00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מדינת ישראל נגד דנה

שמחת בית השעווה, או: תשוקות, תככים, בגידות ומלחמות בחדר האמבטיה.

פלאשבאק

"דנה... איך זה שיוצא לך כל כך טוב הגילוח? זאת אומרת, אני ממש מנסה ואף פעם לא יוצא לי כל כך חלק.

אה, כן.

את בחורה."

***

"שיט, שיט, שיט, מחר המגן בהסטוריה. מחר המגן בהסטוריה ואני לא מוכנה בשיט, שיט, שיט", הייתה התהיה הקיומית שעלתה במוחי עת יקצתי באותו יום חמישי מקולל.
יום לפני המגן בהסטוריה, וכינויים שונים להפרשות האדם לא יתארו את מידת המוכנות שלי למאורע החשוב. לדברי אלה שאני נחשבת שלהם עד ככלות שנתיים, איני לומדת, לא סגלתי לעצמי הרגלי למידה נאותים ואני משחקת במקום לעשות את מה שבאמת חשוב ומשמעותי על פני האדמה הזו.  אבל זה לא רלוונטי עכשיו. מה שרלוונטי היא העובדה שלא זכרתי, ולו זרזיף מן החומר האסטרונומי. במידה כזו שכל מבט בקלסר המעוצב והמסודר שהכנתי מבעוד מועד היה ממלאני חלחלה ותסכול.
ידעתי כבר שימי הזוהר חלפו, ולא אשיג את הציון הגבוה ביותר במבחן המקולל. יברכני השם אם אעבור את השמונים. לא הייתי מוכנה למבחן כלל וכלל. אם יש משהו שאני טובה בלא לעשות אותו, פרט לקצירת חיטה והקמת גורדי שחקים, זה ללמוד למבחנים. אני לא יודעת לחרוש. או שאני יודעת את החומר - או שאני סובלת.

עם מחשבות אופטימיות כגון אלו פתחתי את אותו יום חמישי מקולל. נסערת ונרגשת, גמלתי בלבי לעשות משהו היום ולא להרקב אל מול קופסאות זוהרות, כפי שלבטח הייתי מעדיפה בכל יום אחר.

חיפשתי את חומר הקריאה המתאים. לדאבוני, מוחי הקט לא אפשר לי לקלוט הרבה כשזה נגע למצב היהודים בארצות אגן הים התיכון בשנות השלושים, לכן תרתי אחר גירוי פשוט יותר.

חיש קל עלה הדבר בידי. יום חמישי זה היה, היום בו פוקד את מפתן ביתי אותו עתון, העתון השטחי והנלוז ביותר שראתה המדינה הנפלאה שלנו. עתון העוסק באמת האמתית של החיים - עתון המדבר אל העם, אל ההמון הצמא לפיסת רכילות תוססת ועסיסית. העתון המושלם למי שקצה נפשו מלהתכונן ללא כל הצלחה לבחינת המתכונת. העתון האידיאלי. פנאי פלוס.

ביודעי ממקרים קודמים את מיקומו האסטרטגי של אוסף דפי הכרומו הצבעוניים, לפני שנקרעו בברוטליות מאריזתם הבתולית והונחו באלגנטיות בשירותים, נעמדתי על קצות אצבעותיי והושטתי ידי אל פסגת הרהיט החשוב ביותר בביתי, הלא הוא המקרר. מצאתי שם את אשר הובטח לי - שקית ניילון ובתוכה עצם המראה את זיו פניו הנאים של אלילי, דודי בלסר הכוסון.

הבטתי בפיסת האלוהות במבט משתאה. כעת לא נותר לי אלא לקרוע את פיסת הניילון ללא כל רגישות והתחשבות, ולמלא את סף המודע שלי בנושאים רלוונטיים כמו מה לבשה נטלי פורטמן לפסטיבל קאן. יותר אמין מחאג` אמין אל חוסייני.

אך בהשחיתי את השקית, צנח אל ידיי חפץ משונה, שלא נפל עוד בחלקי לראות שכמוהו. נרגשת ועם זו מהססת קמעה, פתחתי את החוברת ונכנסתי אל עולם, עולם שכולו טוב, שמש, ים וכוסיות.

"הכיני את עצמך לקיץ!" קרץ אליי העלון. "היי כוסית וגרמי לזכרים להזיל ריר למראה גופתך הנאוה!" הוא לחש אליי בקול מפתה.
כיוון שברירת המחדל הייתה להתכונן לאיזו מתכונת נאלחת, נעתרתי לבקשתו של עלון הפלאים.

"כן! אני רוצה להיות שאפה ולסובב ראשים ברחוב! מה עליי לעשות, עלון פלאים יקר?"

"הכנסי אל תוכי! את התשובה תמצאי עמוק בתוך לבי!"

וכך, הפכתי את העמוד בעלון הקסום, ומצאתי את הפתרון לכל בעיותיי וצרותיי, וכן את משמעות חיי והחיים בכלל. והתוצאה הייתה הרבה פחות נדושה ממספר דו ספרתי מסויים.

היא הייתה שם, עטופה מכל הכיוונים בנייר פרגמנט המסתיר טפח ומגלה טפחיים, ירקרקה, שובבה, מדיפה ניחוח קוקה קולה. מחכה שאניח אותה על בשרי העירום. משתוקקת שרק אגע בה. יפה מהאחרות וכן שימושית מהן, שכן בקריעה עדינה ניתן לפרקה לשתיים מסוגה. רצועת שעווה.

תלשתי אותה מן העלון. האחרון הפך מקופח כשמצא את מקומו על רצפת האמבטיה.

חיש קל פשטתי בגדיי בהתכונני לאקט התאווה החטאי שעתידה הייתי לבצע.

"חממי את השעווה ע"י שפשוף אצבעותייך על העטיפה".

ככה זה עם נשים.

"פתחי את הרצועה בעדינות והפרידי אותה לשתיים."

מצאתי על כל אחת מכפות ידיי רצועת נייר פרגמנט, עליה שכבה יצירת המופת האזמרגדית שהדיפה ניחוחות משקה המסמל את הנעורים והחופש.

חיש קל הדבקתי את הראשונה אל קצהו התחתון של שוקי הימני.

ומשכתי.


וזה לא כאב. זה לא כאב כלל. למעשה, זה כמעט ולא הורגש. ולפתע, על רגל שחקן הכדורגל שלי נפער צוהר של רוך נשי. ליטפתי את פיסת הבשר הדביקה והודיתי לשעווה הרב-פעמית על יום הוולדה.

שמחה ונרגשת ניגשתי לבצע את הפעולה שנית, הפעם באזור מעט גבוה יותר.
הדבקתי את הרצועה וליטפתי את נייר הפרגמנט שכסה אותה.

ומשכתי.


וזה כאב. כאב כל כך. כאב שבו לא נתקלתי במשך כל שנותיי. כזה כאב, שכל צרחה ונהי לא יספיקו על מנת לשככו.
וכך, בעודי רועדת במקומי, נשמטה הרצועה השניה מידיי ומצאה את מקומה על הרצפה.

חוק מרפי אומר שפרוסת לחם תפול תמיד על הצד המרוח בחמאה. 
וכידוע לכל, חוקי מרפי לעולם לא משקרים.

ניסיתי למשוך את הנקבה הדביקה מעל הרצפה, אך קשה ביותר הייתה המלאכה. פחדתי לגלות את הבלטה הכחלחלה בידי ביחד עם הנקבה המקוללת. אך למרבה האושר (אם ניתן לקרוא לזה ככה), הבלטה במקומה נשארה, כמו חצי מתכולת הרצועה שכסתה אותה בשלווה. 

