה שלי בסגנון "טאבון בלול", או "מעגן עדן". "טאבון בלול" הוא מקום ליד נהריה, שבו ערכה המשפחה של אבא שלה אירוע שנמשך סוף שבוע שלם, וכלל את אבא שלה, האחיות שלו, הילדים עם בני הזוג, והנכדים. אני הייתי שם על תקן של בן זוג, ונהניתי מאד. "מעגן עדן" הוא כפר הנופש של קיבוץ "מעגן", ששם בילינו נופש קייצי עם עוד שתי משפחות. אמרתי לאהובה, שאני רוצה לקחת את המתכונת של "טאבון בלול", אבל אפשר למקם אותה גם בכפר נופש כמו "מעגן עדן", בכל זאת לא לכולם מתאימה לינה על מזרונים כמו ב"טאבון בלול". נתתי לה שמות ומספרי טלפון של כל קרובי המשפחה שלי, והיא התחילה לתקתק את זה. אמרתי לה שתגייס לה עוזרים ותומכים מקרב בני המשפחה, שלא תעשה הכל לבד.

לאבא שלי היו שלושה אחים גדולים ואחות אחת קטנה. לי יש שתי אחיות גדולות, שלוש בנות דוד ובן דוד. לכולם היו בני זוג, לבן דודי ולאחותי הטובה עדיין יש. זה הדור שלי, הדור השני. בדור השלישי יש עשרים נשים וגברים צעירים: בנים, אחיינים, בני-בני-דודים. לשמונה מהם כבר יש בני זוג. הייתי בכל החתונות. מהחתונות הללו באו לעולם שבעה זאטוטים וזאטוטות, ועוד שניים מקשרים שמחוץ לנישואין. הדור הרביעי של המשפחה. ספרנו שלושים וחמישה אנשים. אמרתי לאהובה, אני רוצה את כולם. היא אמרה, בטח לא כולם יבואו. הזמינה מקום שיכול להכיל עשרים מבוגרים, פתחה קבוצת וואטסאפ בשביל להזמין ולתאם מי מביא מה. לא עובר שבוע, והיא מבשרת לי באימה: הם כולם באים !

לא אני ולא אהובה לא אוהבים מסיבות הפתעה, לא בתור חתני השמחה ולא בתור אורחים. בכל זאת, אהובה לא גילתה לי איפה מתקיים האירוע עד שבועיים לפני, וגם הבטיחה לי כמה הפתעות קטנות בכל זאת. לאחיינים שלי, לעומת זאת, היה נורא חשוב מוטיב ההפתעה, והם הרבה לשאול אותה אם אני יודע משהו, ואם כן מה. סיכמנו שהיא תגיד להם, שאני יודע שמתארגן אירוע ליום הולדתי החמישים, אבל לא יודע איפה זה יהיה ומי יהיה שם. מה אומר ומה אגיד, הכל תיקתק כמתוכנן. המקום היה וילה עם חצר בגבעת עדה, עם בריכה קטנה בחוץ וג'קוזי בפנים. בעל הבית גר בקומה מעל, וטיפל בכל צורך שהעלינו. עד הערב הגיעו כולם, גם אלה שנשארו לישון וגם אלה שבאו רק לארוחת הערב ולאירוע שאחריה. אחד מבני הדור השלישי התנדב לצלם, גיסי לקח על עצמו את הנחיית האירוע. אחרי שאהובה והאחיות שלי בירכו, הגיע תורי לדבר. והנה מה שאמרתי, בערך.

יום הולדת. מה זה יום הולדת. כמו שחלקכם יודעים, בארבע עשרה השנים האחרונות אני מתרגל שיטה שנקראת ייעוץ הדדי, שיטה שבאמצעותה אפשר להיחלץ מדפוסים התנהגותיים ולחשוב יותר טוב על החיים שלנו. בייעוץ הדדי ממליצים לנו תמיד, כשאנחנו רוצים לחשוב טוב על נושא מסוים, לנסות לחזור לזכרונות הראשונים שיש לנו בקשר לנושא הזה.

אז הזיכרון הראשון שיש לי מיום הולדת הוא מגן כרמלה באשקלון. הגן היה במעין מחסן שעמד בחצר הבית של הגננת כרמלה, ואני זוכר שאבא שלי בא להיות ביום ההולדת שלי. יש לי תמונה של הילדים יושבים במעגל, ואני יושב על הברכיים של אבא, וכרמלה אומרת, איפה הילד שיש לו יום הולדת? אה, הוא יושב אצל אבא שלו. תמונה.

זיכרון שני שיש לי, כבר מגיל יותר מאוחר, הוא להתעורר בבוקר יום ההולדת ולמצוא ליד מיטתי כיסא, ועליו מפה, ועליה ברכה ליום ההולדת, וממתקים, ומתנות. הזיכרון האחרון שלי הוא מכיתה ו', שאז ביקתי וקיבלתי קלטת ריקה, להקליט עליה שירים מהרדיו. פעם היו עושים דברים כאלה. אני זוכר ערב אחד, שהלכתי לישון, ועוד לפני שנרדמתי, שמעתי את האחיות הטובות שלי מכינות את הכיסא הזה, שמעתי את קולות הגרירה ורשרוש הניילונים. נדמה לי שזו הייתה הפעם האחרונה שהן הכינו לי כיסא כזה. אני אפילו זוכר איך נראה הכיסא הזה. מהכיסאות שההורים הביאו איתם מהקיבוץ.

