00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חלומות וסיוטים

עוברים דירה

 המשך הבלוג עבר מקום. מעתה ניתן להמשיך לקרוא אותי ב

http://yoitamar.blogli.co.il

היו שלום ותודה על הכל

"רחובות הנהר" לאור הביקורת העכשווית

לא פשוט להסביר במילים קצרות את ההקשר של "רחובות הנהר" בתוך שירתו של אורי צבי גרינברג. אחרי הכול, עיזבונו הרוחני מכיל 3,000 עמודי פוליו, אשר מחציתם כונסו עד כה ב-16 כרכים הכוללים רק את שירתו ב-13 כרכים, ציוריו, וחלק מכתיבתו הפובליציסטית. מכל מקום חשבתי שאולי בטרם נגיע לעיקר דיוננו, כדאי להציב את הויכוח בין דן מירון לחנן חבר בקונטקסט היסטורי:



גרינברג נולד ב-1896 בעיירה קטנה בגליציה המזרחית, לא רחוק מגבול רוסיה. לאחר מכן עברה המשפחה לעיר לבוב (למברג) שבאוקראינה היום. גרינברג גויס לצבא האוסטרו הונגרי במלחמת העולם הראשונה והדבר השפיע על שירתו. פוגרום שחווה בעירו עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבו משפחתו כמעט הוצאה להורג, גרם לו להחליט כי אין עתיד ליהודים באירופה. עברו חמש שנים עד שהחליט סופית שהציונות היא הפיתרון ועלה לארץ, ובינתיים נחשף לצורות האמנותיות החדשות ששלטו בשירה בפולין ובמערב אירופה ומתכונת שיריו השתנתה משירים מלאי תוגה ומאוד ביאליקאים לשירה שוברת מוסכמות, שגרמה לבכירים בעולם השירה היהודי לתאר אותו כמטורף. השינוי אירע תחילה בשירתו האידית, ובשנת 1923 גם בשירתו העברית. כשעלה לארץ בדצמבר 1923 קשר תחילה קשרים עם החלוצים ותנועת העבודה, אולם אכזבתו ממגמת "העוד דונם ועוד עז" של ההנהגה הציונית, המשבר הכלכלי שפקד את הארץ והפרעות שחוללו הערבים ביהודים שנתפסו על ידי אצ"ג כנבואה שלו המגשימה את עצמה גרמה לכך שדרכו הפוליטית ושירתו תיפרד מתנועת העבודה ותעבור לרוויזיוניסטים. חלק גדול משנות השלושים בילה אצ"ג בפולין בעריכת העיתון הרוויזיוניסטי "העולם". שיא הנתק בין אצ"ג לבין קוראיו לשעבר הגיע בשנת 1937 עם פרסום "ספר הקטרוג והאמונה" שבו כיסח במילים בוטות את חבריו וקוראיו לשעבר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נמלט אצ"ג מפולין והגיע לארץ. הוא בילה את המלחמה בבית ידידו-מעריצו יהושע השל ייבין. רק בשנות המלחמה האחרונות כתב מעט, אולם לא פרסם כלל וסירב להתיר למעריציו הרוויזיוניסטים להדפיס מחדש את ספריו שאזלו מן השוק. עם תום המלחמה החל לכתוב ולפרסם את שיריו ב"הארץ" בקצב גובר והולך. מעריציו הרוויזיוניסטים לא היו מרוצים מאופי השירים שפרסם. במקום שירי גבורה, הוא פרסם שירי אבל וקינה שרבים מן הישוב הזדהו עימם וקראו אותם. כושרו של אצ"ג לבטא את האבל, זיכה אותו בפרס ביאליק פעמיים. פעם אחת ב-1948, עוד בטרם כינס את השירים לספר, ובלי שפירסם כלל ספר חדש מאז 1937, דבר שהיה מנוגד לכללי הפרס. פעם נוספת זכה אצ"ג בפרס ב-1955, ארבע שנים לאחר שפרסם את הספר "רחובות הנהר – ספר האליות והכוח" לראשונה, ושוב מבלי שפרסם כל ספר אחר (למעשה אצ"ג לא פרסם שום ספר נוסף המכיל שירים חדשים עד אחרי מותו). בנאום קבלת הפרס ב-1955, הדגיש אצ"ג כי הוא איננו רואה את השואה כחלק נפרד מן ההיסטוריה וכי הוא רואה אותה כעוד פוגרום רחב מימדים. יש הטוענים שבאמירה



זו מקדים אצ"ג את התבוננותם של ההיסטוריונים הרוויזיוניסטים בשואה, אולם זה לא מעינינו ואני בוחר לא להיכנס לנקודה זאת ולדיון זה בשואה ניתן לקרוא את ספרו של האברמאס "חברה וזהות בימינו".




מה כולל הספר "רחובות הנהר"?



 



הספר מכיל שירים שמסודרים כביכול בסדר כרונולוגי, אולם למעשה ניתן לחלק אותם לשירים טרום שואתיים ופוסט שואתיים. סידור זה מאפשר לאורי צבי גרינברג לטעון פעם נוספת כי הוא חזה את השואה מראש, אולם הגשמתה הותירה אותו מנותק, בודד מקהלו, אכול רגשות אשם ומלא ברצון רותח בנקמה. השירים המכילים תיאורים קשים וגרפיים של ההתעללות ביהודים, מעלים ספק בקיום האל ושליחיו וקובעים במפורש כי יש שני גזעים בעולם – יהודים וערלים, כאשר הערלים התנהגו כמו חיות, והיהודים הושפלו כמו חיות. המשורר מבקש נקמה ניצחת, המכמירת לב בתמימותה הילדותית ומבקש כי שמיים וארץ ינקמו בגויים על מה שעשו ליהודים. הוא מאזכר ללא הרף בשירים את משפחתו, אולם האבל על משפחתו הוא אבל כללי, ייצוגי, שקל לכל מי שאיבד את יקיריו בשואה להזדהות עימו.



 



על מה מתווכחים חבר ומירון?




דן מירון וחנן חבר הם מורה ותלמידו. מירון לימד את חבר לאהוב את שירי אצ"ג ומכאן לדעתי נובעת מערכת היחסים המורכבת שיש ביניהם סביב שירה זו, כפי שבאה לידי ביטוי בספרו של מירון "אקדמוּת  לאצ"ג" ובספרו של חבר "מולדת המוות יפה".



העניין הראשון עליו מתווכח חבר עם מירון הוא על השאלה האם היה אצ"ג משורר לאומי. ההוכחה של מירון שאצ"ג היה משורר לאומי היא שבנקודת זמן מסוימת, על אפם וחמתם של חלק ממבקריו, רבים מבני הישוב קראו את שירת אצ"ג שהתפרסמה מעל דפי עיתון "הארץ" והזדהו עימה, גם אם לא היו קוראי שירה מובהקים והשירה היחידה שבה נתקלו קודם לכן הייתה שירת "הטור השביעי" של אלתרמן – הטורים המחורזים שפרסם מדי יום שישי בעיתון "דבר" מראשית שנות הארבעים. בעיני חבר, אצ"ג לא מקיים את התביעה הבסיסית ממשורר לאומי. מכיוון שאין קונצנזוס סביב שירתו של אצ"ג ולא כולם יכולים להזדהות עם השירה שהוא כתב בניגוד למשל לשירת הטבע ושירת היחיד של ביאליק, הוא איננו משורר לאומי. תביעה נוספת שלדעת חבר צריכה להיות ממשורר לאומי היא שיתנהג כמו "אינטלקטואל יליד" לפי הגדרתו של פרנץ פאנון:



אוחז בנשק כדי להגן על הלגיטימיות של עמו, ואשר רוצה להביא הוכחות כדי לאשר לגיטימיות זאת, הוא המבקש לחשוף עצמו עירום כדי ללמוד את ההיסטוריה של גופו, הוא הנאלץ לבתר את הלב של בני עמו.



הדרך שחנן חבר מפרש אמירה זאת בהקשר שלנו היא שלמשורר צריכה להיות ביקורת אמביוולנטית המבוססת על ערכים אוניברסליסטיים מול קהלו, במקרה הזה בעיקר שלילת הגלות, ועם זאת צריכה להיות בו מחויבות אינטימית כלפי הקולקטיב שהוא מבקר.



אורי צבי גרינברג אף פעם לא בעט ממש ביהודי הגלות. הוא אף חיבר שיר "אחי יהודי הפאות" שבו מתוודה האני השר שהוא מעריץ את יהודי הגלות וכפי שהם רוקדים לפני הפריץ "מה יפית" כך גם הוא רוקד לפניהם.



חנן חבר טוען שבשירה לאומית אין "אחר". לא אצל ביאליק, לא אצל אלתרמן ולא אצל שלונסקי. הם הדחיקו אותו לטובת זהות עצמית. אצל אצ"ג יש את הגוי, אם בספריו המוקדמים הוא ערבי ואם בספר שלפנינו אירופאי. גינוי האחר כתופס את מקומנו, יוצר תלות באחר, מבליט את קיומו ומחייב את הצורך בהשמדתו, אקט שחבר לא יכול לקבל.



נקודת מחלוקת נוספת בין מירון וחבר היא השאלה האם שיריו של אצ"ג פוליטיים או פשיסטים. חבר מביא שלל ציטוטים והפניות, שמוכיחות שמירון רואה באצ"ג משורר פוליטי בעוד שהוא פשיסט, לפי רעיון האסתטיזציה של הפוליטי של וולטר בנימין, עם כל תפיסת המאבק של נימולים מול ערלים. לאחר שקראתי את הספר של מירון אני מוכרח לציין שבין השורות עולה שגם מירון וגם מבקרים בני התקופה שהוא מצטט חושבים ש"ספר הקטרוג ואמונה" הוא חיבור הנושא סממנים של פשיזם, ואיננו מתכחש לכך גם בקשר ל"רחובות הנהר" הגם שהמילה פשיסטי איננה מוצמדת לספר במפורש אלא מוגדרת כ"חזרה למצב הכאוטי שאיפיין את שירת אצ"ג בשנות העשרים". יכולתי לפתוח בנקודה זו את השאלה האם אמירה שמשהו הוא בעל סממנים "פשיסטיים", מיד הופכת אותו לרע מוחלט והאם אין נקודת מבט זו איננה מיוחדת רק לנו, בני המאה ה-21, אולם לא אכנס לנקודה זאת מפאת קוצר היריעה.




מה אני חושב על הפולמוס?




לי כהיסטוריון, באופן אישי, קשה לקבל את הביקורת של חבר משום שבעיני היא נגועה בפוליטיקה. מבחינה היסטורית וספרותית אצ"ג מאז ומעולם תפס את עצמו כמשורר לאומי, והיו חלקים מן הציבור שהתייחסו אליו כך, והוא זכה לכיבודים כמשורר חשוב. הוא אוהב את האסתטי בשירתו של אצ"ג אולם מתנגד ל"פשיזם" שהיא מכילה, את קבלתה בסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים הוא רואה כאות קלון על החברה הישראלית. מעשה הפרשנות שהוא עושה וההסתמכות שלו למשל על אלתרמן ושלונסקי כמשוררים לאומיים או בעלי סממנים לאומיים ולא פשיסטים שאינם מתייחסים ל"אחר" היא שגויה. הם כן דנים ב"אחר" אולם במסגרת שירתם הסימבוליסטית, לצורך עניינינו נגדיר זאת זרם כתיבה שבמקום לומר דברים ישירות כמו אצ"ג, נותן רמזים ומשתמש בסמלים ובמטאפורות מורכבות. פרשנים אחרים כמו למשל עוזי שביט, מפענחים את ספרו של אלתרמן "שמחת עניים" כתיאור המאבק של היהדות בנאציזם או את "שירי מכות מצריים" כמאבק של הציביליזציה המערבית בטוטליטריות אלא שאלתרמן עושה זאת בכליו שהם פחות מפורשים מכליו של אצ"ג, ושלונסקי, גם אם כתב שירים בודדים שמתייחסים לנושא המלחמה מזווית יהודית, אין לומר שהוא מתעלם לגמרי מ"האחר" ודברים המסמלים אותו. יתר על כן, לדעתי, אם בוחנים את מכלול יצירתו של אורי צבי גרינברג מקבלים תמונה יותר מורכבת מהאופן שחנן חבר מנסה ליצור. מדוע שנקבל את רעיונותיו בלא ביקורת? הנה למשל ביקורת אחת שנמתחה על חבר בכתב העת "תכלת" בגיליונו האחרון. המבקר, צור ארליך, טוען שחבר איננו מביא מספיק תימוכין כדי לקבוע שהאסתטיזציה של הפוליטי בשירת אצ"ג היא פשיסטית אלא מרשיע את אצ"ג בגלל שהוא אצ"ג בלי נסיבות מקלות, אלא שהפשיזם הוא לרוב אתאיסטי ושירתו של אצ"ג מכילה, משנות השלושים, הרבה סממנים של דתיות. ארליך מאשים את חבר ברדוקציה בכך שהוא מנסה להלביש את התיאוריות האירופאיות של "מלוכנות" "גזענות" ו"אוטופיה" על המקרה הישראלי בלא נסיבות מקלות ולמעשה "הורג" את השירים בראייתו הפשטנית. טענה נוספת של ארליך היא נגד ראייתו של חבר את "היופי" בשיריו של אצ"ג בצורה חלולה, בעוד ראייתו צריכה להיות "אסתטית" נוסח קירקגור.



בפרק הזמן הקצר שהיה לי, אינני בטוח שהצלחתי לרדת עד לסוף עומקו של האסתטי של קירקגור. אולם עד כמה שהבנתי, אין אלו דברים בעלמא. גם אצל קירקגור האסתטי היה מחובר מאוד לדתי ולאקזיסטנציאלי. הספר "רחובות הנהר" הוא ספר של חיפוש עצמי, לאחר שמרבית מגדירי הזהות של אצ"ג - גולה, משפחה, בית ואלוהים אבדו. אצ"ג מחפש ייעוד. מבקריו השונים של אצ"ג טוענים שהוא מוצא אותו בשיר העוגָבָר שאותו אצטט בפניכם. שתי מילים על השיר. השיר הוא שיר ארס-פואטי. למעשה בשיר הזה רואה הדובר השר את כל הכלים בהם השתמש עד עכשיו ככלי נגינה סוג ב`. הוא מתחבר אל הכוסף, מונח מפתח בשירת אורי צבי גרינברג – כמיהה משיחית, הוא מנגן בעוגב המקדש אולם גם נעשה גבר, הוא מתחבר מחדש עם אלוהיו וחוזר למצב בראשיתי: ניגנתי על כל הכלים בנופים הנוכרים/הכמירוני שדרות תפוחים בליבלוב האביב./ אחזתני ערגה קטלנית..ריח מים לביב./ונהר הטבטונים נצנץ ככספית בסמוך/ עשיתי בים עלי נבל..וים ברהבו לי אומר:// הבט אל היער ולמעלה וממנו – העוף; ולמעלה ממנו – עיגול הנגוהות; וממעל/ לנוגה,רק הכוסף עולה;/ רק הכוסף יכול ומגיע לשם ואין בלתו./ העוגב הקדמון של מקדש אלוהיך בהר,/ הוא הכלי לניגון זה הכוסף. היה עוגָבָר! אתה ועוגב המקדש כגיבור ושילטו.// אמרתי: אמן, כי אכן לי נודע הדבר/ מה חסרתי עד כה בניגון הכלים:/בנם של אבלי ציון אין-בלתם-אבלים;/בנם של קודשי אלוהים אין-בלתו-באלים;/שני מיני אדם בעולם – נימולים – ערלים./ היה עוגבר! הנופים אפלים./ בניגון כלות נפש לפאתי שחרית תגיהם!/והנה כל חיי בכל-בם מנגנים בעוגב:/כים וכשחר עליו בסוד דם וזהב./הניגון מפיל אור בעיגול – בבואה של חמה./המקום בו אעמוד, הוא גילוי בראשית אדמה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל האביר שלא היה אלא אם צויין אחרת