המתחיל במצווה אומרים לו גמור. לא הייתה לי ברירה אחרת, שכן הלמידה להסטוריה בגוף דביק וכואב אינה פרקטית בכלל. לכן המשכתי במלאכת האופל, בפולחן השטן, בפעולת הטיהור שתהפוך אותי לאשה אמתית.
הדבקתי את החתיכה הסוררת לחלק האחורי של שוקי, בתקווה לסיים את מעשה הפשע הזה כבר. לא אכפת היה לי להיות בעלת רגל אחת כשל אפרודיטה והשניה כשל הפיסטוס. העיקר לסיים עם זה כבר.

וכך, נתתי לצרחות לפרוץ החוצה מגרוני בעת משיכת הזנזונת הקטנה מעל גופי המחולל. צרחות שגרמו לגופי לפצוח במחול עתיק של כאב וייסורים. מחול שגרם לכף רגלי היחפה למצוא את מקומה בדיוק בתוך כתם השעווה שנותר על הרצפה. כתם שגרם לרגלי להתלכלך בזוהמה הירוקה. זוהמה שהשאירה סימני דרך בכל אשר רגלי מצאה את מקומה בו.

מיואשת, הדבקתי את שתי פיסות השטן זו על זו והשלכתי אותן הפחה. את אותו הדבר עשיתי לעלון הבוגדני. 

בוכיה וכואבת, תהיתי כיצד להעלים את הראיות למעשה התועבה שנתבצע בחדר האמבטיה.

פתרון ראשון עלה בידי. אשטוף את הרצפה במים חמים, וכך השעווה תמס ותפנה את מקומה לנקיון המיוחל.
כמה טפשי מצדי היה לחשוב כך. החום גרם לשעווה להתרגש יותר ולהעשות דביקה יותר. מלאה חרטה חזרתי למלאכת החשיבה.

הפתרון השני היה לקלף אותה באמצעות סכין. למרבה הצער, את האחרונה שבסכיני הגילוח הדקיקים השלכתי אל האשפתות לאחר התקף הדכאון האחרון שלי, לכן הסכין החדה הבאה הייתה במטבח.

דידיתי לשם בצעדים כושלים. פתחתי את מגירת הציד המשפתחתית ובהיתי במראות שנגלו שם.
האפשרות החדה ביותר הייתה סכין השפים של אמי. סכין המשמשת אותה להכנת המטעמים שהיא מנפיקה. סכין שאם תתלכלך, ולו רק בטביעת אצבע יבשה, אמצא אותה משוספת עמוק בתוך גרוני. ויתרתי על העונג.
אפשרות נוספת הייתה סכין בעלת ידית צהובה שנקניתה בשוק הכרמל. ויתרתי, כי האחרונה גורמת לי להראות כפריקית מיוסרת בכל פעם שאני לוקחת אותה אל ידי.
האפשרות האחרונה הייתה אחת מסכיני הבשר. חדה מספיק אך ידידותית. מלווה אותי מראשית ימיי. לא תוכל לאכזב.

וכך, פרט למספר חתכים בצואת החיזרים בעלת ריח הקולה, וכמות נכבדת של דם הידרות על הסכין עצמה, לא צלחתי במשימתי. לפיכך, הגיתי בפתרון אחר.

ניגשתי לחדרי והוצאתי אותם מתוך כלי האכסון. הם. המספריים הטובים שלי. מספריים המסוגלים לחתוך בדיוק נעלה כל אחד מהבדים - מהעור הגס ביותר ועל למשי הדקיק, העדין והחלקלק. אותם מספריים ששרתו אותי בגאווה ובהצלחה יתרה בכל אחת מעבודותיי האפלות למיניהן לא ירשו לעצמם לגרום לי לעגמת נפש.

מה גדולה הטעות שהייתה בידי. פרט לכן שנעשו דביקים ולא שימושיים בעליל, לא הצליחו המספריים אלא לגרום לשריטות שטחיות על גופה של השעווה.
הם בכו, אני בכיתי, והרצפה עדיין הייתה מטונפת בזוהמה הפחמימנית הדביקה.

כמעט נואשתי. לא ידעתי באיזו דרך אוכל להעלים את גוש הפראפין המצחין מהרצפה. כמעט נכנעתי לשעווה הירקרקה במלחמת הקיום הזו. כמעט נתתי לה להשאר על הטריטוריה שכבשה ולהתקשות שם, למען יראו וידעו הדורות הבאים, ויזכרו את המעשים שנעשו ואת המלחמות שנערכו על אותה בלטה. כמעט כמו שאני הייתי אמורה לדעת, לראות ולזכור, ביחד עם קלסר הסיכומים שלי.

לפתע נפל האסימון. הפעלתי את החושים הנשיים שלי ואצתי אל משכן הנקבה, הלא הוא המטבח.
שם מצאתי את משוש חיי. גברי ומחוספס, בדיוק כמו שאני אוהבת. אדמוני וחושני. הסקוץ` ברייט. אמצתי אל לבי את פיסת הגבריות הנשית מאין כמותה, ומהרתי בחזרה אל חדר האמבטיה, נחושה בדעתי לשים קץ לחיי האהבה. כלומר, לחיי השעווה.

והנה היא. הפוחזת העלובה. שוכבת על הרצפה בפוזה מפתה, שרוטה ומדממת, גופה מלא חתכים. היא חושבת שמראה הסאדו הקינקי שלה יעשה לי את זה. אבל לא, אני עם נשים גמרתי. כעת כל שנותר לי הוא לקלף מעל הרצפה את פיסת השואה. כלומר, השעווה.

וכך, אחרי פעולת שפשוף קצרה, מצאה השואווה את מותה. שרידי גופתה דבוקים לגופו האדום והמחוספס של הסקוץ` ברייט. סקוץ` ברייט אהוב. הצלת לי את האמבטיה!

בכוחותיו האחרונים קילף אותה גם מסכין הבשר ומכף רגלי. איש חייל, איש חסד.

בנשימותיו האחרונות אמר לי הספוג הגברי שהוא ביצע את המוטל עליו על פני האדמה, וכעת היה רוצה לזכות במנוחת עולמים. בעיניים דומעות פיניתי לו מקום של כבוד בפח האשפה, פסגת נצחון על גבו המושפל של עלון השקר.

שמחה בשמחת הנצחון, עם רגל דואבת המסריחה מקוקה קולה, פניתי לחזור אל חדרי ולבצע את עבודת הלמידה. לפתע, שמתי לב לשקיק כסוף, כנראה נשמט מתוך העלון. בחדשנות מה מיששתיו ולכשהובטח לי שתכולתו אינה דביקה, פתחתיו.

מה יפה היה המראה שנגלה לעיני. מטלית לחה. כמו זו שמחלקים בסוף טיסה. נפלא.

"לגימור מושלם וחלק", נאמר על השקיק.

יותר נמוך מהמצב בו הייתי כבר אי אפשר לרדת. לכן, ליטפתי את רגלי הדביקה באמצעותו, מחכה לנס שיפקוד אותי.

והנה, אכן נס. הדביקות פנתה את מקומה לטובת שמנוניות מגעילה. נס פך השמן.

חיש קל מצאו פיסות השיקסע את מקומן יחד עם האחרות.
עגומה ונפסדת פניתי אל מלאכת השקידה.

במגן הלך חרא.


מסקנה: אל לך להתפתות לכל אחד המבטיח לך נסים ונפלאות. בסופו של דבר הוא יהתל בך,ינצל אותך פיזית, מינית ומנטאלית, ויעזוב אותך בוכיה וחלשה.


דנה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

סבבה לי בחיים
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל DrumGirlDana אלא אם צויין אחרת