וזיכרון שלישי שיש לי הוא מיום ההולדת השלוש עשרה, כלומר מבר המצווה שלי. היות שהקפיצו אותי כיתה, חגגתי את בר המצווה בכיתה ט'. זה היה קצת מביך. ימי הולדת יכולים לפעמים להיות מביכים. אבל החלק הטוב הוא, שממסיבת יום ההולדת ההיא נשארו גם תצלומים. חלק מהאנשים שנמצאים כאן הערב מופיעים בתצלומים ההם (כאן הצבעתי על האנשים האמורים ונקבתי בשמותיהם).

אחר כך נכנסתי לגיל ההתבגרות, ואימצתי לי את הגישה שאומרת שימי הולדת זה בשביל ילדים, אני כבר לא צריך את זה, לא צריך לעשות מזה כזה עניין. אבל זו הייתה פוזה כלפי חוץ. בפנים, עשיתי מזה עניין ועוד איך. כל אירוע שקרה בתאריך של יום ההולדת שלי נטען במשמעות מיוחדת, לטוב או לרע. אם אני רואה מסמך שהתאריך עליו הוא תאריך יום ההולדת שלי, אני נעצר עליו עוד רגע. כל מי שזכר לברך אותי ביום ההולדת שלי, צבר אצלי נקודות. ואני זוכר אחד לאחד את כל האנשים שפגשתי וחלקו איתי את תאריך יום ההולדת. עד לפני כמה שנים ידעתי על שבעה כאלה, ומאז שיש פייסבוק, המספר גדל עוד יותר, כי פייסבוק אומר לך מתי יש יום הולדת לכל אחד מהחברים הוירטואלים שלך, וכך גיליתי את זה על אנשים גם בלי שזה עלה בשיחה. אחת מהשבעה האלה היא בחורה שפגשתי פעם בדייט, וכשגיליתי בדייט השני שהיא חולקת איתי את אותו תאריך יום הולדת, זה מאד הגניב אותי. הבחורה הזו נמצאת איתנו פה הערב, היא הרימה את האירוע הזה, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי להודות לה. מחיאות כפיים לאהובה ! (מחיאות כפיים).

אהובה אחראית לאירוע הזה בעוד דרך. לפני כמה שנים, המשפחה שלה עשתה אירוע סוף שבוע כזה במקום ליד נהריה בשם "טאבון בלול", וכלל את אבא שלה, האחיות שלו, הילדים עם בני הזוג, והנכדים. אני הייתי שם על תקן של בן הזוג החדש שלה, נהניתי מאד, והחלטתי שאני רוצה להפיק אירוע דומה לזה למשפחה שלי מצד אבא. לפני שלוש שנים עשינו ניסוי כלים, ארוחת ערב משותפת בבית קפה ברשפון, ולטעמי היה מוצלח מאד. השנה, כשיום הולדתי החמישים התחיל להתקרב, ואהובה שאלה אותי איך אני רוצה לחגוג אותו, היה לי ברור שאני רוצה ללכת על המתכונת המלאה. והנה אנחנו פה, אני שמח שכולם הצליחו להגיע, ואני מקווה שכולם נהנים כמוני.

גיל חמישים. מה אני יודע היום, כשאני חוגג חמישים שלא ידעתי כשחגגתי בר מצווה? ובכן, אני חושב שאני יודע משהו על מערכות יחסים ששורדות את מבחן הזמן. בתצלומים מהבר מצווה שלי מופיעים חברים שלי מאז, שבזמנו חשבתי שהם מאד מגניבים. הם כולם נעלמו מהחיים שלי באיזשהו שלב. ובאותם תצלומים מופיעים קרובי משפחה, שנמצאים בחיים שלי עד היום, ונמצאים גם כאן הערב. וזה דבר בעל ערך. יש כאן אנשים שאני איתם בקשר כל חיי, יש כאן אנשים שאני איתם בקשר כל חייהם. זה משהו.

פיצקי שלח לי השבוע קישור לקליפ בפייסבוק, שבו כל מיני טיפוסים שרים שיר כאילו היתולי על ההחלטה שלהם להגר מישראל, כמה היה להם רע וכמה עכשיו טוב להם. חשבתי לעצמי, נראה אותם בגיל חמישים, נראה כמה כייף יהיה להם רחוק מהמשפחה שלהם.

אולי לא הייתי צריך לסיים בהטפה הזו, אולי הייתי צריך לסיים במשהו חיובי. רציתי להזכיר את פיצקי, כמו שהזכרתי את אהובה ואת האחיות שלי, וזה הדבר היחיד שעלה לי לראש. אבל האמת, גם אם כמה מהנוכחים חוו את הנאום שלי כחפירה, זה לא כזה אסון. כי דוד בן חמישים אמור לחפור, זה חלק מדרישות התפקיד. לפחות במשפחה שלנו זה ככה.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת