00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

ביישנים ולא ביישנים בכלל

הדברים האלה נכתבים על רקע סדרת הפיצוצים (פיגועים?) המפחידה בלונדון. "מחיר האולימפיאדה", כתב הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר בבלוג החדש שלו, "יומני סבר", המתארח ב-Ynet. הוא התייחס אמנם למחיר הכלכלי של אירוח אולימפיאדת 2012 בבירת אנגליה, אבל אולי מה שחווים עכשיו תושבי לונדון הוא פריוויו של מחיר כבד יותר - בחיי אדם.
 
  ~ ~ ~ ביישנית ~ ~ ~

כתבתי שבלוג הוא כמו בית, ו-outcast שלחה לי אימייל, בו הביעה הזדהות עם הרעיון הזה. outcast (מילה קשה, שפירושה מוחרמת, מנודה, מורחקת מהקהל) כתבה לי שהיא מנהלת בלוג על חרדה חברתית. חשבתי שיהיה מעניין לראות איך מתמודדת מישהי הסובלת מחרדה חברתית עם המדיום הזה.

מצד אחד, נראה לי שהבלוג נולד בשביל אנשים כאלה - הוא מאפשר להתחבר עם אנשים באנונימיות, בלי "להסתכן", אפילו בלי לצאת מהבית ולהיתקל בכל אותם המונים מפחידים. לפני חודשים אחדים כתבתי על בלוג שנועד לרכז פעילות של אנשים הסובלים מהמצב הזה ולהוות קבוצת תמיכה.

מצד שני, אם אתה חרד מפני אנשים, בבלוג אתה חשוף, לפחות תיאורטית, לאינספור אנשים, שאתה אפילו לא מכיר. והנה, outcast בכל זאת אזרה עוז ופנתה אלי, ביודעה שאני "עלולה" לכתוב על הבלוג הקטן שלה באכסניה כה מתוקשרת כמו הבלוגיה החדשה של תפוז.

"כמה `לא` צפוי, אני חוששת אפילו מלהתחיל לכתוב בלוג... ומחשבה אחת מנקרת בראשי: `וואו... מעניין מה יחשבו עלי`. אז החלטתי שזהו, לא אכפת לי. תחשבו מה שאתם רוצים. לפחות יהיה לי מקום אחד בו לא אצטרך לחשוש מהביקורת של כל העולם ואחותו", כותבת outcast תחת הכותרת "ביישנית, הא?" בפוסט הבכורה.

"המרכיב העיקרי בחרדה החברתית שלי הוא המחשבה שכולם יתנהגו אלי בדיוק באותה צורה ובדיוק באותה דרך שההורים שלי התנהגו אלי. כן, אני מבינה את הכשל הלוגי העצום במחשבה הזו, אני מבינה שאני צריכה לתת לאנשים את הצ`אנס להיות עצמם ולא כפילים של ההורים שלי. ועם זאת, אני מתכווצת מפחד מפני כל אינטרקציה חברתית.
נכון, העולם רחוק מלהיות מורכב מכפילים של ההורים שלי, אך לכל אדם שאני פוגשת אני נותנת את הפוטנציאל המפוקפק להתנהג אלי כמוהם. אם אני אכמת את זה, הסיכוי שהאיש האקראי שאפגוש במקום אקראי יתנהג אלי כמו ההורים שלי שווה ל- 99.9%, והסיכוי שיתנהג אלי כמו הוא עצמו שווה ל-0.01%. כשאני כותבת את זה שחור על גבי לבן, אני מוצאת את חוסר ההיגיון בכך. אך כשהמציאות טופחת בפני, אני פועלת בדיוק לפי המחשבות הנ"ל.
עוד לא החלטתי אם בתור בעלת חרדה חברתית אני חיה בעבר או בעתיד:
בעבר -  בגלל שכאשר אני נמצאת בסיטואציה מסוימת, המוח שלי מקשר את הסיטואציה לכל החוויות הלא יוצלחות שחוויתי בעבר, זורק לי פלאש-בקים להנאתו, ועל ידי כך גורם לי לפחד מההווה. למרות שמה שיכול לקרות בהווה עלול להיות שונה לגמרי מהעבר, אני לרוב בטוחה שההיסטוריה תחזור על עצמה.
בעתיד - בגלל שאני תמיד מנסה לנבא מה האחרים חושבים עלי ו/או מה הם מרגישים כלפי. בימים `מוצלחים` במיוחד, אני חוזה את הנורא מכל.
מה שבטוח, בהווה, אני רחוקה מלחיות".

outcasst מציינת שהיא בת 23. הבלוג שלה צבוע בצבעי ים, ויש בו, נוסף על עיסוק בחרדה החברתית בפוסטים עצמם (יש גם המלצה חמה שלה לסדנה לשיפור מיומנויות חברתיות), גם נגיעות של הומור נחמד. "מחר יש לי תור לרופאה, היא בטח תמליץ לי על מולטי ויטמין, למרות שהייתי שמחה יותר לקבל מרשם למולטי מיליונר. $$", היא כותבת.

שווה גם להקליק גם על ההמלצות על דברים שמצחיקים אותה - מצאתי שם לינק לאתר האינטראקטיבי המצוין Just Me ולסרטון של Tenacious D.

יש כאן בסביבה קומונה בהנהלת מירי, טיפול אחר בביישנות וחרדה חברתית.

~ ~ ~ לגמרי לא ביישנים ~ ~ ~

מי שלא ביישן במיוחד הם מר ומרת סמית`. הם מגדירים את עצמם כ"זוג נשוי טרי",  ומשימתם המוצהרת היא לשתף את קהל הגולשים בהתרחשויות מחייהם, כולל חדר המיטות שלהם.

"קמתי הבוקר עצבנית מתמיד,,,,,, אולי אני סתם צריכה לקבל את המחזור.
בעלי עדיין לא ניסה להתחנף או להתנצל אפילו לא טיפה.
מה קורה לו???? לא מתאים לו,,,,,,,, אני מתחילה לחשוש שיש דברים מעבר.
אין כבר כוח לדרמות,,,,,,,, אין לי כוח לברוגז,,,, אולי פשוט אתקפל ואוותר כדי שהאווירה בבית תיהיה טובה יותר?
הלילה לא ישנתי הכי טוב ומחשבות עברו לי בראש,,,,,,
מחשבות בלתי טהורות,,,,,,
ולא על בעלי........",
כתבה הגברת.

מהצד שלו, הריב נראה כך:
"אישתי כזו דרמה קווין. חזרתי הביתה אחרי 10 שעות עבודה, עייף, רעב רק בשביל לפגוש את אישתי במצב נפשי מעורער. אני יודע שהיא נפגעה ממש קשה אבל באמת, קצת פרופורציות (שלא לדבר על שכל). 
בקיצור, אחרי הפגנת האמפטיה המדהימה שלי, היא התרגזה עלי. יופי, עכשיו אני אשם. "אף אחד לא מבין אותי". מבין אבל לא היה לי כוח להתמודד עם סערת רגשות כזו. הלכה לאמבטיה ואני התחלתי להרגיש לא טוב עם עצמי ולרחם עליה".

הוא כותב על כך שהיא מאוננת למצלמה כשהוא בעבודה:

"בגידה או לא בגידה? מר סמית` מעדיף כמובן להיות חלק מהחוויה הרוחנית הזו אבל מכאן להסיק שזו בגידה זה קצת מוגזם לא? 
מרת סמית` לא מסתירה את זה ממני. להפך, סיפרה ורצתה שאני אשתתף בזה גם. אישית אני לא מת על זה. לא ניסיתי מעולם ואני עדיין מעדיף מגע גופני על פני מראות אירוטיות מתוך מסך של מחשב. זה כמו לראות תמונות עירום וללכת לאונן. ממש לא אותה עוצמה כמו זיון טוב".

טרם הגיבו על כך בעת כתיבת שורות אלה. אתם מוזמנים לעזור לו להחליט.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

רעיון מעולה של ניר אופיר - יום הבלוג 31/8/2005. אולי כדאי גם לחבור אליהם.

שלכם, כל שני וחמישי,

שרית פרקול

Perkol.com

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

31 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת