00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

צ`יקיטות עם עור מוקה, והסבל של הזולת ירוק יותר

"כל פעם ששלחתי את היד לציץ שלה (השמאלי אם לדייק) בחנתי את הפיגורה שלו, הטקסטורה שלו, הגמישות שלו, הציוריות שלו ביחד לצלעות נטולות הבשר שלה, והגעתי למסקנה שהציץ חייב להיות מדהים ביופיו, המשימה היחידה שנותרה לי בנוגע לציץ שלה היתה רק לטעום ולקבל את התמונה המלאה אודותיו... היא קולטת שהיא שם, אני שם, אקסל רוז שם, אז למה לא בעצם?, למה לא לעשות שלישיה?, אני אדחוף, היא תגנח, אקסל ישיר, וביחד יהיה בן זונה של קונצרטו לכינור של ווארדי, עם הגראנד-פינאלה כמובן.  בקיצור ידידיי, ההופעה נגמרה, הרגשתי כמו בתול שזה הרגע איבד את בתוליו לאלה יווניה שהזמינה אותו לפנתאון לעשות סקס עם 70 העוזרות שלה על שיש לבן אחרי סאונה של מי מעיינות רותחים על האולימפוס".

כך, ועוד הרבה יותר, מתואר מפגש לוהט עם מישהי בהופעה של גאנז אנד רוזס בפארק הירקון, אי-שם בשנות ה-90. המפגש הזה הוא חלק מבלוג חדש ומסקרן, "נפלאות התבונה והאישיות הבונה", בו מתפרסמים סיפורים קצרים (די ארוכים, ולפעמים בהמשכים),  עם תיאורים מאוד גראפיים, לצד עבודות גרפיקה גותיות ברובן של שי, בעל הבלוג. 

הפוסטסיפור החדש שלו, "ירח מעל ברזיל", מתאר במילים ובתמונות חוויה שהתחילה "במסע אדיוטי לחלוטין לבוגוטה, בירת קולומביה, ארץ שיחי הקוֹקה הבלתי נדלים... בוגוטה נמצאת על הרי הקורדיירה המזרחית של קולומביה, באמצעו של רכס שכוח אל, בחום בלתי נתפס ובקרבת שדות רחבים של עובדי רס"ר שזופים הקוטפים קוֹקה בחפץ לב (או לחילופין באיומי רובה חצי-אוטומאטי) בשביל התעשיה הלאומית הגאה, הלא היא קוקאין".

ועוד קצת: "אם חשבתם שמרוקאים הם חמומי מוח, בואו לכאן ותראו איך שתי זונות הולכות מכות רצח על פיסת רחוב.
החום עושה לך אילת בשפה לא ברורה, הרבה צ`יקיטות, יותר מידי צ`יקיטות, משחקות אותה סופיסטיקייטד בעור מוֹקה מטמטם, אווירת כיף  וחופש נשזרת באוויר הלח, כאילו הזמן עומד כאן מלכת, משרת את האינטרס שלך לכייף ולעצור את כל העולם לזמן מה, בשביל לנקות ת`ראש שלך, כולם משרתים אותך. ואני חשבתי שאני יוצא למסע `טיהור כוסיות`, נו שיט, הן בכל מקום!"

~ ~ ~ דיאלוג בלוגוספירי מרתק עם שתיקה ~ ~ ~

מישהו הפנה את תשומת לבי לפוסט יפה על עולם הבלוגים, "להתבונן בסבלם של אחרים - גרסת הבלוג".  הפוסט עצמו, שנכתב על ידי פרייה בבלוגה, "המילה הטובה", מביא תובנה מעניינת בקשר לסבל. התגובות של שתיקה לפוסט, הדיאלוג שנוצר בתגובות בינה לבין פרייה, מחדדים עוד יותר את הנושא.

כותבת פרייה:
"`להתבונן בסבלם של אחרים` הוא מעין אוקסימורון, שמטרתו האמיתית היא הרחקת זכר סבלם של האחרים, מירוק המצפון. אפשר להתבונן באחרים, ואפשר להתבונן בסבל (שאינו משוייך לאדם מסוים). אי אפשר את שניהם יחדיו.
הבלוגים, במידה מסויימת, עוקפים את הבעייה, אבל לא לאורך זמן. הכלי המשמש בם הוא המבט (אל מסך המחשב), ומרחקו - אינטימי. המילים משחזרות מעין דיבור, ולכן מתקיימים בבלוגים התנאים לקירבה. האחרות של הכותב ממול מוקהת באופן פרדוקסלי על ידי המרחק הרב הקיים במקביל לאינטימיות, מרחק שפורסת האנונימיות, והידיעה על מקומות המושב השונים של המשתתפים. קיומם של מאפייני קרבה ומרחק גם יחד מאפשר לכותב/קורא לתמרן בקלילות לא מודעת בין הצרכים השונים. אנשים יכולים לפרוס כאן את סבלם, ויימצאו האחרים שיוכלו להביט בו (לשמוע אותו) מבלי להבהל מדי, ומבלי לברוח. כל זה עובד עד שמי מהמשתתפים חש שיש כאן מידה של רמיה, משחק כפול, ומבקש לנקות את הסתירה. אזי חוזרת המציאות לשלוט: או שנוצרה אינטימיות מספקת כדי לתמוך בסבל המוחצן גם מחוץ למסגרת הבלוג, או שכותב וקורא מתאדים להיות שוב לשתי יחידות נפרדות".

ושתיקה מגיבה:
"אכן, נדרש מאיתנו הרבה כדי שנגיע למקום שבו אפשר לחלוק את הסבל. בכל כך הרבה הזדמנויות אנחנו נאלצים לעשות את זה - שני צדדים עושים מאמץ עילאי כדי להציג איזשהו צד בעצמם, רק על מנת שיוכלו כבר להציג את האחר. ואדם מכיר את עצמו, ובעת שהוא פוגש אחר, הוא יודע שיש והוא מחפש רק להתנחם בזרועותיו של זה, ואף על פי כן, אינו מעז לעשות זאת, ויותר מכך, לא יתיר לשני את הדבר. המידרג הקדוש כמעט ואינו מופר, ואם דיברת על עולם הבלוגים, שבו מותר לדלג, הרי שרובנו לא רואים בעולם הזה מציאות לשמה, אלא מציאות צדדית. השתפכות הלילה במרחב הוירטואלי נסוגה לאחור באור יום, כמעט עד התכחשות מוחלטת, תיעוב עצמי".

פרייה עונה:
"אני חולקת עליך בנוגע למידת צדדיותה של מציאות הבלוג. אני לא חיית בלוגים, ולא מרבה להסתובב, אך ברוב המקומות שביקרתי העדות היא ליחס רציני ביותר אל הבלוג. החשיבות של חלון בתגובות, המעקבים האובססיביים אחרי המונה, הדיבור על הכתיבה, קצבי העדכון ושעות העדכון, השעות שבהן ניתנות התגובות. הבלוג הופך להיות מרכיב מרכזי במציאות של הכותב. נכון הוא שהוא ממשיך להיות מסווג כ`וירטואלי`, אך אני מבינה זאת כהגנה. הגנה מפני הזליגה של הדחייה פנימה. כדי לשמר את החיבוק הוירטואלי/ממשי יש שימוש נרחב במילות חיבה; גם מקומה של העליצות בכל מחיר לא נפקד מהתגובות: הדפוסים לא כל כך שונים מאשר בחוץ. הקונוונציה ש`כותבים בלוג כדי להחצין סבל ולאוורר רגשות` יוצרת סובלנות התחלתית שחסרה בחוץ, מה עוד שהאחר המסיט עיניים ומסתלק לא כל כך נצפה, ותחושות הדחייה מועתקות אל קצב התגלגלות המונה. יש יותר שעות חסד כך".

למרות הציטוטים הארוכים, הבאתי כאן רק חלק קטן מהדיאלוג הזה. למי שמתעניין - כדאי לגשת לפוסט עצמו.  

~ ~ ~ סוף ההתחלה? ~ ~ ~

איך לא שמתי לב בזמן, לפרקולוג מלאו חודש ימים בשבוע שעבר (אמנם רשמית פתחתי את הבלוג לפני שנתיים, אבל רק בסביבות ה-20 ביוני התחלתי ממש לכתוב בו). אני מניחה שהגיע הזמן לסיכום זמני קצר. במילה אחת: נחמד.
בקצת יותר מילים - ההתחלה היתה קשה, היו הרבה חשדנות וספקנות לגבי יכולתי להמשיך לסקר כאן את הבלוגיאדה בצורה אוביקטיבית, בגלל
האכסניה התפוזית. אנשי ישראבלוג חשבו שאהיה משת"פית של תפוז, אנשי תפוז לא הבינו למה אני כותבת אצלם על בלוגים של ישרא. היה שמח. אבל נדמה לי שאיכשהו הצלחנו להתגבר על כך. אפשר לראות שהמיקום הבלוגוספירי (בלוגוגראפי?) לא משנה, מה שחשוב הם התכנים.
אני עדיין מייחלת למנגנון זריז יותר של התגובות, בו אפשר לרפרש רק את החלק של התגובות בלי לטעון מחדש את כל כובד הבלוג, על שלל תמונותיו
ופרסומותיו. ומחכה גם לטראקבקים.
עוד לא הבנתי איזה סוג של פוסטים יותר מעניין את קהל הקוראים שלי כאן. קשה לי לאבחן את זה לפי מספר הכניסות, או לפי התגובות. נראה לי שלפוסטים של רכילות בין בלוגרים יש הכי הרבה תגובות. מה זה אומר עלינו? בכל אופן, אני מנסה כל
מיני, ממילא זה מה שבא לי באופן טבעי.
בסך הכל, נדמה לי שדי התאקלמתי.

שלכם, כל שני וחמישי,

שרית Perkol.com

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

25 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת