00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Germania Capta

סיכום שלושה עשורים במעריב או האחרון שסוגר את האור/אריק בנדר הכתב הפרלמנטרי הוותיק מסכם תקופה

 בשורה התחתונה "מעריב יוק", ברוח אותה אמירה מפורסמת של מפקד הצי הטורקי במאה ה- 16 שדיווח לסולטן כי "מלטה יוק". אלא שמעריב מת מזמן. מה שמופיע היום בדוכנים ומה שהתפר סם תחת הלוגו "מעריב" אינו דומה בכלל למוצר עליו התנוסס לאורך השנים הלוגו האדום המפואר. היום אפשר לומר שמעריב נגאל מיסוריו לאחר מחלה ממושכת.

 

כשאני הצטרפתי למעריב באמצע שנות ה-80, מייד לאחר לימודי באוניברסיטה העברית, הוא היה עדיין מוצר מפואר, ספינת הדגל של העיתונות העברית במדינת ישראל, שעדיין התגאה בהיותו "העיתון הנפוץ במדינה", למרות שהנורות האדומות כבר הבהבו והיפוך המגמה, לטובת "ידיעות", כבר הסתמן באופק.

 

על מקצוע העיתונות חלמתי כבר בילדותי בראשון הקטנה. היו לי כמה חלומות כבר אז. להיות עיתונאי, להיות עיתונאי במעריב ולהיות בבוא היום כתב מעריב בכנסת. זו היתה פסגת חלומותי. לימים כל החלומות יתגשמו בזה אחר זה.בבית הורי קראו מעריב ואני הייתי בולע בשקיקה כל מילה שהתפרסמה בו. ידיעות לא נכנס אלינו הביתה. הוא נחשב אז , לפחות בעינינו, לעיתון צהוב ונחות לעומת מעריב.אהבתי לקרוא את התמונות היפואיות של מנחם תלמי בסגנונו היחודי שהזכיר לי את הסופר דימון ראניון. אהבתי את המדור ממטולה ועד אילת שסיפק במבזקים של 50 מילה חדשות מהפריפריה, והקדים בשנות דור את כל המקומונים. אהבתי את הפלסופים הנהדרים של בנימין גלאי, ג.בנימין, בטורו הנהדר "על קפה הפוך", אהבתי את רשימותיו של אורי דן, את ראיון השבוע של רפאל בשן (שהכניס לראשונה צבע לראיונות בתוך סוגריים. למשל כשראיין מישהו היה כותב בסוגריים את תגובתיו ("אמר כשחיוך על שפתיו"ו, "הרים את קולו ודפק על השולחן" וכדו`), את דיווחיה חובקי עולם של תמר גולן.שמות כמו דיסנצ`יק, שניצר, משה ז`ק, משה יוסטמן (יוסטוס), טומי לפיד, יוסף חריף, לוי יצחק הירושלמי, יהושע ביצור ואחרים היו עבורי אגדה חייה. כשהחזקתי בידי את הגיליון רחב היריעה של מעריב הרגשתי עצמי כאיש העולם הגדול, כמי שצופה בתוכנית "רואים עולם" עוד קודם שנולדה.

 

 

 

בתמונה: אני משמאל בנסיעה עם נשיא המדינה שמעון פרס לברזיל וארגנטינה

 

את החלום להיות עיתונאי ממשתי באוניבריסטה העברית. ביום שבו הגעתי לראשונה לקמפוס בגבעת רם, עוד לפני שהתייצבתי בפלנטריום, שבו היה אז המשרד לקבלת תלמידים חדשים, נכנסתי פנימה לתוך הקמפוס ושאלתי היכן נמצאים משרדי "פי האתון", עיתון הסטודנטים הפופולרי ששמו יצא למרחוק. הגעתי לבניין המנהלה, ליד הבריכה, טפסתי במדרגות, וראיתי את השלט הקטן: "פי האתון, עיתון הסטודנטים". אמרתי לעצמי שאני חייב להיות עורך העיתון

 

 

התחלתי ככתב מן השורה. הכתבה הראשונה שלי היתה על אולם הקולנוע במעונות רזניק בהר הצופים, שכונה "12 וחצי" בשל מיקומו בין בעניין 12 לבניין 13. חווית הצפייה בו היתה קשה והזכירה יותר "פנס קסם" (כך קראו למכונת ההקרנה שהביאו לנו כמה פעמים בשנה לבית הספר `חביב` בראשון לציון). את הכתבה ההיא שזכתה לכותרת "המסך הקרוע" אני שומר בגאווה עד היום. לא היה מאושר ממני לראות את שמי מתנוסס על דפי "פי האתון". ההמשך היה מוצלח מאוד ובתוך כשנה הפכתי לסגן עורך ואחר כך לעורך העיתון ביחד עם חברי רמי אושה.

 

כשסיימתי את לימודי באוניברסיטה (מדע המדינה ויחסים בינלאומיים) חיפשתי נתיבות לעיתונות היומית. התחלתי ב"דבר" כממלא מקום של טוביה מנדלסון וסיקרתי את הזירה המוניציפלית ואת הערוץ ה-1. אחר כך כתבתי במקומון של ידיעות אחרונות בירושלים. ערך אותו אז חיים שיבי. היינו אז שניים שמלאנו את העיתון לאורך ולרוחב. גדי בלטיאנסקי, לימים איש משרד החוץ וכיום מנהל יוזמת ג`ניבה, ואנוכי אבל כל העת שאפתי ליותר וכך נולד הרומן הקצר שלי עם מוסף השבת של ידיעות.

 

ביחד עם חברי רמי אושה התייצבנו אצל דב יודקובסקי האגדי במערכת "ידיעות" בתל אביב. הוא התרשם מאתנו וסיכמנו אתו על סדרה של כתבות. הראשונה שבהם היתה סקופ בינלאומי: פרסום היומנים שאדולף איכמן כתב בכלא וגדעון האוזנר, התובע במשפטו, עמד לפרסם בהוצאת "עם עובד". הפרסום, כתבת שער ענקית במוסף השבת של ידיעות, עורר הדים נרחבים ואני זוכר את שולמית אלוני מגישה הצעה דחופה לסדר היום של הכנסתו בעקבות הכתבה.

 

כתבה נוספת שלנו עסקה בישראלי שלחם בשורות הגרילה בניקרגואה ואחרת במפגש של אלברט שפייר, שר החימוש של גרמניה הנאצית, עם סטודנטים מהאוניברסיטה העברית.  היינו על מסלול המראה אבל מסיבות שונות החיבור ביני לבין אושה לא צלח וכך גם הופסק הקשר המבטיח עם מוסף השבת של ידיעות אחרונות. במשך כל אותה תקופה לא הפסקתי לחלום על היום שבו אכתוב ב"מעריב".

 

ואונמם זה קרה בזכותם של שלושה חברים, אבינועם בר יוסף, שהיה הכתב המדיני במעריב, ושני חברי הטובים טלי בשן ושרגא מקל

 

את בשן, בתם של רפאל בשן ורות בונדי, פגשתי לראשונה במסיבת סטודנטים ברחוב מטודלה בירושלים. אני עורך פי האתון והיא כמוני סטודנטית באוניברסיטה העברית. מישהו הציג לי את טלי וסיפר לי מיהם הוריה. היה נורא צפוף בדירה. נכנסו לחדר האמבטיה ושם שאלתי אותה אם היא כותבת. טלי אמרה שלא. אמרתי לה שלא יתכן שלבת של רפאל בשן ורות בונדי אין כשרון כתיבה והצעתי לה להתחיל לכתוב בפי האתון. עם הזמן טלי בשן בעצמה הפכה לעורכת ביטאון הסטודנטים.

 

כשסיימנו את הלימודים טלי החלה לכתוב במעריב בירושלים. הכתבה הראשונה שלה היתה "טלי בארץ המרלבורו", חוויות מעיר המוסכים של תלפיות.

 

נהגנו להפגש כמעט כל יום במסעדה אחרת בעיר (שטרק, פינתי, טעמי ובימי שישי ב`סיטי רסטורנט` שהפכה אחר כך ל`פילדלפיה` במזרח העיר) ביחד עם חברנו שרגא מקל שהיה הכתב הכלכלי של מעריב והיום הוא מגייס כספים ליד ושם בארצות הברית. טלי ושרגא הפצירו בי להצטרף למעריב. מקל דיבר עם אבינועם בר יוסף וזה הציע לי להצטרף למקומון של מעריב בירושלים, שהחל אז לצאת. קפצתי על ההזדמנות בשמחה ואמרתי שאותה אני לא מפספס.

 

בר יוסף הציג אותי בפני מנהל המערכת בירושלים יהושע ביצור עד מהרה הפכתי לכתב המרכזי במקומון. מלאתי אותו בעשרות ידיעות. לעיתים החלפתי כתבים בעיתון היומי אבל ללא קרדיט. הביצועים שלי לא נעלמו מעיני בכירים בעיתון ויום אחד הוזמנתי למשרדיו של לוי יצחק הירושלמי הכל יכול במערכת מעריב, ברחוב קרליבך בתל אביב.

 

הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שבה נכנסתי למערכת בתל אביב. הרגשתי כמי שפוסע בתוך קודש הקודשים. אני הולך במסדרון ולפתע חולפים על פני דמויות מיתולוגיות כמו שלום רונזפלד ושניצר ואחרים. אני משתדל כמעט להבלע בתוך הקירות כדי שלא יבחינו בי. אני הולך במסדרון ומביט כלא מאמין בשמות על הדלתות. כל גיבורי ילדותי מופיעים שם. כל עיתונאי מעריב המיתולוגיים.

 

כשנכנסתי לחדרו של לוי יצחק (נדמה לי שמזכירתו היתה אז שרה קאשי) הרגליים רעדו לי. לוי יצחק בישר לי שהוחלט לקבל אותי כעיתונאי מן המניין ב"משפחת מעריב". הוא סיכם איתי את התנאים ואת התחומים ואיחל לי בהצלחה. זה היה היום המאושר בחיי. כשיצאתי מהבניין מיהרתי להתקשר לאמי ו ספרתי לה נרגש: "אמא, התקבלתי למעריב".

 

מאז חלפו מים רבים בירקון וספינת מעריב עלתה על שרטון אבל מקצוע העיתונאי זימן לי עשרות שנים של חיים מרתקים, מעניינים מעין כמוהם. תמיד נהגתי לומר שיש מקצועות שבהם מרוויחים יותר, הרבה יותר, יש מקצועות שהחיים בהם נוחים, הרבה יותר נוחים מאשר מקצוע העיתונות, אבל אין מקצוע מעניין כמוהו.

 

כל האירועים הגדולים והמרתקים של העשורים האחרונים, עליהם קראתם בעיתון או בערך בויקיפדיה, אני היית שם לדווח. במימי מלחמה ושלום, בימי האינתיפאדה הראשונה והשנייה ומלחמת לבנון ומלחמת המפרץ. אני זוכר בתקופת מלחמת לבנון את שיירות הקומנדקרים נושאי הארונות שעשו את דרכם להר הרצל בירושלים. יורם לוי, שהיה אז כתב סוכנות הידיעות עיתים, ואני ישבנו בבית הקברות מבוקר עד ערב, וסיקרנו את הטקסים קורעי הלב. ראינו כיצד שורות הבורות הולך וגדלה, הולכת ומתרחבת ואיתה הולכת וגדלה משפחת השכול.

 

הדבר הנורא ביותר להיות עיתונאי הוא לסקר פיגועים והלוויות. בירושלים בעשורים האחרונים היו לדאבוני אין ספור אירועים כאלה. בתקופת האינתיפאדה הראשונה סקרתי כמעט לבדי את כל הפיגועים. בנוסף כיסיתי גם את בתי החולים והייתי צריך להתייצב לאחר שפקדתי את זירת הפיגוע בחדר המיון כדי לעשות סיפור על הפצועים ואחר כך ללכת לבתי ההרוגים, להשיג רפרודוקציות של תמונותיהם ולכתוב כמה מילים על כל אחד. כדי להתגבר על הקושי שדבר שתפתי פעולה עם עמיתי בידיעות אחרונות, גד ליאור ומיכל פוליטי. נהגנו ללכת ביחד ולדפוק בדחילו ורחימו על דלתות הבתים שיושביהם קיבלו רק דקות קודם לכן את בשורת האיוב.

 

תחום סיקור מרתק שקבלתי במעריב היה קליטת העלייה. מייד עם תחילת גל העלייה ההמוני מברית המועצות הקימו במעריב דסק קליטה ואני עמדתי בראשו. סקרתי את כל המאבק למען שחרור אסירי ציון. הכרתי כל אחד ו אחד מהם שם וליוותי אותו עם בואו לארץ. כשיולי אדלשטיין הגיע כסרובנציק צעיר הגעתי מייד עם בואו לדירתו במרכז הקליטה במבשרת ציון כשבידי בקבוק ליקר "סברה". אמרתי לו שהוא מעכשיו צבר. במעריב בקשו ממני לראיין אותו למוסף השבת אבל כשהבחנתי בעברית הקולחת והמשובת בשפיו הצעתי לו במקום ראיון לכתוב בעצמו מאמר לעיתון וכך בשבת הראשונה לעלייתו ארצה פרסם יולי אדלשטיין כתבה תחת שמו במעריב.

 

ליוותי את מאבקו ועלייתו של נתן שרנסקי לישראל ואת עלייתם של דמויות מרכזיות בעלייה כמו אידה נודל, יוסף ביגון, יוסף מנדלביץ`, יולי קושרובסקי, זכר זונשיין ואחרים. כשהתאפשר הדבר נסעתי לראשונה בחיי לברית המועצות, שהיתה עדיין תחת משטר קומוניסטי, באוגוסט 1989, לסקר את כינוס היסוד של `הועד`, ארגון הגג של יהודי בריה"מ שקם אז, תחת הנהגתו של מיקה צ`לנוב. לא אשכח לעולם את המחזה הבלתי נתפס של טור ארוך של יהודים הממתינים בסמטה בבולשיה אורדינקה, בפתח שגרירות ישראל, כדי לקבל אשרת עלייה. במוסקבה התגוררתי בדירה שכורה ביחד עם עיתונאי הארץ גדעון אלון. את הדירה שכר עבורנו יורי שטרן ז"ל, שהיה אז יו"ר מרכז המידע למען יהודי בריה"מ ולימים חבר כנסת.

 

גולת הכותרת בעבודתי ככתב לענייני עליה, קליטה והעם היהודי, היה חשיפת סיפורו של האב גיאורג אדלשטיין, כומר פרובוסלבי ואביו של יולי אדלשטיין, שהיה אז שר הקליטה.

 

טסתי כל הדרך למוסקבה ומשם ברכבת לילה לעיר השדה קוסטרומה כדי לפגוש את האב גיאורג, שניהל כנסיה קטנה מעץ בלב היער, שם שיקם אסירים פליליים. מבחוץ בקעה שירה נפלאה של מזמורי דת רוסיים שהזכירה לי את צלילי מקהלת אומסק הנודעת. פתחתי את הדלת

 

מול שורת האיכרים במגפיים והאיכרות בשביסים לבנים עמד כומר נשוא פנים, בגלימה לבנה ארוכה עליה רקום צלב זהוב, זקן לבן ארוך מעטר את פניו ודמותו מזכירה איקונין של קדוש נוצרי. בתם התפילה הוא ניגש אלי, הוא ידע מראש על בואי, לחץ את ידי בחום ואמר באנגלית: "אני האב גיאורג אדלשטיין, אביו של מיניסטר אדלשטיין". עורך מעריב יעקב ארז, שאותו אהבתי מאוד ואליו אני מתגעגע, הבטיח לי שאם אחזור עם הסיפור אקבל טיסה "לאן שאני רוצה". הוא עמד בהבטחתו ויצאתי לביקור בן שבוע ימים בריו דה ז`נירו.

 

סיקור העלייה מברית המועצות זימן לי גם כותרת ראשית במעריב על הבטחה של גורבצ`וב לקבוצה של סרובניקים ופעילים יהודים שבישרה על הרמת מסך הברזל ופתיחת שערי העלייה מברית המועצות. התקשורת עם מוסקבה היתה אז נוראית. שעות ניסיתי עד שהצלחתי באמצעות מרכזיית העיתון בתל אביב להשיג קשר עם אחד ממשתפי הפגישה, בתיווכו של העיתונאי אברהם תירוש, שהיה גם איש לשכת הקשר, ולצאת עם הכותרת המרעישה. תירוש היה מאז ומתמיד אחד העיתונאים החביבים עלי ביותר ואני מתרגש בכל פעם מחדש לשמוע את קולו כשהוא מתקשר אלי אחת לתקופה.

 

הייתי במוסקבה גם בימים הסוערים של התמוטטות הגוש הקומוניסטי ואני זוכר כיצד פסעתי ברחובות העיר הקפואים ביחד עם אמנון דנקנר, שנשלח לשם ביחד אתי לכתוב סדרת כתבות צבע, ושרים ברוסית וביידיש.

 

סדרת כתבות מרתקות כתבתי על יהדות אתיופיה. בזמנו יצאתי ביחד עם הצלם נאור רהב לאדיס אבבה והייתי אחד העיתונאים המערבים הראשונים, אם לא הראשון שבהם, שראיין את ראש הממשלה מלם זינאווי שהדיח בהפיכה את השליט מנגיסטו. נפגשתי גם עם ראשי הכנסיה האתיופית ובקרתי ב"מתחם אנדי", שבו המתינו אלפי יהודים ובני פלאשמורה לקראת עלייתם ארצה.

 

במסגרת סיקור התחום בקרתי במקומות מרתקים. בין היתר בגבול אזרביג`אן עם חבל נגורנו קרבאך, שם השתוללה מלחמה קשה. בקרתי בבירוביג`אן, בגרוזיה (היום גיאורגיה) ונפגשתי עם שוורנדזה, הייתי פעמים רבות במוסקבה, במדינות הבלטיות, בבילורוס, באוקראינה, במחנות המעבר לעולים בורשה ובבודפשט ואיפה לא אבל לבסוף מוניתי לתפקיד שכל כך חשקתי בו, כתב מעריב בכנסת, תפקיד אותו מלאתי עד השבוע שבו התבשרתי בשיחת טלפון לילית חטופה על יציאתי לחופשה ללא תשלום

 

אם תשאלו אותי מה בעיני פסגת השגי בעיתון הייתי מצביע ללא הרהור על כתבה שלי שגרמה לנשיא קרואטיה, שנאם בפני הכנסת, לשנות את נאומו ולהכניס פסקת התנצלות על הפשעים הנוראים שביצעו הקרואטים, תחת הנהגת האוסטשה הפשיסטית והניאו נאצית , ביהודים. בעקבות הדלפה של הנאום שלו שנשלח ליושב ראש הכנסת דאז, פניתי לצייד הנאצים אפרים זורוף. יחדיו פנינו לשר טומי לפיד, ניצול שואה מהונגריה, ובעקבות פנייתו שונה הנאום.

 

יותר מכל נהניתי לכתוב כתבות מגזין למוספי החגים, ביחוד בתקופת יענקל`ה ארז. כמעט כולן עסקו בנושאים היסטורים, פרשויות עלומות מן העבר. אחד מהם היה סיפורו של ידידיה חבקין, אסטרולוג שניבא במדוייק את לידתה של מדינת ישראל אך לא את מותו שלו. רפי מן, שערך את הכתבה, עלה אל קברו של האיש במעלה החמישה. כתבה אחרת שאהבתי עד מאוד עסקה בזכרונות של הכלניות, חיילי הדיויזיה השישית המוטסת ששרתו כאן בזמן המנדט והיו שנואים על אנשי הישוב. עליהם נכתב השיר "כלניות" אותו שרה שושנה דמארי.

 

כתבה שזכורה לי היטב היא על דמותו יוצאת הדופן של עולה מרוסיה, מפקד צוללת יהודי ששרת בצי הסובייטי ועגן עם ספינתו בפורט סעיד במלחמת ששת הימים, שם הופצץ המזח על ידי מטוסי חיל האויר הישראלי. לימים הוא הופצץ שוב, והפעם בסוריה, כשעגן שם עם הצוללת במלחמת יום הכיפורים. פגשתי אותו לראשונה באוגוסט 89 במוסקבה. שמעתי ממנו את סיפורו המדהים והבטחתי לו לכתוב אותו כשיעלה ארצה. ואומנם כשהוא עלה פרסמתי את הכתבה.

 

 סיפור מרגש אחר היה על מדען עולה מברית המועצות שפיתח את חליפת החלל שלבש יורי גגרין, הקוסמונאוט הרוסי הראשון. כשהמדען עלה לארץ הוא עבד כמטאטא רחובות.

 

כתבה אחרת שאהבתי הייתה על עולה חדש מתימן שנקלט בארץ, התחתן עם שתיים וביקש לשאת אישה שלישית, עולה מרוסיה, אך נתקל בסירוב.  

 

על התרסקותו של מעריב ועל עבודה לאורך שנים ארוכות בצל גזירות, מכות, קיצוצים ועננה קודרת של אי ודאות מתמשכת נאמר רבות ועוד ייאמר. לאורך שנים עברתי גלי צונאמי של פיטורין, הורדה במשכורת, מו"לים שבאים והולכים ועושים עלינו סיבוב. מימיני ומשמאלי פוטרו אנשים ללא רחם. חברי הטובים שאתם עבדתי לאורך תקופה ארוכה נבעטו החוצה, ואני שורד וממשיך למרות הכל במלאכה האהובה עלי יותר מכל: לכתוב, לדווח, להיות עיתונאי.

 

כשהתחלתי כעיתונאי לא היו ביפרים, לא היו טלפונים סלולריים ואפילו לא היו מחשבים. כתבות העבירו באמצעות הכתבה למזכירות הסניף בירושלים פרחיה ודינה קפולסקי שהשתמשו בטלפרינטר. אחר כך הגיע הרדיושק האוסבורן, המחשבים הראשונים, ואחריו הקויוט ושאר האמצעים הדיגיטלים וגם האינטרנט בא לעולם, מדיום ששבה את לבי מהרגע הראשון ומהרתי להשתלב בו. היום כל זה היסטוריה, אבל לא הייתי משנה אפילו דף אחד ביומן ההיסטורי שלי.

 

עכשיו כנראה נחתם הדף האחרון ביומן. מעריב היה לי בית, היה כל עולמי ואני גאה להיות אחרון המוהיקנים שמכבה את האור. עם כל הידע והניסיון העצום שצברתי אני מקווה להתחלה חדשה.

 

ולבסוף רשימה של עיתונאים וצלמים שעשו איתי כברת דרך ארוכה במעריב, חלקם חברים בלב ובנפש, עד שנותרתי לבדי:

שמואל מיטלמן, שרגא מקל,  טלי בשן, אבינועם בר יוסף, משה נגבי, שרה פרידמן, ברוך מאירי, יוסי לוי, חנן שליין, יהודה גולן, אורי בינדר, עמי אטינגר, גולן יוסיפון, איציק אלהרר, יוסי זמיר, נתי שוחט, צבי זינגר, אורה עריף, נאוה כהן, אילן בכר, זוהר בלומנקרנץ, חמי שלו, יורם אבגר, מיקי צרפתי, רפי מן, אדר אבישר, אלי דנון, דני ברנר, דן ארקין, שמוליק רחמני, דפנה גל מזכירת המערכת האהובה ורבים רבים אחרים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל arikb3000 אלא אם צויין אחרת