00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אינטרנט, ספרים וחיזוי העתיד

פרק שני מהספר הדיגיטאלי "עמוק באדמת ארץ הקודש"

 2 אלכס

ההשכמה של המלון העירה את אלכס כבר בשעה שבע בבוקר. הוא התארגן וירד לארוחת הבוקר במרפסת מדהימה שהשקיפה לים. לאט לאט הוא החל להיזכר במאורעות אתמול. לבלות בתל-אביב הוא לא הספיק כפי שתכנן, אבל בהחלט הוא זכה לאקשן. הוא התענג על הנוף וביקש שיזמינו לו מונית לשדה התעופה.

בדרך לשדה התעופה קיבל שיחת טלפון: "שלום, זה אנחנו, החברים של יוסי." אלכס שתק. "תוכל לפגוש את גידי היום בשעה 19:00 בקפה `קסטרוני` בשכונת פראטי, לא רחוק מהכניסה לוותיקן." והשיחה התנתקה.

 אלכס הרגיש שהוא מתמלא כעס. לא די שהחליפו לו את הטלפון, עכשיו גם מחלקים לו הוראות דרכו. הוא כבר לא היה כל כך בטוח שעשה בחוכמה כשהסכים לשתף פעולה. בליבו החליט כי ישאל כמה שאלות את גידי, אולי עדיף ככה, כי עליו הוא סומך.

אלכס נעמד מול הבודקת הביטחונית בנתב"ג, ועוד לפני ששאלה אותו כמקובל אם ארז לבד וכו`, בראותה את שמו בדרכון אמרה לו להמתין. היא ניגשה לאחראי עליה וזה הגיע אליו במהירות.

"אדוני מוזמן לטרקלין העסקים שלנו," אמר והתלווה אליו לכיוון טרקלין "המלך דוד". "אין לך מזוודות?" שאל.

"לא, רק התיק הזה," ענה אלכס, "הוא יכול להישאר איתי?"

"ודאי," ענה לו האחראי תוך שהוא מציג אותו למנהל הביטחון של נתב"ג, שבמקרה עבר מולם. "זהו האב אלכס."

"הא, שמעתי עליך רבות," פנה המנהל לאלכס.

"אני מקווה שרק טובות," ענה אלכס, תוך שהוא מנסה לנחש אם מנהל הביטחון של שדה התעופה באמת יודע עליו משהו או שהוא סתם מתפאר לפני אנשיו. האירוח בטרקלין המפואר היה מכובד, אבל אחרי ארוחת הבוקר במלון אלכס לא היה מסוגל להכניס עוד פירור לפיו והסתפק בכוס מים קרים.

 הטיסה עברה חלק, ובשעה עשרה לשש בערב הוא כבר עמד ביציאה מנמל התעופה ליאונרדו דה-וינצ`י בפיומיצינו. הוא בחר לנסוע באוטובוס ולא ברכבת כדי להגיע למרכז העיר. זו נסיעה של שעה, אבל נראה לו מוגזם לבזבז חמישים יורו על מונית, אפילו שזה על חשבון הכנסייה. מלבד זאת, יש לו עוד זמן כדי להגיע לקפה קסטוריני לפגוש את גידי. הוא החליט להגיע למלון רק אחר כך, הרי היה לו רק תיק קטן איתו.

רגע אחרי שירד מהאוטובוס והחל לצעוד לכיוון בית הקפה, נשמע פיצוץ עז שהרעיד את כל חלונות הראווה באזור. יבבות סירנות של מכוניות משטרה ואמבולנסים נשמעו מכל עבר. עשרות סקרנים החלו להצטופף באזור. לא עברה חצי דקה והטלפון שלו צלצל.

"שלום אלכס, זה גידי," נשמע קול מוכר מהצד השני, "אני מקווה שהכול בסדר איתך."

"כן," ענה אלכס תוך שהוא בוחן את עצמו. הוא גילה שאבק רב כיסה את בגדיו על אף שהיה מרוחק ממקום הפיצוץ. "כן, אני בסדר."

"שינו לנו קצת את התוכניות," אמר גידי וגיחך, "אז תבוא לקפה `שאשא`, זה לא רחוק ממך, אני כבר אהיה שם."

 "או. קיי," ענה אלכס.

כשאלכס הגיע לקפה שאשא, גידי כבר ישב שם עם כוס קפה וכפית גלידה בתוכה שהכין אדולפו, בעל בית הקפה. הוא נראה מחויך, כאילו שהפיצוץ שהיה כרגע לא קשור אליו. ברקע עוד נשמעו מכוניות משטרה ואמבולנסים במרחק לא גדול. מקפה שאשא לא נראה מקום הפיצוץ, אבל המהומה שבאה בעקבותיו נראתה ונשמעה היטב. אלכס התיישב בכבדות והסתכל בפניו של גידי. גידי לא השתנה הרבה בחמש השנים שחלפו מאז ראה אותו לאחרונה, רק נראה קצת יותר עייף ממה שזכר אותו. כשאלכס הכיר את גידי הוא היה בחור נמרץ בן 27, ועכשיו אמנם חייך אבל בהחלט נראה עייף.

"אתה לא מסתפק בקבלת פנים רגילה, אתה צריך להופיע עם פיצוצים ומהומה," צחק אל אלכס. אלכס הביט בפניו המחייכות של גידי ונרגע. פתאום הוא קלט שמרגע הפיצוץ ועד עכשיו הוא אחז בתיק שלו בחוזקה, כאילו שיש בו דבר מה חשוב. גידי הצליח להרגיע אותו בקור הרוח שלו.

כל השאלות שהיו לאלכס, כאילו נמחקו מזיכרונו, וכל ההכנות שעשה בטיסה לפגישה המחודשת עם גידי, כבר לא היו רלבנטיות. "הפיצוץ הזה קשור לפגישה שלנו?" שאל אלכס, אחרי שהצליח למצוא את המילים.

"לא בדיוק," ענה גידי, "אלה החברים הפלסטינים שלך כנראה, אבל הם חיפשו אותי ולא אותך."

"זה קשור לפגישה שלי בוותיקן?" שאל שוב אלכס.

 "אני לא בטוח מה רוצה ממך קאפוצ`י, אבל יש לנו תסבוכת רצינית בארץ, שעלולה להסתבך עוד יותר אם הכנסייה שלך לא תפעל בזהירות."

"במה אתם מערבים אותי הפעם?" נזעק אלכס. "לא סיבכתם אותי מספיק בפעם שעברה? לא תירגעו עד שאני אפגע?"

"ממש לא, אלכס. אתה סומך עליי, נכון? אני זקוק לעזרתך אבל אשמור עליך."

"טוב, אני סומך עליך," השיב אלכס.

"אז ככה. אנחנו ניפגש שוב אחרי שאתה תיפגש עם קאפוצ`י ואז אסביר לך יותר. בינתיים, חשוב שלא תיפרד מהטלפון הנייד שלך. אני אתקשר אליך לקבוע מתי ואיפה ניפגש." גידי קם מהשולחן.

"חוץ מזה, הכול בסדר? מה שלום מיכל?" שאל אלכס.

"כן, הכול בסדר, רק שאת מיכל אני רואה פחות בזמן האחרון."

מיכל הייתה אשתו של גידי, הם התחתנו לפני שבע שנים, ואלכס זכר עוד את ההתלבטויות של גידי, ואפילו היה בחתונה שלו. גם אם בקושי הכיר את מיכל, הרי מהמעט שדיבר איתה היא הרשימה אותו. היא הייתה ארכיאולוגית צעירה, מקצוע מוזר לבחורה צעירה ויפה, ותחום עיסוקה שהיה גם התחביב שלו, הלהיב את אלכס.

"ד"ש בבית," קרא אלכס לגידי כשזה החל מתרחק מבית הקפה.

השעה הייתה כבר כמעט שמונה בערב, אבל עדיין היה אור בחוץ. אלכס החליט להמשיך לוותיקן לפני שיגיע למלון שלו. הוא היה סקרן לדעת מה רוצים ממנו, והאירועים האחרונים רק מילאו אותו אדרנלין. הוא לא הרגיש עייף על אף הטיסה והיום הארוך, ובין כה וכה היה קרוב לוותיקן. הוא צעד במרץ לכיוון השער והציג את המכתב שבידו לשומר. די מהר הוא הגיע למקום שבו התבקש לחכות לקרדינל קאפוצ`י, אולם ענק מלא ספרים. כשנכנס לאולם הבא, מצא את עצמו מול אדם רזה לבוש גלימת ארגמן, שהביט ישר בפניו בעיניים שחורות וחודרות.

אלכס הרגיש לא בנוח. זה הזכיר לו את שיעורי המתמטיקה בתיכון, כשהמורה נעץ בו עיניים והוא לא ידע את התשובות.

"שמעתי שאתה חובב ארכיאולוגיה," אמר לו הקרדינל.

 אלכס היה נבוך, הוא חיכה להפתעות והיה בטוח כמעט שיזכירו לו את משימת התיווך שלו בין היהודים והפלסטינים, אבל לשיחה על התחביבים שלו לא התכונן. "כן, אני קצת קורא בנושא."

"מה דעתך לצאת מהתיאוריה ולעבור למעשים? אני רוצה להטיל עליך משימה בתחום הזה," אמר הקרדינל.

 זה לא דבר רגיל שהוותיקן יבקש עזרה מהכנסייה היוונית," ענה אלכס.

"אני סבור שיש לנו הזכות לכך. אחרי שבן דודי קאפוצ`י עשה שטויות, עזרנו לו ולכל הכנסייה שלך לצאת מכך בשלום, עכשיו תורכם להחזיר טובה. וחוץ מזה שמעתי ממנו שבחים רבים עליך ועל יכולותיך המופלאות לנווט בפוליטיקה המזרח-תיכונית."

"אם אני, ביכולתי הצנועה, יכול לשרת את הכס הקדוש, אשמח לעשות זאת, אם כי אני ממש לא מומחה בתחום," הצטנע אלכס.

"טוב, אלו לא הסיבות היחידות שאני פונה אליך דווקא," אמר הקרדינל.

"כן, אני מתאר לעצמי," ענה אלכס.

"זו משימה רגישה שעלולה להדליק בקלות את כל המזרח-התיכון למלחמה עקובה מדם. הכנסייה רואה את עצמה אחראית לשמור על השקט ולמנוע שפיכות דמים. שמעת על הפיצוץ ליד קפה קסטוריני?" שאל הקרדינל.

"כמעט הייתי שם, בדרכי אליך," ענה אלכס.

"תראה מה קיבלנו כמה דקות לפני הפיצוץ," אמר הקרדינל ודחף לידו דף מורכב מגזירי עיתון.

היה זה דף רגיל של מדפסת ועלו מודבקות אותיות גזורות מעיתונים. נכתבו בו שני משפטים: "זאת אזהרה אחרונה, אל תשתפו פעולה עם הציונים נגדנו. חפירות נוספות בהר הבית יעלו לכם ביוקר." לא הייתה חתימה כלשהי על הדף, גם לא תאריך.

אלכס בחן את הדף מכל צדדיו ואמר בציניות: "זה לא נראה פריט ארכיאולוגי, על אף שמוזכרות בו חפירות."

"זה לא משעשע, ענה הקרדינל, "החפירות של היהודים בהר הבית הציתו את האינתיפאדה. אם הפלסטינים חושבים שהכנסייה תהיה מעורבת בחפירות יחד עם ישראל, ויצליחו לשכנע בכך את כל המוסלמים, אנחנו נעמוד מול מלחמת הדת הגדולה ביותר שהייתה אי פעם, מלחמת עולם."

"אבל למה הם חושבים כך, ומה צריכה להיות המשימה שלי?"

"היהודים חופרים ומחפשים משהו שגם אנחנו מנסים למצוא," ענה הקרדינל. אנחנו בטוחים שהתשובה לכל השאלות קבורה באדמת ארץ הקודש. לפי כל הכתבים העתיקים, אנטיכריסט אמור להתגלות בקרוב ולגרום למלחמת גוג ומגוג. רצית לעבור לירושלים, אז אני נותן לך משימה בירושלים. אני רוצה שתגלה מה מחפשים היהודים ואיך זה קשור למסדר הטמפלרי. אתה יודע על מה אני מדבר?"

"כן, הכמרים הלוחמים, המסדר העשיר ביותר והחזק ביותר בתקופת מסעי הצלב לארץ הקודש. זו הייתה הפעם הראשונה שנזירים וכמרים נלחמו בעצמם כאבירים ולא רק באמצעות אבירים לוחמים."

"נכון," אישר הקרדינל. "והחפירות שהם עשו בירושלים הביאו להם עושר עצום. השאלה היא מה הם מצאו שם ומה מחפשים היהודים."

"אעשה כל מה שאדרש," אמר אלכס, "אבל איך? מעולם לא חפרתי ולא חיפשתי שום ממצא ארכיאולוגי."

"נראה לי שצריך לחפור קצת מעל האדמה, אצל ידידיך היהודים, הם חייבים לך, לא?"

"כן," ענה אלכס.

"הקשרים שלך שווים משהו, אני חושב," אמר הקרדינל, "כדאי שתתחיל במיכל."

אלכס היה מופתע לחלוטין, מנין מכיר הקרדינל את מיכל, אשתו של גידי? הוא עצמו בקושי מכיר אותה. מילא השב"כ או המוסד, אבל מתברר שגם הכנסייה יודעת עליו הכול.

"טוב," ענה אלכס, והרגיש שהוא הופך כלי בידי שחקנים חזקים הרבה יותר ממנו.

"קח את זה," אמר הקרדינל ונתן לו כרטיס אשראי בינלאומי, שצלב גדול מצויר במרכזו. "אל תחסוך בהוצאות. המשימה הזו חשובה לכס הקדוש. אלוהים יהיה בעזרך ועדכן אותי," הוסיף ודחף לידי אלכס גם כרטיס ביקור שלו. "אם תצטרך משהו, אתה יכול לפנות גם לג`וזף, הוא עוזר לי." פרצופו של ג`וזף הופיע לפתע מאחורי דלת האולם.

"בסדר," ענה אלכס והחל לצאת מהאולם. ג`וזף בירך אותו ולחץ את ידו בחמימות, ואלכס חשב לעצמו: איך ג`וזף הספיק כבר להגיע לכאן לפניי? ג`וזף נתן לו את מספר הטלפון שלו והם נפרדו כמכרים ותיקים.

אלכס כבר רצה להגיע למלון כדי לנוח ועצר מונית. כשהגיע לחדרו ולפני שנכנס למקלחת, שם לב למגש פירות גדול שהיה מונח על השולחן בחדר ואליו מצורף פתק קטן. הוא הרים את הפתק. היה זה כרטיס ביקור שהוא הכיר, של הקבלן מיריחו שהקים את הקניון ורדף אותו. על הכרטיס נכתבה בערבית רק מילה אחת: "בתיאבון". באותו רגע לא היה דבר בעולם שיכול להחזיר לאלכס את התיאבון.

אלכס יצא נסער מהחדר, השאיר שם את התיק ורק הטלפון הסלולארי בידו. השעה כבר הייתה עשר בערב והוא היה עייף אחרי יום ארוך. גידי לא צלצל כפי שהבטיח, וקערת הפירות שנחה בחדרו היה בה איום שהפך את קרביו מרוב פחד. הוא התקרב למעלית וירד ללובי, שם ראה שלושה גברים בעלי מראה מזרחי מדברים עם פקיד הקבלה. צמרמורת עברה בבשרו. הוא היה בטוח שאלה פלסטינים שמחפשים אותו, והסתתר בצד המרוחק של הלובי. ממקום המסתור שלו לא הצליח לשמוע על מה הם מדברים עם פקיד הקבלה, אבל היה בטוח שראה בליטות של אקדחים בחגורות של שניים מהם. זה הספיק לו. הוא חמק החוצה מהכניסה האחורית של המלון ועצר את המונית הראשונה שראה.

"לאן אתה צריך?" שאל הנהג.

"איפה אפשר לאכול בשעה כזאת?" שאל אלכס, שלפתע נזכר שמאז ארוחת הצהריים במטוס, שבקושי טעם ממנה, שתה רק כוס קפה עם גידי. למעשה, ארוחת הבוקר במלון בתל-אביב הייתה הארוחה היחידה שאכל במשך היום כולו.

"אקח אותך לטרסטברה. זה אזור של מסעדות, פאבים ואמנים, ולמרות שכבר מאוחר, אני בטוח שיש שם עוד מסעדות פתוחות," ענה הנהג באנגלית עילגת.

"בוא ניסע לשם," אמר אלכס, ובהביטו לאחור ראה שניים מהשלושה שהיו  בקבלה נכנסים לרכב אדום שעמד לא הרחק מהמונית. "סע, סע כבר," אמר אלכס כמעט בצעקה.

המכונית האדומה יצאה לדרך בעקבות המונית. אלכס לא היה בטוח שהם עוקבים אחריו, אבל לא התכוון להישאר ולברר את העניין.

"אם תצליח להיפטר מהרכב האדום שמאחורינו, תקבל חמישים דולר," אמר לנהג.

די היה בהבטחה זו כדי לגרום לנהג ללחוץ על דוושת הגז ולהשתחל במיומנות בין המכוניות ובתוך התנועה הערה. המכונית האדומה המשיכה לנסוע אחריהם, ואלכס היה בטוח כבר שהם עוקבים אחריו. נהג המונית עבר את הגשר שעל הנהר ונכנס בכמה סמטאות, עד שהרכב האדום נעלם. הנהג עשה עוד כמה סיבובים עד שחזר ועבר את הגשר. כשנסע לאחר שהוריד את אלכס, הוא היה עשיר יותר בשטר של מאה דולר, אבל אלכס היה בטוח שהעסקה השתלמה מבחינתו.

אלכס נכנס למסעדה הראשונה שנראה לו פתוחה. האוכל היה טעים אם כי קצת יקר, כראוי למסעדת תיירים. כשהטלפון הסלולארי שלו צלצל, הוא כבר היה בקינוח.

"בתיאבון," אמר גידי מעבר לקו.

"באמת, תודה שנזכרת להתקשר, עוד מעט היית מדבר עם גופה," השיב אלכס במרירות.

"רציתי להתקשר קודם, אבל אתה טיילת לך ברומא."

"כן, ברחתי מהחברים המשותפים שלנו."

"אני מבין," אמר גידי, "אז אני מגיע אליך."

"אתן לך את הכתובת," פתח אלכס.

"אין צורך, אני כבר בדרך אליך," ענה גידי וניתק.

אלכס הבין: גידי יודע שאני אוכל ויודע שהסתובבתי ברומא ויודע איפה אני נמצא עכשיו. אם כך, הטלפון הסלולארי שקיבלתי מקליט לא רק את השיחות, אלא מחובר גם לאיזשהו שבב ג`י.פי.אס שמשדר את מיקומי. זה נחמד, רק שזה לא יעזור לי כשאהיה מת. עד שסיים את הקינוח, גידי בא והתיישב מולו.

"אני מצטער על חוסר הנוחות שנגרם לך," התחיל גידי, "לא הערכנו נכון את הידע שיש לחברים הפלסטינים שלנו. מעכשיו נשמור עליך יותר."

"באמת, תודה רבה לך," אמר אלכס בציניות.

"גם אם לא היינו בתמונה, הם היו מוצאים אותך," ענה גידי, "עכשיו לפחות נוכל לשמור עליך."

"זה אומר שמעכשיו אני צריך להסתתר?"

"לא," אמר גידי, "רק תעשה מה שנגיד לך. נתחיל בכך שהשגנו לך חדר במלון אחר."

"אבל התיק שלי נמצא במלון הקודם," אמר אלכס.

"אה, כבר לא. העברנו אותו לחדר החדש שלך," הרגיע גידי.

"אני גם רוצה לקרוא קצת בספרייה של הוותיקן מחר, על הטמפלרים, לפני שאחזור לארץ. אפשר? ואני מניח שאתה יודע שאני רוצה גם לפגוש את מיכל אשתך," אמר אלכס, כשהבין שגידי כבר שמע כנראה, בזמן אמת, את שיחתו עם הקרדינל.

"דיברתי איתה והיא מכינה לך ארוחת צהריים אצלנו בבית מחר. אגיד לה לדחות את זה ביום."

"תודה. אז מה העניין, מה כבר אתם חופרים שגורם לכנסייה ולמוסלמים לכזה לחץ עד שהכנסייה מוכנה להוציא כסף והפלסטינים מוכנים להרוג?"

"את הפרטים על החפירות תשמע ממיכל מחרתיים. אני לא כל כך מתמצא בזה. כדי שהפלסטינים יהיו מוכנים להרוג לא צריך שום דבר מיוחד, אתה יודע. והכסף של הכנסייה, בוא נגיד שהם רואים בזה השקעה כדאית. אני יכול לספר לך רק שזה מספיק חשוב, ושמתעסקים בזה הרבה בכירים אצלנו. הם ייתנו לי בקלות כל מה שנחוץ בשבילך, וזה כולל גם שיפסיקו לרדוף אחריך ותקבל העברה לירושלים. חוץ מזה, כדאי גם שתקרא עיתון ישראלי מחר."

"למה?" הסתקרן אלכס.

"אתה כבר תראה. בינתיים, זו הכתובת ושם המלון החדש שלך. אתה תשהה בחדר 104," אמר גידי והושיט לו מפתח מחובר אל דף עם כתובת ושם המלון. "להתראות, ותשמור על עצמך."

"חשבתי שזה התפקיד שלך," ענה אלכס בחיוך, "להתראות."

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל עדי זהר2 אלא אם צויין אחרת